ערלה בעלים שמגדלים למאכל

הצגת הבעיה

יש מין מיוחד של צבר (זן "נפוליטיס"), שהפרי שלו קטן ואינו נאכל, ואשר מגדלים אותו לאכילת העלים. האם יש איסור ערלה בעלים אלו?

השאלה כאן היא עקרונית: מהי הגדרת "פרי" בהלכה?

ההגדרה המדעית של פרי היא: "אבר של צמח המתפתח מן השחלה אחרי ההפריה והמכיל את הזרעים" (מילון אבן שושן, ערך: פרי). השאלה היא, האם ההגדרה ההלכתית דומה להגדרה המדעית, לאמור, ש"פרי" הוא הציפה הנאכלת הנמצאת מסביב לגרעין שנזרע ומצמיח. או שמא "פרי", הוא החלק הנאכל ללא שום קשר לגרעין ולזרעים. והנפק"מ לנד"ד, כי עלי הצבר נאכלים, ואם העלים נחשבים פרי - העלים אסורים[1]. אם אין לעלים דין פרי - מותר לאכול את העלים כדין עלי הגפן (ערלה פ"א מ"ז, שו"ע  יו"ד סי' רצד סעי' ב).

1. ערלה בתמרות הצלף

הגמ' (ברכות לו ע"א) דנה באביונות, קפריסין ותמרות לענין ברכות, מעשר וערלה:

אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה - בחו"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי...

הוא דאמר כר' עקיבא: דתנן, ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין. ר' עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא (בלבד) פרי.

האביונות הן הפרי. הקפריסין הם הקליפה שהיא "שומר לפרי". והתמרות - גדלות בתוך העלים, והן דומות לתמרים קטנים (כמו שיש בעלי הערבה)[2] ויש מפרשים שהן הנצרים שבוקעים מתחתית הגזע, וכאשר הם עדיין רכים, הם ראויים למאכל[3]. ולכאורה, עלי הצבר דומים לתמרות, שנחלקו אם דינן כפרי.

ולענין הלכה, ישנה מחלוקת אם להחשיב את התמרות כפרי או שמא אינן פרי (וכדעת ר' עקיבא, ברכות שם) בהקשר לשני נושאים:

א. לענין ברכה (עי' טור או"ח סי' רב): בה"ג והרי"ף סוברים שמברכים על התמרות בפה"א מחמת הספק, ולדעת הראב"ד והרא"ש מברכים עליהם בפה"ע כיון שבעיקרון דינם כפרי (ואין הלכה כר"ע, הסובר שאינן פרי).

ב. לענין ערלה: הרמב"ם (הל' נט"ר פ"י ה"ג) פסק לגמרי כר"ע ולדעתו אף בא"י אין ערלה בתמרות, וכן נקט הגר"א.  אך השו"ע  (סי' רצד סעי' ג) פסק כתוס' וכטור, שאמנם היקלו בחו"ל מפני שהלכה כדברי המיקל (ר"ע) בחו"ל, אך בא"י אסרו את התמרות והתייחסו אליהן כאל פרי, וכן פסקו: הש"ך (ס"ק ז), הט"ז (ס"ק ג) וכרם ציון (אוצר פרי הילולים, הלכות פסוקות עמ' ד סעי' ו). ולפי"ז יש לחשוש (לכה"פ לחומרא) שדבר שאינו פרי (בוטאנית) אך הוא נאכל - דינו כפרי.

2. דין ערלה בוורד

בוורד ישנם שני חלקים: האחד הוא עלי הכותרת שמשתמשים בהם לריח, ולפעמים לריבות וכדו'. החלק האחר הוא הפרי שהוא בעצם הזרע - אין אוכלים אותו ואין לו ריח. ונחלקו הראשונים בשאלת הערלה בוורד[4].

בשו"ת הרשב"א[5] (ח"ז סי' שנז) מובאת דעת השואל, שרוצה להתיר את הוורד מצד שבעצם הפרי הוא הזרע שזורעים אותו ומצמיח.

הרשב"א משיב שאין הדבר תלוי בחלק הנזרע, אלא בחלק הנאכל. ואילו הגדרת הפרי היתה תלויה בזרע ולא בחלק הנאכל, אזי גרעיני התמרה והזיתים ייחשבו עיקר הפרי ולא הציפה כמקובל[6], והוא מביא שתי ראיות מדיני שביעית:

א. לא אסרו את זרע הוורד (שביעית פ"ז מ"ו) כמו שאסרו את עיקר הלוף והדנדנה (שם מ"ב). ומכאן שהזרע אינו נחשב פרי גם אם מבחינת הטבע הוא פרי שבכוחו להזריע ולהצמיח. וע"כ שהקריטריון הקובע הוא האם נאכל אם לאו.

ב. כך נראה מתוך סידור המשנה, שנראה שמתייחסים לוורד כאל פרי, וכיון שעלי הורד הם הנאכלים - הוי כפרי.

שיטת הרשב"א היא איפוא, שההגדרה של "פרי" היא: החלק הנאכל, ולאו דוקא הפרי הבוטאני. כך סוברים גם הרדב"ז (סי' מד, תצט, שנוקט בעיקרון שהוורד חייב בערלה, אך פטר כי הוא נאכל רק לחולים) והמהרשד"ם (יו"ד סי' קצא).

הרשב"א מביא את דעתו של הראב"ד שנוטה להתיר את הוורד, וטעמו שהזרע הוא הפרי, ואילו החלק הנאכל בוורד, דינו כדין עלי הפרי. וכ"כ הריטב"א (ברכות לו ע"ב ד"ה סבר לה כר' יוסי):

ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הוורד, והוא סתום ואינו נראה, והוורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות... הלכך אין בהם משם ערלה כלל. וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה היא.

וכ"כ גם המהרי"ט (ח"ב סי' לד) שמבחין בין וורד לפלפלין. עץ הפלפלין הינו בעיקרון אילן מאכל, ואעפ"כ מברכין על פלפלין רטיבתא (לחים) בפה"א, כי נוטעים את הפלפלין אדעתא דפלפלין יבשתא (יבשים), לתבלין. לעומת זאת, בנד"ד, הדיון אינו בשאלה על דעת מה נטעו, אלא מצד שהעלים אינם פרי כלל.

ובמסקנה כתב הרשב"א (שם ח"ז סי' שנז):

ולא ראיתי אדם נזהר בהם משום ערלה, ולכן בחו"ל מותר. הנה לך הרב הגדול ז"ל שיודע לטהר את השרץ... ואעפ"י שאין דעתי סומכת בכ"ז להלכה - לו שומעין, שהוא רב מובהק, וכל המחמיר - עליו להביא ראיה.

ונחלקו הפוסקים אם הרשב"א קיבל את דעת הראב"ד לגמרי או שמא היקל כמותו רק בחו"ל: בב"י (סי' רצד) משמע שאף בא"י לא נזהר בהם אדם, וכן הבינו המהרי"ו (מובא בב"י שם) ומהר"ם בן חביב (תוספת יוה"כ יומא צא ע"ב), וכן משמע מדברי הרא"ש (ברכות פרק ו סי' לז) שהוורד אינו פרי. לעומת זאת, הכפתור ופרח (פרק מח עמ' תרסג) כותב במפורש בשם הרשב"א שיש בו דין ערלה (ומסתבר שכוונתו לא"י). וכן הסיק רעק"א (לשו"ע סוף סי' רצד) בא"י. הרדב"ז (סי' מד), אמנם היקל בדין הוורד, אך מטעמים צדדים, ומדבריו מוכח שכל שנאכל הוא פרי.

3. ברכות וערלה בקנה הסוכר

קנה הסוכר הוא צמח רב שנתי, שמפיקים ממנו סוכר. בדינם של קני הסוכר כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ה):

הקנים המתוקים שסוחטים אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח - כל הגאונים אומרים שמברכים עליו בפה"א, ומקצתם אמרו בפה"ע... ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכין עליו אלא שהכל...

והכס"מ (לרמב"ם שם) מבאר שהרמב"ם חולק על הגאונים בשתים:

א. הקנים הנ"ל אינם פרי.

ב. הסוכר לא עדיף מדבש תמרים, שרק המיץ היוצא מהם נאכל (וברכתו "שּהכל").

ובטור (או"ח סי' רב) כתב שיש להשיב על דברי הרמב"ם, כי בתמרים, הרי נטעו אותם לשם הפרי, וכשסחטו אותם ועשו אותם דבש - נשתנו לגריעותא, ולכן מברכים על הדבש שהכל. הקנים, לעומת זאת, אינם ראויים לאכילה למעט הסוכר שיוצא מהם. ולכן זהו פריים, ומברכים עליו בפה"ע. לפי סברה זו, הגדרת "פרי" היא: החלק הנאכל. הב"י (סי' רב) מקבל את דברי הטור, וכותב שהם דברי טעם, אך מוסיף, שכיון שהמברך שהכל יצא - עדיף לברך שהכל מאשר בפה"ע. ובכס"מ דחה דברי הטור, ודימה את סוכר הקנים לדבש תמרים.

הרדב"ז (סי' תקסג) דן לגבי קני סוכר לענין תרו"מ, ומתייחס שם במפורש גם לדין ערלה. והרדב"ז פוטר אותו מדין ערלה מכח סברת הרמב"ם שהסוכר דומה לדבש תמרים והוה כדין זיעא (עפ"י תרומות פי"א מ"ב, ברכות לח ע"א). עכ"פ רואים שלדעת הרדב"ז ההגדרה של "פרי" היא: החלק הנאכל, וכפי שמבואר לעיל.

למסקנה, נלענ"ד שכיון שיש מחלוקת ראשונים בהגדרת "פרי" (בערלה וברכה בצלף ובקנה סוכר, וכן בדין ערלה בוורד) - יש להחמיר באיסור תורה, ולחייב את עלי הצבר הנ"ל בערלה.

›››ראה מאמר:ערלה בעלים שמגדלים למאכל/תשובת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א