גידול רימוני ערלה

 [הירושלמי הוא על פי גי' ושנויי הגר"א].

מהלך הירושלמי לפי הגר"א הוא שרב חונא  (הונא, שורה 1) הכריע שאתרוג שניטע למצווה חייבים בו בערלה, ועל השאלה (שורה 6) מדוע הנוטע למצוות אתרוג חייב ואילו הנוטע לעצים וסייג פטור, עונה הירושלמי שהעושה לסייג רוצה את הפרי כעץ ולכן אין לו הגדרת פרי כלל ואילו באתרוג הוא רוצה את הפרי כפרי, אמנם רוצהו למצווה אבל אין היותו פרי מצווה מבטל ממנו שם פרי מאכל, ואדרבא מכיוון שרוצה לצאת בו ידי חובה בסוכות הוא רוצה שיקרא פרי ולכן הנוטע אתרוג למצווה הרי זה פרי וחייב בערלה. על כך הביא הירושלמי (שורה 8) שמא יש לדמות המגדל זית לשמן לחנוכה שאיננו רוצה בו כפרי אלא לשמן וא"כ הרי זה כמגדל לעצים וסייג, ולא יהיה חייב בערלה. על כך ענה ר' יוסי בר בון שערלה היא מדאורייתא, ואין כוונתו לעשות מצוה מדרבנן יכולה להפקיע מחיוב ערלה. אלא שהגמ' אומרת שאפשר לשאול האם הנוטע זיתים לשמן המנורה הרי זה כצריך את הפרי וחייב בערלה או כיוון שרוצה את השמן ולא את הפרי הרי זה פטור מערלה.  הגר"א מביא שהירושלמי נשאר במקרה זה בספק.

לפי הסברו של הגר"א הירושלמי נשאר בספק בשמן שאיננו צריך את הפרי עצמו אלא את היוצא ממנו, אבל כל מקום שצריך את הפרי לשם עצמו הרי זה חייב בערלה, אלא א"כ רוצה שהפרי יהיה כעץ עצמו ובכך הרי זה פטור מערלה שהרי החיוב בערלה הוא משום "וערלתם את פריו" ובמקרה כזה אין פרי, אבל אם יש צורך בפרי הרי זה חייב בערלה מכיוון שלא נפקע ממנו שם עץ מאכל החייב בערלה. גם בדברי הרש"ס (שגרס כפי הגי' הכתובה בירושלמי) נראה שכל מקום שיש פרי ועץ ויש הבחנה ביניהם הרי שעל הפרי חל שם של ערלה ולא על העץ, אולם אם משווה את הפרי לעץ הרי שאין כאן גדר של ערלה.

לפי הסבר זה עולה שפרי מאכל  שרוצים אותו לריח הרי זה חייב בערלה שהרי הפרי הוא למאכל ורצון האדם שיתקיים כפרי למרות שלא הוי למאכל.

הרמב"ם הכריע שאתרוג למצוה ושמן למנורה הרי זה חייב בערלה ומשמע דס"ל שכיוון שרוצה את הפרי למרות שאינו רוצה לאכול את האתרוג בכו"א הרי זה חייב בערלה (וכ"כ חזו"א דיני ערלה אות טו).

ד. הנוטע לריח פטור

הרב משה אהרון רוזנטל ז"ל (כרם ציון נטע הלולים עמ' קפה) העלה שכל צורך  פוטר מחיוב ערלה ואין לחייב אלא הניטע לצורך מצוה שבו התורה ריבתה חיוב ערלה. ומסביר הרב רוזנטל שהרבוי לצורך מצוה נלמד מקושיית הירושלמי (שורה 3) כשם שאסור אתרוג מעשר שני בגלל שכתוב "לכם" ואתרוג מעשר שני איננו לכם כיוון שהוא צורך מצוה, א"כ גם לעניין ערלה שנאמר בה "יהיה לכם ערלים" נלמד שכל צורך מצוה איננו בגדר לכם וממילא אין בו חיובי ערלה. ועל כך ענה הירושלמי (שורה 4) שכשם שבשופר אנו לומדים שיהיה לכם מכל מקום דהיינו גם משופר של הקדש וקרבן כן גם בערלה אנו לומדים שהרבוי של "יהיה" מלמד שגם צורך מצוה יש בו איסור ערלה. ומכאן למד הרב רוזנטל שיש רבוי מיוחד לחיוב ערלה בצרכי מצוה אבל כל שאין בו צורך מצוה אלא צורך הנאה; ראיה, רפואה וכדו'  אין בו איסור ערלה. אלא שהמשך דברי הירושלמי לא יעלו לפי פרושו שהרי הירושלמי שואל מה בין דיני ערלה שחייב בנוטע למצוה ואילו משמר פירותיו לעצים שפטור מערלה, ולפי הסברו היה צ"ל שלעניין מצוה יש רבוי מיוחד שחייב בערלה ואילו שאר צריכים אין רבוי ולכן פטור מערלה, והדברים דחוקים מאד.

על כן נראה שיש להסביר את הירושלמי כפי שהבאנו לעיל שבכל עץ מאכל אם נוטע לצורך מסויים הרי זה חייב בערלה, אבל אם אין זה עץ מאכל הרי זה פטור מערלה  שהרי כשאינו עץ מאכל אין חיובי ערלה.

ה. הנוטע ללולב

עוד יש להוסיף שלא רק בפרי עצמו יש מושג שרצונו בדבר הופך את הדבר לחיוב בערלה, אלא הרא"ש (הל' ערלה אות ב) כתב:

אבל אם נטעו למצוה ללולב ולאתרוג חייב.

הרא"ש הוסיף שלא רק אתרוג חייב בערלה כדברי רב הונא אלא גם דקל שנוטעים ללולב הרי זה חייב בערלה מכיוון שניטע למצוות. על פי שיטה זו כתב הטור (סי' רצד):

הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב

המעדני יו"ט (הל' ערלה אות ל) הקשה על הרא"ש הרי הנוטע ללולב הרי זה כנוטע לסייג וקורות שהרי הוא רוצה את העץ ולא את הפירות (תמרים) וא"כ צריך להיות פטור מערלה ומדוע כתב הרא"ש שהנוטע ללולב חייב בערלה, והוסיף שמדברי הירושלמי לא מצא חיוב אלא לעניין אתרוג מכיוון שרוצה בפריו וכן בשמן למנורה  רוצה את הפרי אבל בלולב רוצה את הלולב שהוא העץ ולא הפרי, והוסיף בדברי חמודות שמלשון הרמב"ם ג"כ משמע שרק באתרוג הרי זה חייב אבל בלולב למצווה פטור.

נראה שיש ליישב את דברי הטוש"ע שבלולב למצווה יש סברא לומר למרות שהעץ הוא עץ פרי אבל כיוון שניטע לצורך מצווה א"כ יופקע מדין ערלה שהרי אין זה עץ מאכל, וקמ"ל הרא"ש שהוא חייב שהרי חיוב הערלה נובע מהפירות (תמר) ואילו צורך המצווה הוא בלולב עצמו שאיננו הפרי וא"כ בודאי שנשאר על העץ חיוב ערלה. ובכך יוסבר מדוע הרמב"ם לא הביא את דין הלולב למצווה מכיוון שזהו ק"ו שאם אתרוג הניטע למצווה לא מפקיע מהאילן שם עץ מאכל כל שכן שאין הלולב הניטע למצווה מפקיע שם מאכל מהתמר שהרי מצווה בלולב איננה בפרי שמחיל את חובת הערלה ואילו באתרוג המצווה היא בפרי שמחיל את חיוב הערלה. כך נראה להסביר את דברי הטוש"ע (סעיף כד) שהכריעו שבלולב למצווה יש חיוב ערלה ולא מפקיע מידי פרי, ודברי המעדני יו"ט שפטר עץ תמר מערלה צ"ע, במה יפטר עץ הכפות תמרים מחיוב ערלה.

הלבוש (סי' רצד סעי' כד) כתב "הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או לאתרוג חייב, שאין עשה ולאו דערלה נידחין מפני שאר עשים" והקשה על כך בדברי חמודות "מדנפשיה כתב כן דהא בירושלמי טעמא משום דרוצה בפריו". אולם דברי הלבוש ברורים שכתב שעץ שיש בו חיוב ערלה איננו נדחה מפני כוונת מצוות אפילו שיש בהם עשה שהרי אי אפשר לבטל מהם שם פרי מאכל, ולכן הנוטע ללולב אין מחשבת המצווה מפקיעה ממנו שם עץ פרי מאכל וחייב בערלה.  ומה שכתב במעדני יו"ט שליתא בירושלמי דברי הלבוש לא דק שהרי הירושלמי אמר ששמן לחנוכה שחיובו מדרבנן בודאי לא מפקיע חיוב ערלה מדאורייתא, משמע דס"ל שאין עשה דרבנן יכול להפקיע חיוב ערלה דאורייתא, והחידוש הוא שגם עשה דאורייתא לא יכול להפקיע חיוב של ערלה, ואלו הם דברי הלבוש.

העולה לנו שבלולב אם הפרי (תמר) ראוי לאכילה יש חיוב ערלה אפילו ונטע למצוות לולב, אולם אם איננו רוצה לאכול את התמרים (או שאין לו תמרים) אזי הרי זה כאילן העומד לקורות הפטור מתרו"מ. אין מצוות הלולב הופכת את התמר לעץ אכילה החייב בערלה מצד עצמו (דלא כערוה"ש סי' רצד סעי' מא, הסובר שמצוות הלולב מחילה על הדקל שם עץ מאכל, ומשמע אפילו בלא פרי התמר, וצ"ע).

ו. אין מחלוקת בין הרדב"ז והנצי"ב 

לפי מה שבררנו בירושלמי עולה שכל פרי מאכל שגדל לצורך נוי או ריח הרי זה מתחייב בערלה שאין מחשבת מצוה או נוי מפקיע מהפרי דין פרי מאכל, וא"כ לכאורה מכאן מוכח כפי שלמד הנצי"ב שבנוטע לנוי הרי זה כנוטע למצווה וחייב בערלה, ואין לדמות לנוטע לקנים וסייג שבהם אין לפרי מעמד מיוחד אבל כשיש להם מעמד של פרי מיוחד הרי זה חייב בערלה.

אלא שא"כ קשים דברי הרדב"ז שהסביר שבוורד אין ערלה כיוון שניטע לרפואה, משמע שאם צריך את הפירות לרפואה הרי הוא מחשיב את הפירות וא"כ צריך לחייבו בערלה כמבואר בירושלמי שהצריך את הפרי למצווה הרי זה מתחייב בערלה? אלא נראה שהרדב"ז הבין שהחיוב בירושלמי באתרוג למצווה נובע מכך שהאתרוג ראוי לאכילה ומכיוון שראוי לאכילה השאלה הייתה האם המחשבה למצווה מפקיעה מגדר פרי מאכל החייב בערלה, ועל כך ענה הירושלמי שאין מחשבת מצווה מפקיעה מגדר מחשבת מאכל, ולכן חייב בערלה, אולם כל זה בפרי מאכל, אבל בדבר שאינו בר אכילה בכך לכו"ע אין איסור ערלה ואין המחשבה למצווה יכולה להחיל בו חיוב ערלה. ועל כן ס"ל לרדב"ז שבעץ וורד אין חיוב ערלה למרות שרוצים אותו לרפואה אבל אם היה עץ מאכל והיו רוצים את הפרי לתשמיש אחר לא היה מפקיע ממנו שם מאכל.  א"כ אפשר להסביר שאין מחלוקת בין הרדב"ז והנצי"ב בנוטל לנוי ורפואה דאם העץ איננו מאכל אדם בכך כתב הרדב"ז שאין ההחשבה לרפואה ונוי הופכת אותו למאכל אדם וממילא פטור מערלה, אבל הנצי"ב דן בפלפל חריף (טורקי) שהוא דבר מאכל מצד עצמו, בכך ס"ל שאם חשב לנוי אפשר להחשיבו כנוטע למצוה שהרי הוא כבר פרי ואין מחשבת הנוי מפקיעה ממנו חיובי ערלה (אמנם פטר שם מסיבה אחרת).

העולה לנו שבעץ שאינו מאכל אדם (כגון וורד) אין כוונת נוי מחילה עליו חיוב של ערלה, ובעץ מאכל אין מחשבת נוי פוטרת מערלה.

ז. דעת רע"א

הרע"א (הגהות לשו"ע סעי' כג) בדין פטור העצים העומדים לשריפה ובנין כתב "או בשביל להריח בו, וכן אילן שאין פירותיו מאכל בריאים ונוטעים אותו משום רפואה אין בהם דין ערלה, ולעניין הורדים הוי ספק, תשובת הרדב"ז", לכאורה נראה דס"ל שעץ מאכל העומד להרחה הרי זה פטור על פי דברי הרדב"ז, וכן הבין בעל ערוך השלחן (סי' רצד סעיף לח) שכתב "וכן (אילני מאכל) כשנטע להריח בהם ולא לאכלם ויש היכר בזה פטור מן הערלה, וכן אם פירות אלו אינן מאכל בריאים ונוטעים אותם רק לרפואה פטורים מן הערלה (רע"א)". ולכאורה צ"ע על דברי רע"א שהרי הרדב"ז דן רק על מקרה שאין הפירות למאכל בריאים כפי שכתב (ח"א סי' מד) "הוורד ג"כ אע"פ שהוא למאכל אינו מאכל בריאים ולפיכך אין ערלה נוהגת בו ומותר לאוכלו וכ"ש להריח בו, ואע"פ שיש מקצת בריאים אוכלים מרקחת הוורד אין אוכלין אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת הבריאות הילכך אין זה עץ מאכל". 

וקשה א"כ על רע"א שהתיר בשתל לריח אפילו בעצי מאכל שהרי בכך לא דן הרדב"ז כלל ומשמע ממנו שאסרם. ועיין בחזו"א (דיני ערלה סעי' יד) שחלק על דברי הרע"א, ובהר צבי (ח"ב סי' ה אות ב ד"ה ובשו"ע) הקשה על הרע"א מדברי הרדב"ז בתשובתו. עוד יש להוסיף ולהקשות על הרע"א שהרי כתב לעניין וורד הסתפק הרדב"ז והמעיין בתשובתו של הרדב"ז יראה שאמנם הסתפק בתחילתה אולם מסקנתו להתיר את הערלה בוורד. במנחת שלמה (ח"א סי' עא אות ד ד"ה ומיהו) כתב שדברי הרע"א המתיר להריח היינו בעץ שאין פירותיו טובים למאכל ועיקר נטיעתו היא לריח. ואולי משום הכי כתב הרע"א "להריח בו" דהיינו בעץ כולו נעשה לריח, ורק בערוה"ש בהעתיקו כתב "להריח בהם" דהיינו בפירות עצמם.

ח. הגדרת עץ שאינו למאכל

הרדב"ז (ח"א סי' מד) הגדיר את הוורד כעץ שאינו למאכל באמרו:

הוורד ג"כ אע"פ שהוא למאכל אינו מאכל בריאים ולפיכך אין ערלה נוהגת בו ומותר לאוכלו וכ"ש להריח בו, ואע"פ שיש מקצת בריאים אוכלים מרקחת הוורד אין אוכלין אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת הבריאות הילכך אין זה עץ מאכל.

משמע מדבריו שאין אוכלים את הוורד אלא לרפואה ואפילו הבריאים עיקר אכילתם מרקחת וורד הוי לשמירת הבריאות, ולכן אין זה עץ מאכל.

על היות הוורד שמן לרפואת בני מלכים למדנו בגמ' (שבת קכח ע"א) אולם במדרש (קהלת רבה פ"ב ד"ה א (ז) קניתי) מופיע:

קניתי עבדים ושפחות דכתיב (נחמיה ז') וכל הנתינים ובני עבדי שלמה שלש מאות ותשעים ושנים, ובני בית היה לי שנאמר (מלכים א' ה') וכלכלו הנציבים את המלך וגו', לא יעדרו דבר מה הוא לא יעדרו דבר א"ר חמא בר חנינא מעולם לא חכר שלחנו של שלמה לא וורד בימות החמה ולא קישואין בימות הגשמים, אלא היה טועמן כל השנה.

על פי דברי המדרש היה הוורד מאכל עשירים בקיץ, ומשמע שבחורף הכל אכלו את הוורד.  אלא שאין זה קושי שהרי יתכן דבר שבתקופת שלמה המלך היה הוורד מאכל עשירים ועניים ואילו בתקופות מאוחרות יותר לא היה רגיל לאכלו אלא לחיזוק הבריאות.

נראה שהשאלה היא של מקובלות במקום והזמן ואם אין מקובל באותו המקום לאכול פרי זה אין זה עץ מאכל, ואם חשב לצורך אחר הרי זה כסייג וגדר.

סיכום

בנידון דידן הרימון השחור שהוא שונה בצבעו, וטעמו יבש ועל כן אין אוהבים אותו למאכל, אלא שרוצים לגדלו לנוי, נראה שהדבר מותר ואין בו איסור ערלה, דלא גריעא מהוורד שהיו אוכלים אותו כמאכל ובכו"א כיוון שעיקרו לרפואה הרי זה מותר, וכאן בודאי שאין אוכלים אותו רוב האנשים על כן אם יחשבו בו לנוי הדבר מותר. כמו כן השו"ע הצריך בעצי סרק שיהא ניכר שאינם לצורך אכילה, ומכיוון שכאן הזן הזה הוא בעל צבע מיוחד (שחור) א"כ הכל יודעים שאיננו עץ רימון מאכל אלא זן המיועד לצרכים מיוחדים, ולכן יש כאן גם כוונה לנוי וגם שנוי בצבע וממילא אפשר להתיר לטעת עצים ולייצא פירותיהם אפילו שלא עברו שנות ערלה.