דיני ערלה, תרומות ומעשרות וברכה של עלי צמח הנאכלים

הצגת השאלה

הצמח נפוליטיס הוא ממשפחת הקקטוסים, והמיוחד שבו הוא שאוכלים את עליו ולא את פריו (הזרעים). העלים נאכלים חיים ומבושלים[1]. נשאלת השאלה מה מעמדו ההלכתי לעניין ערלה, תרומות ומעשרות וברכת הנהנין.

 

א. ערלה בעלים

המשנה (ערלה פ"א מ"ז) אומרת:

העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה.

דין זה נובע מדרשת חז"ל ('תורת כהנים' קדושים פרק ז פרשה ג). בערלה נאמר 'וערלתם ערלתו את פריו', ודרשו חז"ל 'פריו פרט לעלין ולולבין ולמי גפנים וסמדר'. מכאן אנו לומדים שכל שאיננו פרי העץ עצמו (כגון העלים והלולבים) אינו חייב בערלה.  בנידון, שהפרי (הזרעים) אינו נאכל אבל העלים נאכלים, נשאלת השאלה האם דינם ככל העלים, שאינם חייבים בערלה או שמא חייבים בערלה, כיוון שאפשר להחשיבם כפרי.

ב. צלף

צמח שנשאלה עליו שאלה דומה לשאלתנו הוא הצלף[2],  שיש בו מספר חלקים:

א.'אביונות' הם הפירות של הצמח.

ב.'קפריסין' הם, לדעת רש"י (ברכות לו ע"א): 'קליפה גדולה שסביבות הפרי, כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים'. ולדעת הרמב"ם (מעשרות פ"ד מ"ז): 'אוכל יבש דומה לעצים ולעלים'. ויש מסבירים שהם כפתורי הפרחים (ספר הערוך ערך צלף).

ג.'תמרות', רש"י (ברכות לו ע"א) הסביר: 'התמרות - בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה'. ה'ערוך' הסביר שהתמרות הן לולבי הצלף כשהם רכים לפני שמתייבשים ומתקשים. לדעת הרמב"ם (פיה"מ מעשרות פ"ד מ"ז) התמרות - הן הניצן[3] ,. מכל מקום ברור שהתמרה איננה עיקר הפרי אלא חלק עתידי של הצמח.

ד.העלים. הגמרא (ברכות לו ע"א) מביאה מחלוקת, האם יש לנהוג ערלה בקפריסין ותמרות של צלף. מקור הוויכוח לעניין ערלה הוא מדיני מעשר (מעשרות פ"ד מ"ז):

 רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי.

לדעת רבי אליעזר, מעשרים  את אביונות הצלף, שהם עיקר הפרי וכן את הקפריסין והתמרות[4].

לדעת רבי עקיבא, אין מעשרים את הקפריסין והתמרות משום שאינם עיקר הפרי כאביונות.
ממחלוקת זו בדיני מעשרות לומדת הגמרא לדיני ערלה. אם כן, לדעת ר"א, מכיוון שנוטעים את הצלף מתוך כוונה לאכול את התמרות, הרי שהן חייבות במעשרות ויהיו חייבות גם בערלה, ואילו לדעת ר"ע, מכיוון שעיקר הפרי איננו הקפריסין והתמרות, אין מעשרים אותם וגם ערלה אין נוהגים בהם. על פי הכלל שאנו פוסקים כר"ע מחברו, אנו צריכים לפסוק שאין ערלה נוהגת בקפריסין ובעלים של הצלף, משום שאינם עיקר הפרי.

בגמרא נחלקו בהסבר דעתו של ר"ע. יש מסבירים שאמר את דבריו רק לגבי חו"ל, ששם אנו פוסקים 'ספק ערלה לקולא', ועל כן בחו"ל חייבים בערלה רק האביונות ולא העלים והתמרות. אבל בארץ ישראל, גם ר"ע מודה שהעלים חייבים בערלה. מאידך, הגמרא מביאה מעשה שמר בר רב אשי אכל קפריסין ולא אביונות, מכאן נראה לכאורה, שאין ערלה נוהגת בקליפות ובעלים אפילו בארץ ישראל. ואמנם נחלקו בכך גם הראשונים. דעת הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"י ה"ג) היא שאין חיוב ערלה אלא בפרי הצלף ולא בתמרות, בין בארץ ובין בחו"ל, וכן הכריע הגר"א. לעומת זאת דעת הטור והשו"ע (סי' רצד סעי' ג) היא שיש חיוב ערלה בתמרות הצלף בארץ ישראל.

נשאלת השאלה, האם אפשר ללמוד מדיני תמרות הצלף לדיני הקקטוס נפוליטיס. הצלף מיוחד בכך שעיקר הפרי הוא האביונות שנאכלים, שעבורם נוטעים את העץ . התמרות הן טפלות לפרי ואינן עיקר אכילת העץ (כמבואר בהלכות ברכות שעל האביונות מברך 'בורא פרי העץ', ועל הקפריסין והתמרות 'בורא פרי האדמה'). אבל בקקטוס נפוליטיס אין הפרי (הזרע) נאכל,  אלא רק העלים נאכלים. אם כן במקרה כזה נראה שגם הרמב"ם יודה שיש חיוב ערלה בעליו, מכיוון שהם הנאכלים.

ג. התמרות תלויות במחשבת האדם

לכאורה השאלה העומדת בפנינו, האם להגדיר את עלי הנפוליטיס כפרי, תלויה במחשבת האדם בשעת הנטיעה. המשנה (מעשרות פ"ד מ"ז) אומרת:

רשב"ג אומר תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן חייבות במעשר.

על דברי רשב"ג, המחייב את התמרות של תלתן, חרדל ופול הלבן במעשרות, אומר הירושלמי:

מה פליגין בשזרעו לזרע אבל אם זרעו לירק אף רבנין מודיי.

מדברי הירושלמי עולה שיש מחלוקת לגבי כל תמרות הצמחים.לדעת רשב"ג התמרות חייבות במעשרות ולדעת חכמים פטורות ממעשרות. מחדש הירושלמי שהמחלוקת היא מכיוון ש'זרעו לזרע' וממילא התמרות אינן נחשבות פרי, ולכן חכמים פוטרים את התמרות מתרומות ומעשרות, אבל במקרה ש'זרעו לירק' גם לתמרות יש חשיבות. וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ד):

תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורים מפני שאינן פרי, במה דברים אמורים בשזרען לזרע, אבל זרען לירק הרי אלו חייבים, וכן האביונות של צלף חייבים מפני שהן פרי.

מדברי הרמב"ם עולה שאם זרע ירקות לשם הזרע, ואיננו רוצה כלל לאכול את התמרות, הרי זה פטור ממעשר. אבל אם בשעת הזריעה הייתה דעתו לאכול גם את התמרות, חייבים בדיני תרומות ומעשרות כדין ירק. למדנו שיש חיוב תרומות ומעשרות, אם דעתו הייתה לאכול את התמרות.

הרמב"ן (ברכות לו ע"ב ד"ה ה"ג) הקשה: לפי דעת ר"א שכל חלקי הצלף (אביונות, קפריסין ותמרות) חייבים במעשרות, מדוע העלים אינם חייבים במעשרות, הרי יש שאוכלים אותם? ומסביר הרמב"ן שלגבי אילן הדין הוא שעיקר אכילתו מתעשר, ואין הטפל לגמרי מתעשר. לכן אין העלים של הצלף מתעשרים שאינם עיקר אכילתו, ואין זורעים אותו בשביל העלים אלא בשביל האביונות; ולגבי הקפריסין והתמרות - נחלקו. מכאן, שצמח שעיקר זריעתו בשביל העלים ולא בשביל הזרעים בוודאי הוא חייב במעשרות.

למדנו מכאן שלעניין תרומות ומעשרות, הדבר קובע הוא מחשבת האדם בזמן הזריעה והגידול. החלק שיש לזורעים צורך בו הוא נחשב לפרי, והחלקים שאין לזורעים צורך בהם הם טפלים ובטלים לעיקר.

הגמרא השוותה בין דיני מעשר לדיני ערלה (ברכות לו ע"א), ועל פי דבריה לגבי מעשר אנו לומדים שאפילו צמח שאין פריו נאכל, אבל ניטע לשם אכילת התמרות, הרי הוא חייב. וכן גם בדיני ערלה. לכן אם מגדלים את הקקטוס במיוחד לצורך אכילת העלים, הרי הם נחשבים לפרי, והקקטוס יהיה חייב במעשרות ובערלה. זאת בייחוד שעלי הנפוליטיס הם עיקר הצמח ולזרעים אין צורך, אפילו לא לזריעה, כיוון שאפשר להשריש את העלים עצמם ולגדל דור המשך (עיין לקמן אות ה).

ד. ורד

לכאורה נראה שיש לדמות את הנידון דידן לשאלת הוורד. בוורד הזרעים עצמם אינם נאכלים אלא עלי הכותרת של הפרח נאכלים (במרקחת ותבלין) ונותנים ריח. נשאלה השאלה האם עלים אלו חייבים בערלה. הרשב"א (ח"ז סי' שנו) כתב:

מסתברא שנוהגת בהן ערלה כמו שנוהגת בהן שביעית, ומנא אמינא לה מדתנן (בפ' ז' של מסכת שביעית) הורד והקטף והכפר והלוטס יש להם שביעית ולדמיהם שביעית יש להם ביעור ולדמיהם ביעור. ואמרינן עלה בנדה פרק קמא (ח ע"א)... אמר ר' פדת מאן תנא קיטפא פירא הוא? ר' אליעזר. פירוש ר' אליעזר דפרק ראשון דערלה דמעמיד בשרף ערלה אסור, אלמא כל שאינו פרי לענין ערלה אינו פרי לענין שביעית... וורד הואיל והוי פרי לגבי שביעית אף לגבי ערלה. ועל כרחין לא אוקימנא מתני' דהורד והכפר כר' אליעזר אלא משום הקטף אבל לגבי וורד כולי עלמא מודו וכדמסיק בהדיא מתני' ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית אלמא ליכא מאן דפליג אלא בקטף בלחוד אבל הנך אחריני כולהו מודו. ועוד דאיכא מאן דאמר התם בנדה דאפי' רבנן לא פליגי עליה דר' אליעזר אלא באילן שהוא עושה פירות דמודו ליה דקטפי לא זהו פריו דהא אית ליה פרי אחר, אבל באילן שאינו עושה פירות מודה ליה דקטפי זהו פריו. וורד ודאי פריו הוא ואין לו פרי אחר. ואפשר נמי דהלכה כר' אליעזר בארבע ואיכא למימר דדוקא בס' טהרות אבל בשאר סדרי איכא כדאיתא התם בנדה. וכמדומה שכן פסק ר"ח ז"ל. ומכל מקום בין הכי ובין הכי הא לא פליגי רבנן בורד וממנה אנו למדין לערלה שנוהגת בהן.

לפי דברי הרשב"א אנו פוסקים שוורד חייב בערלה מכיוון שהעלים שלו נאכלים, ומוכח שאפילו צמח שאין פריו נאכל אלא עליו גם הוא חייב בערלה. ועיין שכן כתב מהרשד"ם (יו"ד סי' קצא, בתוך תשובה קצב) בשם תשובת הרשב"א שוורד חייב בערלה. על קביעתו זו חזר ונשאל הרשב"א, שלכאורה יש להקל בערלה של ורד משתי סיבות: א. העלים כומשים. ב. הפרי הוא הזרע שמצמיח, ואם כן אין העלים חייבים בערלה. וזו לשון השואל:

עוד באת ללמד היתר על הורדים לומר שאין בהם משום ערלה לפי שעליו נכמשים אם יום או יומים יעמדו שלא ילקטוהו. ועוד שיש לו פרי אחר והוא הזרע שזורעים אותו ומצמיח:

הרשב"א דוחה שתי סיבות אלו:

תשובה אני כבר כתבתי לפניך עיקר מה שאני נשען עליו לאוסרו משום ערלה מההיא דנדה, והטענה שאמרת להוציאו מידי פרי מפני שהוא נכמש בעמידתו איני רואה בה ממש, שכל הפירות נכמשים בעמידתן יותר על הראוי להן. ואין לך חשוב בפירות יותר מן התאנים והנה אמרו דרך דרש שהן נתלעין בעמידתן.

גם טענת הזרע אינה טענה בעיני שאין הדבר הנזרע עיקר הפרי שאם אתה אומר כן אף גרעיני תמרה ושל זיתים יהא עיקר הפרי. ועוד שלא אסרו שם בשביעית זרע הורד כמו שאסרו עיקר הלוף והדנדנה. ועוד שכבר כתבתי לפניך למעלה שמתוך סדור המשנה נראה לי שהורד בכלל הפירות לפי ששנה אותו בפסקת הפירות ועלי הורד הם שנאכלים ולא הזרע. ולא עוד אלא שאפילו היה כמו שאתה אומר מכל מקום לא גרע הורד משומר פרי ושומר לפרי אסור לערלה כפרי.

הוויכוח בין הרשב"א לשואל הוא בשאלה האם הזרע הוא עיקר הוורד או העלים הם עיקרו. לדעת השואל, הזרע הוא עיקר הפרי והעלים הם ככל עלי העצים, שאינם חייבים בערלה, ואילו לדעת הרשב"א, החלק הנאכל הוא עיקר הפרי ונאסר משום ערלה. לא יתכן שההגדרה היא שהזרע הוא עיקר הפרי שאם כן בזית, הגרעין היה עיקר הפרי ורק הוא היה נאסר משום ערלה. הוסיף הרשב"א (בסוף דבריו), שאפילו אם היה כדברי השואל שאין העלים פרי הוורד אלא הזרע, יתכן שהעלים הם 'שומר לפרי' וממילא בטלים לזרע וחייבים בערלה, גם לשיטת השואל.

הרשב"א הביא שמצא את תשובת הראב"ד שהסתפק בשאלה האם העלים הם עיקר הפרי או הזרע, וענה שמכיוון שיש ספק אפשר להקל בחו"ל. הרשב"א הסכים שיש מקום להקל כדעה זו בחו"ל. וזה לשונו:

 ומאשר חסת עליו (על הורד) להתירו מפני שיש בו צורך לבריות חקרתי ובדקתי אחריו ומצאתי לראב"ד ז"ל שנסתפק עליו ואמר שהזרע הוא הפרי והפרחים הן כמו עליו, ולפיכך אין חוששין להן משום ערלה, לפי שאינו פרי ולא שומר לפרי, ואעפ"י שאין הדבר הזה ברור אצלנו אי כדשקלת ליה כשהוא סמדר מקלא קלי פירא או לא, אלא שלא נזהר בהם משום ערלה בחוצה לארץ מותר. הנה לך הרב הגדול ז"ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה. ואעפ"י שאין דעתי סומכת בכל זה להלכה לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו להביא הראיה.

עולה מכך, שלכולי עלמא בארץ ישראל אין מקום להקל בוורד, והעלים הנאכלים אסורים משום ערלה. ועיין ב'בדק הבית' (סוף סי' רצד) שהביא את תשובת הרשב"א,  ומשמע ממנה שאפילו בארץ הקל, אולם אי אפשר לומר כן שהרי הרשב"א בתשובה אחרת (ח"ז שנ"ז) כתב שרק בחו"ל מקלים בכך, וכן 'בדק הבית' (שם, אות ג) כתב בשם הראב"ד ש'לא ראינו מי שנהג בהם איסור בחוצה לארץ', מכאן שהויכוח הוא האם להחמיר או להקל בוורד בחו"ל, אבל בארץ, לכולי עלמא ורד חייב בערלה. כיסוד זה כתב המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' לד), שבחו"ל יש ספק, ואפשר להקל בערלה, אבל בארץ ישראל יש להחמיר בערלה (אמנם בעניין ברכה כתב שהמנהג גם בארץ ישראל הוא לברך 'אדמה' על הוורד, אבל בעניין ערלה החמיר). גם המהרשד"ם (יו"ד סי' קצא) כתב שבארץ ישראל ורד חייב בערלה (ולדעתו אפילו בחו"ל).

עולה מכאן, שגם לדעת הראב"ד אין להקל בוורד אלא בחו"ל ולא בארץ, ובוודאי לדעת הרשב"א והמהרשד"ם בארץ יש להחמיר באיסור ערלה בוורד.

אמנם יש שהקלו באיסור ערלה בוורד בארץ, אבל נימוקם היה שהוא נאכל לצורכי בריאות בלבד, לא כמאכל בני אדם רגיל, ועל כן הרי זה כ'נוטע לסייג' ופטור מערלה (רדב"ז ח"א סי' מד); ו'תוספת יוה"כ' (יומא פא ע"ב) כתב שכיוון שנעשה לצורך ריח אין זה עץ מאכל ופטור מערלה. כל אלו נימוקים המיוחדים לוורד, שעיקרו לרפואה או לריח ולא למאכל.

עד כאן נראה שבארץ ישראל יש איסור ובחו"ל יש מקום להקל, בגלל הכלל שבספק ערלה, בארץ מחמירים ובחו"ל מקילים. אולם כל זאת לגבי וורד שאין בו אכילה ברורה, אלא שהוא ניתן לטעם וריח ומרקחות, אין מגדלים אותו לצורך אכילת העלים ומעט הם האוכלים את עלי הורד המרוקחים בדבש[5]. אולם במקרה שמגדלים את הצמח לצורך אכילת העלים עצמם, גם הראב"ד יודה שאין לזרעים חשיבות, אלא לעלים. ומה שכתב הראב"ד שיש חשיבות לזרעי הוורד כפרי, הסביר השואל ברשב"א שהחשיבות היא בזריעתם. בנידון דידן של עלי הקקטוס אין זורעים את הזרעים בכלל, אלא לוקחים את העלה ומשרישים באדמה. אם כן בוודאי שאין לזרעים כל חשיבות, אלא העלה הוא עיקר הצמח[6].

על פי דברינו אלו הוכחנו את דברי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, שכתב[7] שבעלי נפוליטיס שייך איסור ערלה בוודאי, ולא הווי ספק ערלה, ועל פי דברינו שייך בהם איסור ערלה גם בחו"ל. 

ה. ברכת הנפוליטיס

ברכת אביונות הצלף (הפרי) היא 'בורא פרי העץ' וברכת הקפריסין, התמרות והעלים היא 'בורא פרי האדמה', כן נפסק ברמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ו) ובשו"ע (סי' רב סעי' ו). זאת מכיוון שהאביונות הן עיקר העץ ושאר הדברים אינם עיקר העץ. אלא שבנידון דידן נשאלת השאלה האם מכיוון שהעלים הם עיקר העץ ברכתם 'בורא פרי העץ' או שמכיוון שאינם פרי אלא עלה של העץ ברכתם 'בורא פרי האדמה'.

לעניין פלפלין הגמרא (ברכות לו ע"ב), אומרת שפלפל רטוב (לא מיובש) חייב בערלה. רב האי גאון[8] פסק שמברכים עליו 'בורא פרי האדמה', וכן פסקו הר"ח[9], הרי"ף והרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ז). הרמב"ן הקשה מדוע ברכתו 'אדמה', הרי הגמרא אומרת שפלפלין חייבים בערלה, וזה נלמד מדרשת הפסוק 'עץ מאכל - עץ שטעם עצו ופריו שווים הוא הפלפל', ואם הם חייבים בערלה ממילא ברכתם צריכה להיות 'בורא פרי העץ'. וכתב הרמב"ן (ברכות שם):

והתימה גדול שמקצת הגאונים ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא 'בורא פרי האדמה' מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין, וכן כתב רבי' האיי גאון ז"ל, ואדרבה היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ?!

ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן, וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור, זהו ענין הפלפלין בתולדתן[10],ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרות של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופו של אילן הם, וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל הוא יתכן דעץ מאכל קרי ליה ומכל מקום 'בורא פרי האדמה' מברכינן כעץ הנאכל, וקבלת הגאונים נקבל.

הרמב"ן מסביר שלפי הגאונים, על הפלפלין הרטובים מברכים 'אדמה' למרות שהם ערלה, מכיוון שהם אינם נחשבים פרי נפרד, היות שלאחר תהליך הם כעץ עצמו ולכן ברכתם 'בורא פרי האדמה'[11]. עולה מכך שאפילו דבר שחייב בערלה, בכל אופן אם הוא כחלק מהעץ ברכתו היא 'אדמה'.

הסבר שונה לדין זה הביא הרשב"א (ח"א סי' ת) וכך כתב:

כיון שאין נוטעין אותן אלא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן ביבשותן שחוקין בתבלין בלבד. ואינן נאכלין כן בפני עצמן אלא מיעוטן לפעמים. אין מברכין עליהן 'בורא פרי העץ' אלא פרי האדמה. וקרוב היה שלא יברכו עליהן אלא שהכל כקורא. אלא לפי שנאכלין המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת מברכין עליהם 'בורא פרי האדמה' מיהא הואיל וחייב הכתוב בערלה כדאית' התם (ברכות לו ע"ב) שרבה אותן הכתוב מדכתב (ויקרא י"ט) ונטעתם כל עץ מאכל.

לפי הסבר זה נראה שאמנם על הפלפל בפני עצמו היה צריך לברך 'עץ' ולא 'אדמה', אלא כיוון שעובר שינוי של טחינה פסקו שברכתו תהיה 'אדמה'.[12]

נראה שנוסח הברכה על עלי הנפוליטיס תלוי בשני התירוצים: לדעת הרמב"ן ברכתם 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהם חלק מהעץ, ואילו לדעת הרשב"א נראה שכיוון שנאכלים שלמים ולא כתבלין ברכתם 'בורא פרי העץ'. אלא שיש להוסיף שאפילו לדעת הרשב"א יתכן שיש לברך על עלי הנפוליטיס 'בורא פרי האדמה', מכיוון שהפרי גדל על העלים, ואין פרי הנפרד מהעלים. על כן נראה לדינא, שעלי הנפוליטיס חייבים בערלה אבל ברכתם 'אדמה'.

אמנם לשיטת הראשונים[13] הסוברים שכל דבר שחייב בערלה ברכתו היא 'עץ', לא יתכן שעל עלי הנפוליטיס יברכו 'אדמה'. בכל אופן נראה שכיוון שהרמב"ם ועוד גאונים וראשונים סוברים שברכת הפלפלין היא 'אדמה' וחייבת בערלה, על כן מספק, יש לברך 'אדמה'.

ו. הבחנה בין דין ערלה לברכת 'בורא פרי האדמה'

יש להוסיף ולהביא ראיה שאין דין הערלה והברכה מחייבים זה את זה. על הפלפל היבש אין מברכים כלל (ויש שאמרו לברך 'שהכל') וברור שהפלפל היבש חייב בערלה[14], מכאן שאין הברכה והערלה מחייבים זה את זה. עוד יש להוסיף ולהביא ראיה מכך שהרמב"ם והשו"ע פסקו שפלפל רטוב ברכתו 'אדמה' (עיין רמב"ם הל' ברכות פ"ח ה"ז, שו"ע סי' רב סעי' יח), ואילו לעניין ערלה, מפשט הגמרא נראה שהם חייבים בערלה. אמנם הרמב"ם לא הביא זאת בהלכות מעשר שני, אולם בפירוש המשניות (ערלה פ"ב מ"י) כתב שפלפל יבש, שיש ממנו לבן ושחור, חייב בערלה (עיין שם), וכן כתב בהלכות מאכלות אסורות (פט"ז הי"ד), ועיין במהרשד"ם (יו"ד סי' קצא[15]) שדעת הרמב"ם היא שהפלפלין חייבים בערלה ובכל אופן ברכתם 'אדמה', וכן כתב המהרי"ט (יו"ד סי' יד) לעניין הפלפלין הרטובים. וכבר כתב הט"ז (או"ח סי' רד ס"ק טו) שיש דברים שהם עץ לעניין ערלה אבל לעניין ברכה אין מברכים עליהם 'העץ' בגלל סיבות השייכות רק בברכות, והביא שם ראיות לדבריו. (את דברי הגמרא הוא מסביר בכיוון ההפוך, שאם ברכתו 'עץ' בוודאי שחייב בערלה).

אמנם ה'כפות תמרים' (יומא פא ע"ב ד"ה ללמך) כתב שהרמב"ם השמיט דין ערלה בפלפלין, מכיוון שהוא סובר שפלפלים (אפילו רטובים) פטורים מערלה ולכן ברכתם 'אדמה', ועיין שם, שהאריך להסביר את דעת הרמב"ם, שכל גידול שברכתו 'אדמה' אינו חייב בערלה, אולם כפי שכתבנו ברמב"ם (פיה"מ ערלה פ"ב מ"י), מוכח שפלפלים חייבים בערלה (עיין 'עינים למשפט' ברכות לו ע"ב אות ל)[16]. עוד יש להוסיף שה'כפות תמרים' כתב שלדעת הרמב"ם אין חיוב ערלה בפלפלין כיוון שמגדלים אותם לייבוש ותבלין, אולם בנידון דידן, שבודאי לא מגדלים לייבוש ותבלין, נראה פשוט שחייב בערלה. אם כן יתכן שחזרנו למסקנה שיש מחלוקת מהי ברכת עלי הנפוליטיס, ומכיוון שיש לנו ספק, יש לברך 'אדמה', כפי שאנו פוסקים בכל ספק, שמברך 'אדמה' ויוצא ידי חובה.

סיכום

א. עלי הנפוליטיס חייבים בערלה, ונראה שחייבים אף בחו"ל.

ב.  אין לאכול את עלי הנפוליטיס, רק לאחר ג' שנים והפרשת תרומות ומעשרות.

ג.  ברכת העלים היא 'בורא פרי האדמה'.