חיוב ערלה בעצים שעלו מאליהם

שאלה:

כיצד לנהוג בעץ גפן שצמח מעצמו בתוך גינה ביתית, מדובר בגינה שנשתלה לפני שלוש שנים, ובעלי הגינה זוכרים שהעץ קיים בגינה מזה כשנתיים, אך אינם מוציאים מכלל אפשרות שגם בשעה שהם נטעו את הגינה כבר צמח בה עץ-גפן זה. חשוב לציין שעד לפני כשלוש שנים, היה המקום שטח גידולי שדה (גד"ש) של אחד הקיבוצים הסמוכים למקום. השאלה היא האם לאור עובדות אלו ניתן להקל ולאכול כבר השנה מפירות הגפן, או שצריך להמתין עד שיעברו ג' שנים מאז שראו את הגפן בגינה?

 

תשובה:

הקדמה:

תחילה יש לדון האם בכלל חל חיוב למנות שנות ערלה בעץ גפן זה, בשל העובדה שלפני כן היה המקום שטח חקלאי שאינו מיועד למטעים של עצי פרי? באם התשובה תהיה חיובית, ניתן יהיה לדון כיצד להתייחס לעצי פרי שקיים ספק אם הם כבר יצאו משנות ערלה?

 

א. חיוב ערלה כשהעצים עלו מאליהן

במשנה (ערלה פ"א מ"ב) קיימת מחלוקת האם חל איסור ערלה על פירות של עצים שניטעו לצורך שימוש הרבים, כלשון המשנה (שם):

"הנוטע לרבים חייב, ר' יהודה פוטר".

לאחר מכן מביאה המשנה מקרים נוספים אשר בפשטות נראה מדבריה שחיובם בערלה אינו שנוי במחלוקת. המקרים הם: "הנוטע ברה"ר[1], והעובד כוכבים שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, והעולה מאליו חייב בערלה".

יוצא לכאורה מלשון המשנה שפסקה זו מוסכמת על כולם, שאף עץ שצמח מאיליו חל עליו איסור ערלה - בין שצמח ברשות היחיד ובין שצמח ברשות הרבים[2].

אמנם בספרא (קדושים פרשה ג אות ד) מפורש שגם דין עץ הצומח מאיליו יכול להיות פטור מחיוב ערלה במקרים מסוימים:

"לכם - להביא את הנטוע לרבים, רבי יהודה אומר לכם פרט לנוטע לרבים, רבי שמעון בן אלעזר משמו: הנוטע לרבים חייב בערלה, עלה מאיליו לרבים פטור מן הערלה".

השאלה היא האם דברי ר"ש בן אלעזר נאמרו רק אליבא דרבי יהודה, ואילו לדעת רבנן "עלה מאיליו חייב בערלה" כפי שנאמר במשנה, או שלפי הספרא יש מצבים שלדעת כולם "העולה מאיליו" פטור מערלה?

בכדי לבאר זאת יש לדון במה נחלקו רבי יהודה ורבנן. הנה בגמ' בפסחים (כב ע"ב-כג ע"א) מבואר שהם נחלקו בדרשת שתי המלים: "ונטעתם" "לכם", הכתובות בפסוק "כי תבואו אל הארץ... ונטעתם כל עץ מאכל שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל" (ויקרא יט). וכלשון הגמ' (שם):

"לכם למה לי? - לכדתניא: לכם - לרבות את הנטוע לרבים. רבי יהודה אומר: להוציא את הנטוע לרבים. מאי טעמא דתנא קמא - דכתיב ונטעתם - ליחיד משמע לרבים לא משמע, כתב רחמנא לכם - להביא את הנטוע לרבים. ורבי יהודה - ונטעתם משמע בין לרבים בין ליחיד, ולכם - בין יחיד בין רבים משמע, הוי רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט".

ממסקנת הסוגיה עולה שלמרות שמהמלה "ונטעתם" היינו פוטרים מחיוב ערלה כשהנטיעה הייתה לצורך רבים, נאמר בתורה "לכם" ללמדנו שלא לפטור מחיוב ערלה גם כשהנטיעה לצורך רבים, לעומת זאת לרבי יהודה שתי המילים הנ"ל יכולות לרבות "נטיעה לצורך רבים", אך כיוון ששתיהן נכתבו בתורה, למדים שבכוונת התורה למעט "נוטע לצורך רבים" עפ"י הכלל ש"אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט".

 

הסוברים ש"העולה מאיליו חייב" ברשות הרבים – חייב בערלה

מדברי הר"ש (תורת כהנים שם ד"ה והעולה מאיליו) נראה שרבי שמעון בן אלעזר שבספרא, והתנא של המשנה חלוקים בדין "עולה מאיליו ברשות הרבים". לדעת ר"ש בן אלעזר דווקא "העולה מאיליו לרבים פטור מן הערלה" אולם אדם "הנוטע לרבים" חייב בערלה. טעם הדבר ביאר הר"ש, משום שדווקא עץ ש"עלה מאיליו ברשות הרבים פטור" מערלה, היות שלא הייתה כלל "מחשבת נוטע", לפיכך הדבר היחיד שיכול לקבוע את מעמדו של העץ היא מחשבתם של הרבים; ורבים בדרך כלל מתייאשים מפירות עצים הנטועים ברשות הרבים, משום ד"אזלינן בתר רוב דעות דמתייאשין מפירותיו ודעתם ליהנות מן העץ להיסק או לדבר אחר כשיצטרכו להם"[3]. לעומת זאת כשאדם שנטע "לצורך רבים", כלומר, על מנת שאנשים יאכלו מהפירות, כיוון שיש כאן "כוונת נוטע"; לפיכך "רוב דעות לא מבטלי דעת הנוטע שלא ייהנה", כלשון הר"ש, וכיוון שכוונת הנוטע לא בטלה, ממילא ממשיכה הנטיעה להיחשב עץ מאכל החייב בערלה.

בביאור שיטה זו כתב הנצי"ב ב"העמק שאלה" על השאילתות (ויקרא שאילתא ק) שהיא מבוססת על דעת הגאונים שהכריעו ש"העולה מאיליו חייב בערלה", כלשונם בשאילתות (שם):

"אסיר להון לדבית ישראל למיכל מכל אילן דמפקרי פירי תלת שנין קדמאי, דכתיב: וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים  - לא שנא דנטע ליה מינטע ולא שנא דנפיק מנפשיה (תרגום של "עולה מאיליו") אסיר, דתנן אילן העולה מאיליו חייב בערלה. והא כתיב ונטעתם?! ההוא מיבעי ליה לכדתניא לכם, להביא את הנטוע לרבים, רבי יהודה אומר לכם להוציא את הנטוע לרבים…".

כתב על כך הנצי"ב (העמק שאלה שם אות א) שהגאונים הבינו שיש מחלוקת בין המשנה לברייתא והכריעו כדברי המשנה, וז"ל:

"אבל רבינו (רב אחאי גאון) סבירא ליה דהברייתא דתורת כהנים דממעט עולה מאיליו, פליגא עם תנא דמתני'. ותנא דמתני' סבירא ליה; דאפילו עלה מאיליו ברה"ר נמי חייב, וכדמשמע במתני' שם, דקאי ארישא; דהנוטע ברה"ר... והביאו הר"ש ופליגא אש"ס דילן וסוגייין דמתני' ס"ל"[4].

כלומר, הגאונים אסרו "העולה מאיליו ברשות הרבים" - למרות דברי ר"ש בן אלעזר בתוספתא שאילן "העולה מאיליו ברשות הרבים פטור מערלה". זאת משום שהם הבינו שזו מחלוקות תנאים והכריעו הגאונים כדעת המשנה הסוברת בערלה שפירות "אילן העולה מאיליו ברשות הרבים" חייבים בערלה.

כך גם דייקו האחרונים שהבין הבית יוסף (יו"ד סי' רצד ד"ה הנוטע ברשות הרבים), בדעת הטור: שהרי על מה שפסק הטור (שם) ש"הנוטע ברשות הרבים לצורך עצמו", חייב בערלה, תמה הב"י (שם) מדוע לכתוב כן, הרי "אפילו הנוטע לרבים ברשות הרבים חייב דלא גרע מעולה מאליו...".

מדברים אלו מוכח שהנחת היסוד של הב"י בדעת הטור ש"העולה מאיליו חייב בערלה", שאם לא כן הוא לא היה לומד ממנו לחייב את הנוטע ברשות הרבים. וכך אכן דייק החיד"א (ברכי יוסף יו"ד סי' רצד ס"ק יח):

"מדברי מרן הללו מוכח דפשיטא ליה דדעת הרא"ש (הלכות ערלה אות ג) והטור (יו"ד סי' רצד) דהעולה מאליו אף ברשות הרבים חייב.... ומשום הכי מקשה עליהם דאמאי פירשו חלוקת נוטע ברה"ר לצורך עצמו - הרי נוטע ברשות הרבים לרבים לא גרע מעולה מאליו ברה"ר דחייב לדעת הרא"ש והטור?! וכן כתב הרב דרישה בכוונת מרן. ונראה דפשיטא ליה למרן הכי בדעת הרא"ש והטור מדסתמו דין עולה מאליו דחייב".

ובאשר לשאלה מדוע הכריעו כך הרא"ש והטור, כותב החיד"א, שהם העדיפו את דעת המשנה על דעת הברייתא: "דסברי הרא"ש והטור, דנקיטינן משנתנו בסתמותא ואף ברשות הרבים חייב עולה מאליו. והני ברייתא ותוספתא דפטרי לאו הלכתא נינהו, ונקטינן כמשנתנו דחייב בין ברה"י בין ברה"ר".

 

הסוברים ש"העולה מאיליו ברשות הרבים" - פטור מערלה

שיטת הראב"ד (שם אות ד ד"ה ר' שמעון בן אלעזר) שהמשנה והספרא אינן חולקות אלא משלימות האחת את רעותה; כלשונו: "והאי תנא הוא דקתני לעיל; ונטעתם - פרט לעולה מאיליו, ועולה מאיליו לרבים - הוא דקא ממעט כדפרישית לעיל". כלומר, דברי רבי שמעון בן אלעזר בסיפא של הברייתא, מבארים שדעת ת"ק בספרא (שם פרשתא ג אות ב) הממעט מהמלה "ונטעתם - פרט לעולה מאיליו", מסייג את דבריו שדווקא "העולה מאיליו לרבים" פטור, אך העולה מאיליו ברשות היחיד חייב בערלה[5].

כך גם למד הרמב"ם בפירושו למשנה (ערלה פ"א מ"ב ד"ה והעולה מאיליו) כשביאר שדין המשנה: "העולה מאיליו חייב בערלה", הוא ב"אילן הצומח מאליו שלא נטעו שום אדם ובתנאי שיהיה צומח ברשות היחיד אבל עולה מאליו ברשות הרבים אינו חייב בערלה". כשהוא כותב במפורש שאוקימתא זו בפירוש המשנה באה לאור דברי הספרא, וז"ל: "ועל זה אמרו בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו, וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו דרבים פטור מן הערלה".

אלא שבדבריו בהלכה לא הביא הרמב"ם חילוק זה במלואו, אלא פסק (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ה): "הנוטע ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו ברשות היחיד... חייבין בערלה".

אמנם הוא פסק ש"העולה מאליו ברשות היחיד... חייבין בערלה", אך לא ציין ש"העולה מאיליו ברשות הרבים פטור מערלה". ודנו המפרשים מה כוונתו בניסוח זה:

המהר"י קורקוס (שם ד"ה והעולה) ביאר ששיטת הרמב"ם בהלכה היא כפי שפירש את המשנה, שמתוך שפסק (שם) ש"העולה מאיליו ברשות היחיד.... חייבין בערלה", משמעות הדברים שהעולה מאיליו ברשות הרבים פטור. את החילוק בין המקרים מבאר המהר"י קורקוס (שם): "דמה שאמרו במשנה חייב, מיירי דעולה ברה"י דהוא כאילו נטעו, ודספרא מיירי דעולה ברשות הרבים כמו שאמרו בתוספתא דערלה (ה"ב) העולה מאליו לרבים פטור". כלומר, באופן עקרוני עץ העולה מאיליו פטור, כפי שמיעטו בספרא מהמלה "ונטעתם – פרט לעולה מאיליו". אלא שאם הוא עץ "עולה מאיליו ברשות היחיד" נחשב כאילו הוא נטע אותו ברשותו, שהרי הוא מעוניין בו, לפיכך חל עליו איסור ערלה.

כך גם ביאר הרדב"ז (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ו) בדעת הרמב"ם: " ולא הוצרך רבנו לפרש זה שהרי כתב (ה"ה) והעולה מאליו ברשות היחיד חייב ברשות הרבים פטור".

 

כך ביאר מרן רבי יוסף קארו בחיבורו כסף משנה על הרמב"ם (שם ד"ה ברה"י). וכך הוא גם ביאר אכן כך בחיבורו בית יוסף (מהדורת הטור השלם יו"ד סי' רצד סעי' כז), אלא שבדבריו בב"י (שם) הוא גם נשאר בתימה מדוע לא כתב הרמב"ם בפירוש: שהעולה מאיליו ברשות הרבים – פטור?! וז"ל:

"כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (שם) דהא דתנן העולה מאליו חייב בתנאי שיהיה צומח ברשות היחיד אבל עולה מאליו ברשות הרבים פטור ועל זה אמרו בספרי (קדושים פרשתא ג אות ב) ונטעתם פרט לעולה מאליו וכן אמרו בפירוש בתוספתא (ערלה פ"א ה"ב) העולה מאליו לרבים פטור עכ"ל ולא ידעתי למה לא כתבו בחיבורו"[6].

גם בהעמק שאלה (שאילתות דרב אחאי גאון ויקרא שאילתא ק) מכריע הנצי"ב להלכה כפי שהוא למד גם בדעת הרמב"ם שהעולה מאיליו ברשות הרבים, פטור מחיוב ערלה, ורק "העולה מאיליו ברשות היחיד חייב".

אך יש לציין שלמרות האמור לעיל אף השו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' כז) לא פסק בסכינא חריפא ש"העולה מאיליו ברשות הרבים פטור", ודנו האחרונים בדבריו, ואין כאן מקום להאריך[7].

כל הנידון כאן הוא בנוגע לעלה מאיליו ברשות הרבים. אך לדעת כולם "העולה מאיליו ברשות היחיד" חייב בערלה. והואיל שהנידון בשאלה הוא אודות גפן שצמחה בשטח פרטי אשר בעבר היה שטח חקלאי השייך לאחד הקיבוצים בסביבה. אין סיבה לפטור מערלה בשל העובדה שהגפן צמחה מעצמה. אלא שיש לדון אודות מקום גידול הגפן, אשר בשל כך יש לדון אם יש חיוב ערלה.

 

חיוב ערלה כשהעצים גדלו במקום חורשין  

בירושלמי (פ"א ה"א) קיימות הבחנות נוספות ביחס לדין "אילן העולה מאיליו" שהן: מקום גידולו של העץ, והכדאיות הכלכלית לטפל בפירותיו. וכך נאמר בירושלמי (שם):

"ר' יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק: גפן שעלתה במקום חורשין פטורה מן הערלה, אמר רבי יוסי אפילו נטעה! והא תנינן העולה מאיליו חייב בערלה?! תמן; כשנטעו במקום ישוב, ברם הכא שנטעה במקום חורשין. א"ר אליעזר: הדא דתימר; כשאינה עושה כדי טפילתה, אבל אם היתה עושה כדי טפילתה חייבת".

כפי שעולה ממסקנת דברי הירושלמי; עצים הנטועים מחוץ לישוב אפילו אם ניטעו על ידי אדם, פירותיהם פטורים מערלה, באם אין כדאיות כלכלית בטיפול בפירותיהם. כך ביארו הרש"ס (שם ד"ה כשאינה עושה) והשדה יהושע (ערלה פ"א ה"א ד"ה והעולה מאיליו חייב), וכך גם ביאר הפנ"מ (שם ד"ה והתנינן). כשהוא מבאר שהעיקרון המנחה לחייב או לפטור מערלה במקרים אלו, זאת השאלה האם העץ מוגדר כעץ הנטוע במקום ישוב או כשאינו נטוע במקום ישוב. לפיכך "בשנטען במקום יישוב" שאז העולה מאליו חייב בערלה, לעומת זאת "במקום חורשין ואינו מקום ישוב... אפילו נטען שם פטור". כך הוא גם מבאר את דברי רבי אליעזר שמחלק בין "עושה כדי טפילתה" ל"אינה עושה כדי טפילתה". כשלדעת הפנ"מ (שם) הפטור תלוי ביחס בין תנובת העץ לכדאיות לטפל בקטיף הפירות והבאתם למקום ישוב. לפיכך "דוקא בשאינה כדי טפילתה, אם רוצה להטפל בפירותיה ולהביאן למקום היישוב. אבל אם הוא עושה כל כך שיש בה כדי טיפולה להביאן למקום היישוב חייבת בערלה דהויא כאילו בתחילה עומדת במקום הישוב היא".

כך גם פסק הטור (יו"ד  סי' רצד) כשכתב: "העולה מאליו בישוב חייב. ובמדבר לא שנא עולה מאליו ולא שנא נטעו אינו חייב אא"כ עושה טפילה כדי להביא פירותיו לישוב".

בפשטות דברי הטור נראה, שעץ פרי שצמח בתוך איזור מיושב חייב בערלה, לעומת זאת אם הוא צמח במדבר – כשהכוונה מחוץ למקום ישוב[8]; כאן תלוי הדבר בכדאיות הכלכלית של קטיף הפירות והבאתם למקום הישוב. אם הדבר מכסה לפחות את ההוצאות; חייב בערלה ככל עץ פרי אחר; ואם הדבר אינו מצדיק את ההוצאות הוא פטור מערלה[9].   

 

היחס בין "מקום חורשין" ל"רשות הרבים"

עד כה עסקנו בשני סוגים של פטור מחיוב ערלה:

א. עצים שעלו מאליהן ברשות הרבים – דבר השנוי במחלוקת פוסקים.

ב. עצים הנטועים מחוץ למקום ישוב.

השאלה היא האם שני סוגי פטור אלו עולים בקנה אחד? קיימת סברא לומר ששני סוגי פטורי אלו אינם מתיישבים עם אחד מהשני. זאת משום שלדעת הספרא (פרשת קדושים שם) כל עץ "העולה מאיליו ברשות הרבים", פטור מערלה, אפילו הוא צומח במקום ישוב, ואפילו הוא צומח במקום הראוי לנטיעת עצים. ואילו לדעת הירושלמי (פ"א ה"א) דווקא אם "עלתה במקום חורשין פטורה מן הערלה", אבל "העולה מאיליו חייב בערלה... כשנטעו במקום ישוב".

אולם הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ו) פסק להלכה את שני סוגי הפטור בהלכה אחת:

"העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה"[10].

הרמב"ם פסק כרבי יוסי בירושלמי ש"גפן שעלתה במקום חורשין פטורה מן הערלה...", גם אם נטעו אותה בכוונה תחילה. כשלפי זה שני סוגי הפטור שהוזכרו עד כה, טעמם שונה, ומשום כך אינם סותרים האחד את השני, כפי שמדקדק השדה יהושע (ערלה פ"א ה"א ד"ה והעולה מאיליו חייב) בלשון הרמב"ם (שם):

א. "העולה מאיליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב" - סיבת הפטור היאמקום נטיעתם – ולפיכך הם פטורים אף כשניטעו בכוונה תחילה על ידי בני אדם.

ב. "העולה מאליו ברשות הרבים אינו חייב בערלה" - סיבת הפטור העיקרית היא העובדה ש"עלו מאליהן" ולא ניטעו בכוונה. לפיכך אדם שנטע עצים ברשות הרבים - נטיעותיו חייבות בערלה.

 

רשות היחיד שמחוץ למקום ישוב

לאור האמור לעיל עולה השאלה מה דין של עצים הנטועים מחוץ למקום ישוב, שאין כדאיות כלכלית להביא את פירותיהם לתוך הישוב – בין שניטעו בכוונה וכל שכן שעלו מאליהן כמו במקרה הנידון בשאלתינו?

אכן יש המדייקים מדברי הרמב"ם; שפטור זה חל גם על עצים הנטועים בשטח פרטי מחוץ למקום ישוב, כשאין כדאיות כלכלית להביא משם את הפירות. וכפי שדקדק הרדב"ז (פ"י ה"ו ד"ה העולה) בדעת הרמב"ם (שם):

"העולה מאליו במקום טרשים[11] וכו' אפילו היה מקום הטרשים שלו פטור שאם הוא של רבים מאי איריא משום שהוא מקום טרשים אפילו שלא במקום טרשים העולה מאליו לרבים פטור. והכי איתא בירושלמי (פ"א ה"ב) הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו פטור. ולא הוצרך רבנו לפרש זה שהרי כתב (ה"ה) והעולה מאליו ברשות היחיד חייב ברשות הרבים פטור".

 

סיכום דעת הרמב"ם

בנוגע לעצים שנמצאים בתחום ישוב – אם ניטעו על ידי אדם חייבים בערלה. אך אם הם צמחו מאילהן – תלוי הדבר אם הם ברה"י או ברה"ר: אם הם צמחו ברשות היחיד נוהג בעצים אלו איסור ערלה, אך אם הם ניטעו ברשות הרבים אין על עצים אלו איסור ערלה.

עצים שצמחו מחוץ למקום ישוב – חיובם בערלה תלוי אך ורק בכדאיות הכלכלית של הבאת הפירות מחוץ לעיר אל תוך תחום העיר או הישוב (הובלה, מרחק, תשלום לפועלים וכדו') – דין זה אמור אף אם העצים נשתלו בכוונה תחילה על ידי בני אדם. ובאופן פשוט אך אם צמחו בשטח פרטי מגודר (רשות היחיד) הנמצא מחוץ למקום הישוב.

גם השו"ע  (יו"ד סי' רצד סעי' כז) פסק את הפטור של "נוטע במקום שאינו ישוב", כפטור בפני עצמו, וז"ל:

"העולה מאליו (ברשות היחיד, חייב). במקום טרשים, (פי' סלעים חזקים וקשים), פטור. אפילו הנוטע במקום שאינו ישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפול, חייב".

אף שגם השו"ע לא ציין מה דין "רשות היחיד שמחוץ למקום ישוב", בפשטות נראים הדברים כפי שנפסק בקובץ הלכות כרם ציון (ערלה פ"ו סעי' ד) שהפטור של "מקום חורשין" או של "מקום טרשין" הוא גם בשטח פרטי, וז"ל:

"אילן שעלה מאליו במקום טרשים דהיינו סלעים חזקים וקשים - אפילו ברשות היחיד פטור"[12].

לפי זה יוצא שבמקרה הנידון שלנו אם היינו יודעים שהעץ התחיל לצמוח בשדה הגד"ש, היה דינו כעלה מאיליו ב"מקום חורשין" או "מקום טרשים"- שמחוץ לשטח הישוב, ולא היה צריך כלל למנות לו שנות ערלה. אלא שזה עצמו הספק במקרה שלנו, שמא היא התחילה לצמוח אחרי שהוקמו הבתים. ואז יהיה דינה כ"עולה מאיליו ברשות היחיד" במקום ישוב שחייב לכו"ע בערלה, והספק הוא האם כבר עברו עליה שנות ערלה.

 

אימתי אוסרים ספק ערלה בארץ-ישראל

במשנה (ערלה פ"ג מ"ט) נאמר: "ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכו' ". משנה זו הובאה בגמ' (ברכות לו ע"ב; קידושין לח ע"ב; ושם לט ע"א) כשהיא מדרגת את חומרת איסור ערלה במצב של ספק; לשלושה מקומות:

א. ארץ-ישראל ב. סוריה שמעמדה הוא כ"כיבוש יחיד" ב. חוץ-לארץ

אלא שישנן שני סוגי ספקות באיסור ערלה, ובשניהן מחמירים בארץ-ישראל, כפי שיתבאר:

 

מקרה ראשון: ספק ערלה כשאתחזק איסורא

במקרה זה מדובר כפי שפירש הרמב"ם (פיהמ"ש שם עפ"י מהדורת מוסד הרב קוק ד"ה ספק): "שאפילו היה כרם ערלה ידוע וענבים נמכרות חוצה לו ואין ידוע אם הם ממנו או מאחר". כלומר, מדובר בכרם שיש בו עצי ערלה, הסמוכים לעצי היתר וקיים ספק מהיכן נלקטו הפירות. באם מקרה כזה היה בארץ-ישראל – הפירות אסורים מחמת הספק,ואילו בחו"ל התירו אם הנכרי קטף והביא לישראל.

ביאר הרע"ב (שם ד"ה ספק ערלה) שהטעם מדוע מחמירים בארץ-ישראל משום ש"בארץ ישראל - דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא".

דין זה נתבאר בלשון הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה יא): "ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסור...", וכפי שביארם הרדב"ז (שם הי"ב), שהלכה זו עוסקת "שהכרם ודאי ערלה... והספק נפל בפירות".

 

מקרה שני: ספק ערלה כשלא אתחזק איסורא

במקרה זה מדובר שכל העצים במעמד שווה וקיים ספק אם הם בתוך שנות הערלה שלהם או לא. אך גם כאן פסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה יב): "כרם שהוא ספק ערלה.... בארץ ישראל אסור...".

מבאר הרדב"ז (שם הי"ב) ש"הכא איירי שהכרם עצמו הוא ספק.... אבל הכא לא אתחזק איסורא שהרי הספק נפל בכרם עצמו... והמימרא גופה לא ידעתי מקומה ואפשר שהיא תוספתא ולא נמצאת אצלי".

לדעת חלק מהאחרונים יש השלכה מעשית כיצד לנהוג בספק ערלת חו"ל בין המקרה הראשון למקרה השני, אך כפי הנראה הבדל זה נכון לאומרו רק בספק ערלה בחו"ל, כפי שמובא כאן במקורות [13].

 

הגדרת ספק ערלה בארץ-ישראל בימינו

כפי הנראה בספק ערלה בארץ-ישראל אין הבדל בין מטע שחלק מנטיעותיו הם עצי ערלה ("איתחזק איסורא"), לבין מצב בו יש ספק הלכתי אודות המטע עצמו אם הוא חייב בערלה או פטור מערלה ("לא איתחזק איסורא").

דברים אלו נפסקו במפורש ברמב"ם (מאכא"ס פ"י הי"ב) ובשו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' י), בלשון זו:  "כרם שהוא ספק ערלה... בארץ ישראל אסור", כשלקורא מן הצד נראים הדברים ככפילות לשון, שהרי גם בהלכה הקודמת הם הביאו את חילוקי הדינים בדין ספק ערלה בין ארץ-ישראל, סוריא, וחו"ל – ואם כן לכאורה מדוע הם חוזרים על אותו דין מיד לאחר מכן.

אלא שאם נתבונן על מקור הדברים נראה ששאלה זו אינה קשה כלל, שהרי מקור הדברים הוא בתוספתא (ערלה פ"א ה"ח):

"ספק הערלה בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר... הרי שנמצא נטועה קטנה בתוך שדהו ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ [מותר]".

שמא נאמר שגם בתוספתא יש כפילות? מבאר הגר"א שאלו שני מקרים שונים:

החלק הראשון של ההלכה בתוספתא (שם) עוסק בספק ערלת חו"ל כש"אתחזק איסורא", ואין אנו יודעים מהיכן מקור הפירות, וזאת התירו חז"ל בחוץ לארץ כשהגוי לוקט עבור הישראל.

לעומת זאת החלק השני של התוספתא עוסק בספק ערלה "כשלא איתחזק איסורא", היינו בנטיעה אחת קטנה שאיננו יודעים מה גיל הנטיעה, שלמרות שבחו"ל פשוט שהדבר מותר שהרי "לא אתחזק איסורא", עם כל זאת בארץ-ישראל אף ספק כזה אסור באיסור ערלה.

כך גם פירש החסדי דוד (ערלה פ"א ה"ח ד"ה והא דקתני תו) שהחידוש בדין זה "דאפילו לא איקבע איסורא כלל, אלא שמצא נטיעה קטנה בתוך שדהו ומספקא ליה אם היא של ערלה, אפילו הכי אסור בארץ". כך גם פירשו הרדב"ז (הל' מאכלות אסורות פ"י הי"ב) הכס"מ (שם הי"א) את לשון הרמב"ם והשו"ע (שם): "כרם שהוא ספק ערלה... בארץ ישראל אסור", שהכוונה למצב בו קיים ספק אם עברו על העץ שנות ערלה – שבכל זאת החמירו בנוגע לפירותיו.

 

ספק ערלה בזמן הזה 

השאלה היא האם ניתן להקל בספק ערלה בזה"ז גם בארץ-ישראל, ולומר שכל הסיבה שחז"ל עשו הבחנה בין ארץ-ישראל לחו"ל זהו רק בשל ההבדל בין ערלת ארץ-ישראל שאיסורה מן התורה, לבין ערלת חו"ל שאינה אסורה מן התורה אלא מהלכה למשה מסיני. לפי זה אולי יש מקום להקל בספק ערלה בזמן הזה גם בארץ-ישראל שהרבה מן המצוות התלויות בארץ, אינן נוהגות בה מן התורה, ומצאנו בשל כך קולות מסוימות בהן?

התשובה לדבר היא שראשית  וקבלה הייתה בידם להקל בספק ערלה. אמור לעיל שהמשנה מבחינה בין ארץ-ישראל לחו"ל נאמר רק בזמן שביהמ"ק קיים השאלה האם יש סברא לחלק בין ספק ערלה בזה"ז לספק ערלה בזמן הבית. והנה נחלקו האחרונים בשאלה זו. לדעת המשנה למלך (שם) הדבר תלוי במחלוקת ראשונים; דהיינו יש ראשונים הסוברים שחיוב ערלה גם בזה"ז הוא מן התורה ולפיכך מחמירים בספק ערלה בארץ-ישראל גם בזה"ז, לעומת זאת יש ראשונים שמדבריהם יוצא שאין שום מצווה מהמצוות התלויות בארץ שנוהגת בימינו מן התורה וערלה בכללם. דברי המשנה למלך מבוססים על מחלוקת הראשונים מדוע לא נוהגת מצוות תרו"מ בזה"ז; שלדעת התוס' (יבמות פא ע"ב) אכן לפי שיטות חלק מהראשונים המקילים בספק ערלה בזה"ז הדבר נתון במחלוקת ראשונים. שהוא משום שזהו ספק דאורייתא, כפי שכתב המשנה למלך (שם) לפיכך לדעתו לאותם ראשונים הסוברים שקדושה שנייה בטלה בחורבן ביהמ"ק השני, אזי גם ספק ערלה בא"י מותר משום שלדעתו זהו ספק דרבנן שהוי לקולא, וז"ל:

"ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור. אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס"ל ג"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא כלאי הכרם בזמן הזה אף בא"י אין איסורו כ"א מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ"כ התוס' בפ' הערל (דף פ"א) ד"ה מאי יע"ש. ונראה דה"ה לחדש אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח"ל מדרבנן דה"ה בזמה"ז אף בא"י לא אסור כי אם מדרבנן וכן ערלה דקי"ל דבח"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה"ז אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ".

אכן סימוכין לסברא זו ניתן למצוא בדברי המשנה למלך (הל' מאכא"ס פ"י הי"א) התולה דין זה במחלוקת ראשונים: באופן שלדעת התוס' (יבמות פא ע"א ד"ה מאי) הסוברים שכלאי הכרם בימינו הם מדרבנן, כמו שחיוב תרו"מ בימינו הוא מדרבנן. מדייק המשל"מ (שם) מדבריהם שלאחר חורבן ביהמ"ק השני בימי טיטוס ימ"ש, בטלה הקדושה השנייה שנתקדשה הארץ בימי עזרא – בכל הנוגע לחיוב מצוות התלויות בארץ מן התורה. ולפיכך הוא מסיק שלדעתם גם דין ערלה אינו נוהג בארץ-ישראל בזמן הזה מן התורה ולפיכך ניתן להקל בספק ערלה בזה"ז גם בארץ-ישראל, וכלשונו:

"אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס"ל ג"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא; כלאי הכרם בזמן הזה אף בא"י אין איסורו כי אם מדרבנן. דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה, הכי נמי בטלה לגבי כלאי הכרם כן כתבו התוס' בפרק הערל (דף פ"א) ד"ה מאי יע"ש. ונראה דה"ה לחדש (כוונתו לאיסור חדש) אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח"ל מדרבנן דה"ה בזמה"ז אף בא"י לא אסור כי אם מדרבנן. וכן ערלה, דקיימא לן דבחו"ל ספיקה מותר, משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמן הזה אף בארץ-ישראל ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ".

אולם למרות דברי המשנה למלך לא ניתן לנהוג כך למעשה, מכמה סיבות:

סיבה א': המשל"מ אמר את דבריו רק בדעת בעלי התוס' (שם), אך הוא מסכים שלדעת הרמב"ם הסובר שקדושה שנייה שנתקדשה הארץ בימי עזרא לא בטלה, וחיוב תרו"מ בימינו הוא מדרבנן רק משום ש"אין כל יושביה עליה". אך ערלה וכלאים חיובם הוא מן התורה גם בימינו שהרי במצוות אלו לא נאמר התנאי שיהיו "כל יושביה עליה"[14] משום כך אף אם עפ"י התוס' ניתן להקל בספק ערלה בזה"ז – מכל מקום לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו לא ניתן להקל בספק ערלה בזמן הזה[15].

סיבה ב': יש גישה בפוסקים החולקים על הסברו של המשל"מ בדעת התוס'. ולדעתם רק על באיסור כלאים סוברים תוס' (יבמות פא ע"ב ד"ה מאי) שהוא נוהג מדרבנן בזה"ז. אך בנוגע לאיסור ערלה גם דעת התוס' (שם) שחיובו מן התורה בזה"ז. טעם הדבר הוא משום שלדעתם איסור ערלה אינו מותנה בכיבוש הארץ; כפי שדייקו המפרשים מלשון המשנה (ערלה פ"א מ"ב): "עת שבאו אבותינו לארץ... נטעו אף על פי שלא כבשו חייב"[16], ואף דעת הסוברים שחיוב ערלה מותנה בכיבוש הארץ הוא לא פקע לאחר מכן[17].

לכל האמור לעיל יש לצרף את העובדה שהשו"ע שכידוע פסק להלכה רק הלכות הנוגעות לזמן הזה, ובכל זאת פסק שבארץ-ישראל מחמירים בכל האופנים של ספק ערלה – משמעות דבריו שהלכה זו נוהגת גם בזמן הזה מן התורה[18].

אמנם במקרה זה ניתן להקל; שהעץ ייצא משנות הערלה, אם עברו שלוש שנים שלמות מהזמן שבו אנו יודעים בוודאות שהעץ היה כבר נטוע. כשהמשמעות המעשית היא שאותם פירות שיחנטו אחר שעברו שלוש שנים שלמות מזמן הנטיעה, דינם יהיה כנטע רבעי מספק.

 

סיכום:

א. עצים שצמחו מאליהן ברשות היחיד הנמצאת בתחום הישוב – חייבת בערלה.

ב. עצים שצמחו מאליהן ברשות הרבים – למרות שהדעה הרווחת בפרשנות דברי הרמב"ם שפירותיה מותרים באכילה – למעשה הספק לא הוכרע.

ג. עצים שצמחו מאליהן במקום טרשים או שדה חריש מחוץ לישוב – אפילו שהיא רשות היחיד – אם אין כדאיות כלכלית להביא מהשדה את הפירות – פטורים מערלה.

ד. נטיעה שצמחה מאליה בארץ-ישראל בתחום הישוב וקיים ספק אם הפירות צמחו אחרי שלוש שנים – עדיין פירותיה אסורים.

ה. גם בזמן הזה מחמירים בספק ערלה בארץ-ישראל.

ו. במקרים אלו ניתן לצרף את דעת הפוסקים שניתן למנות ג' שנים שלמות ממועד הנטיעה – והפירות שיחנטו לאחר מכן יהיו מותרים.