ראשי פרקים:
1. שיטת רש"י
2. שיטת הגאונים
3. שיטת הרא"ש
1. קיום הצמח
2. תכונות הגזע
ג. הגדרת אילן בהלכות ערלה כלאים וברכות
ח. צמח שכמות הפרי ואיכותו יורדות
ט. צמח שנצרים יוצאים מהשורש ומתנוונים לאחר שנה
הקדמה
להגדרה של אילן לעומת הגדרתו של ירק - יש משמעויות רבות בהלכה. הנפק"מ הן בהקשר לברכות, ערלה וכלאים. ישנם שני מקורות מרכזיים העוסקים בהגדרה של אילן וירק. מקור אחד - בגמ' במסכת ברכות, מגדיר את האילן לענין ברכה. והשני בתוספתא כלאים - מגדיר מהו ירק לענין כלאי הכרם. בנוסף מוזכרות הגדרות משניות נוספות בספרי הפוסקים האחרונים.
ישנן כמה שאלות שיש לבררן מלבד פירושם של המקורות הנ"ל עפ"י פרשנותם של הראשונים, כמו: האם קיימת הגדרה אחת של אילן לכל הנושאים בהלכה או שמא ישנה הגדרה אחת להל' ברכות ואחרת להל' כלאים וערלה?
ישנם לענ"ד שני כיוונים עיקריים בהגדרת האילן עפ"י ההלכה, ומסביב לציר הזה הולך כל המאמר. בין הראשונים יש המגדירים את האילן עפ"י כושר הקיום של הצמחים. הגדרה זו מופיעה בגמ' במסכת ברכות, כפי שיתברר להלן. ישנם ראשונים המגדירים את האילן (אם בנוסף או במקום ההגדרה דלעיל) עפ"י הימצאות ו/או צורת הגזע. כמקור להגדרה הזו, אפשר למצוא את התוספתא במסכת כלאים כפי שיתברר להלן.
כאמור לעיל, ישנן הגדרות משניות רבות שבאות להגדיר את הירק (לעומת האילן), והן מוזכרות בספרי הפוסקים האחרונים, כגון: צמח בעל גזע חלול, קיום צמח במשך שלוש שנים בלבד, ירידה משמעותית בכמות הפרי ואיכותו ועוד. השאלה היא: איך משתלבות הגדרות אלו בהגדרות המוזכרות במקורות התלמודיים? האם די בקריטריון אחד כדי לקבוע שהצמח הינו ירק? לאחר הבירור ההלכתי, יש צורך בהכרעה למעשה שיש לה משמעות רבה בהרבה מאד צמחים.
בנושא זה ישנם כמה קשיים אובייקטיביים, והם בירור המציאות לאור הגדרות חז"ל; הן לצורך הבנת דברי הראשונים והפוסקים והן לצורך הכרעה לגבי צמחים שקיימים בימינו. בחקלאות המודרנית אנו מייצרים ומפתחים הרבה מאד "אילנות" שמקורם באזורים טרופיים או סובטרופיים, שתכונותיהם אינן חד-משמעיות. אמנם הם מתקיימים מספר שנים, אך הם מתנוונים אח"כ, כמות הפרי ואיכותו יורדות לאחר שנים מועטות וכדו'. לפעמים הדבר נובע מתכונות הצמח עצמו, ולפעמים - מאי התאמה לאקלים או לקרקע הארצישראליים. דוגמאות לצמחים אלו: פפאיה, פטל, אננס, פאסיפלורה (שעונית), ארטישוק ועוד. הבירור צריך לתת תשובות דווקא לצמחים אלו שמבחינת תכונותיהם אינם מוגדרים חד משמעית כאילן או כירק.
בכל השאלות האלה ננסה לדון במאמרנו. כדי להקל על הקורא, ביקשנו מהאגרונום מרדכי שומרון לציין בעזרת טבלה את התכונות הרלוונטיות לענייננו בחלק מהצמחים הבעייתיים. וכאן המקום להודות לו על עזרתו הרבה בבירור המציאות ובהסברה המדעית של הנושא, אשר בלעדיהם לא יכולנו לכתוב את המאמר הזה.
א. הסבר הסוגיא בברכות
הגמ' (ברכות מ ע"א) אומרת:
היכא מברכינן בפה"ע? היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק - לא מברכינן עליה בפה"ע אלא בפה"א.
הגמ' מציינת מהו הסימן והקריטריון על פיו אני קובע מהו אילן לענין ברכות. מתבאר שם שפרי העץ הוא פרי שגדל על צמח רב שנתי: "דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא..."; ואם הצמח אינו מתקיים מברכים על פריו בורא פרי האדמה. כלומר, שהסימן מתייחס לכושר הקיום של הצמח. אלא שיש לברר מהו "גווזא" האמור בגמ'. כמו כן יש לברר אם הסימן האמור כאן הוא גם הקריטריון להגדרת אילן בנושאים אחרים, כמו: ערלה, כלאים, תרומות ומעשרות ועוד.
1. שיטת רש"י
רש"י מפרש: "גווזא" - הענף של עץ, ולפי זה מאמר הגמ' "דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא" יתפרש שדווקא אילן בעל ענפים רב שנתיים שעליהם צומחים הפירות - נחשב אילן. אך אם הצמח אינו בעל ענפים רב שנתיים, גם אם אם יש לו גזע או חלק מגזע שמתקיים שנים רבות, אך לשם גידול הפירות יש צורך בהתחדשות ענפים משניים הוא ייחשב ירק.
ובאגודה כתב כשיטה זו, המיוחסת לרש"י, וז"ל:
כל היכא דשקיל... מכאן דתותים שקורין ברוברי"ן וערפרין, צריך לברך בפה"ע; שכן דרך הענף להתקיים הרבה, וכי שקיל פירא בשנה זו, הדר אתי בשנה אחרת באותו ענף עצמו. מיהו הר"ר מנוח הביא ראיה מירושלמי דמסכת כלאים לברך בפה"א; ונהגו העם כתלמוד שלנו.
פרשנות זו ברש"י איננה מוכרחת, וייתכן שהוא מודה לראשונים האחרים שביארו ש"גווזא" היינו גזע, והביטוי "ענפים" הוא לאו דווקא [1]. ובאמת, התלבטות זו, אם שיטת רש"י היא שיטה עצמאית אם לאו, באה לידי ביטוי בדבריהם של הרב בעל התניא והצמח צדק. הרב בעל התניא (שו"ע או"ח סי' רג בהערה) מסכם את השיטות, ומביא שם שלוש שיטות שיתבארו להלן, ולעניננו השיטה השלישית היא שיטת רש"י:
וי"א שאפי' העיקר (הגזע) נשאר קיים כל החורף, רק שענפיו נושרים בחורף וחוזרים וצומחים בקיץ מהעיקר... אין פירותיו חשובים לברך בפה"ע...
והצמח צדק (חידושים ברכות שם סד"ה ועל פירות האילן) כתב וז"ל:
אך מש"כ דעה ג': וי"א שאפי' העיקר נשאר קיים וכו' - לא מצאתי עדיין.
נמצא שהרב בעל התניא והצמח צדק נחלקו בהבנת רש"י: לדעת הרב בעל התניא רש"י פירש ש"גווזא" הוא ענף, וכוונתו - שצריך שהענפים של הצמח יהיו רב שנתיים. ואילו לדעת הצמח צדק, מה שכתב רש"י "ענף" - הוא לאו דווקא, ושיטתו מתאימה לשיטת הגאונים כדלהלן.
2. שיטת הגאונים
הפירוש הפשוט יותר של המילה "גווזא" הוא: גזע. ולפי זה מאמר הגמ' יתפרש, שדי בכך שיש גזע שהוא רב- שנתי כדי שייחשב אילן. זאת, אף אם הענפים אינם רב שנתיים והצמח מתחדש כל שנה, ובלבד שההתחדשות תהיה מהגזע ולא למטה ממנו.
אמנם נצטרך להגדיר מהו בדיוק גזע לענין זה. בהלכה מצאנו הגדרה של גזע, יעויין בגמ' (ב"מ קיט ע"א), שם נאמר שכל שרואה פני חמה נחשב גזע. וכן הוא בירושלמי (שביעית פ"א ה"ו, ב"ב פ"ה ה"ב). ועי' רמב"ם (מע"ש פ"י הי"ג),שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רלז).
שיטת הגאונים מצויינת היטב בפסקי הרי"ד (ברכות מ ע"א) ובגירסתו למאמר הנ"ל: "דכי שקלת לה לפירא איתיה לאילן", וכן מובא בפסקי ריא"ז (ברכות פ"ו ה"ג אות ב).
כך משמע גם בפירוש התוס' (ברכות שם ד"ה איתיה), שאינו משנה את גירסת הגמ', אך מפרש אותה בצורה דומה לפסקי הרי"ד:
שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים, וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו.
עפ"י זה מסיקים התוס' שמברכים בפה"ע בשלושת המינים הבאים: תותים, פרייזי"ש ובוטני"ש. וכן מבואר בתוס' בבכורות (ח ע"א ד"ה באילן תות) שמבחינים בין תות העץ, שעל פירותיו מברכים בפה"ע כי "הדר גווזא ומפיק", לבין תותי השדה שעליהם מברכים בפה"א כי "לא הדר גווזא ומפיק".
השיטה האמורה מיוחסת בראש ובראשונה לגאונים שפירשו את הגמ' בברכות: עי' בפירוש רב האי גאון (אוצר הגאונים )ברכות מ ע"ב חלק התשובות עמ' 91, ושם בנספחים פי' ר"ח ברכות שם עמ' 49), ראבי"ה (מס' ברכות סי' קיג), ס' הלכות גדולות (פ"ו דף ז ע"ב צד 1), ס' האשכול (הל' ברכות בכלל וב' מזונות פירות וריח), מאירי (ברכות מג ע"ב ד"ה ריח טוב). וכן מבואר בשיבולי הלקט (סי' קס), וז"ל:
ומה הן סימני אילן שמברכין על פירותיו בפה"ע, אמרו רבנן דכי שקלת לפירא... וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא מיית גילא או גווזא...
ותניא בתוספתא: כל שמוציא עלין מעיקרו...
וכתב רבינו חננאל ז"ל: ראינו לרבותינו הגאונים שאמרו משום רבותיהם ז"ל כל אילן דבסיתויא נתרי טרפי ופיישין גווזיה ועיילין מיא בגווזיה, ומפיק טרפיה מן גווזיה - אילן הוא, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל מאן דיביש בסיתויא וכלי גווזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משורשיו, כגון מוז"י ובירנגא"ן וקינברי"ס ושומשמי - מברכינן על פירותיהן בפה"א.
כללא דמילתא: היגי עצים - דיבשי בסיתווא באילני, ובקייטא מלבלבין. והיזמי ירק - דיבשי בסיתווא לגמרי והדר פריא משורשיו.
וצלף דהוא נצפא, אע"ג דכלי בסיתוא והדר פארי משורשיו, עיינו ביה רבנן וחזי דמקין משורשיו ומקין נמי מעצו ואמרו כי האי גוונא עץ הוא.
ופירושם של דברים הם כדלהלן:
וכתב רבינו חננאל ז"ל, ראינו לרבותינו הגאונים שאמרו משום רבותיהם ז"ל: כל אילן שבחורף נושרים העלים ונשאר הגזע, ונכנסים מים בגזע ויוצאים עלים מן הגזע - אילן הוא, ומברכין על פירותיו בפה"ע. אבל מי שמתייבש בחורף והגזע והעלים שלו כלים לגמרי, והוא חוזר וצומח מהשורשים, כגון מוז"י (בננה), ובירנגא"ן (חציל), וקינברי"ס (ארטישוק) ושומשמי - מברכים על פירותיהם בפה"א. זה הכלל: הגדרת אילן היא: העלים מתייבשים בחורף ובקיץ הוא מלבלב. והגדרת ירק: בחורף הצמח מתייבש לגמרי, והוא חוזר וצומח מהשורשים. וצלף, שהוא נצפה, אעפ"י שהוא כלה בחורף וחוזר וצומח מהשורשים, חכמים עיינו בתכונותיו וראו שהוא חוזר וצומח הן מהשורשים והן מהגזע, ולכן קבעו שהוא עץ.
פרופ' י. פליקס (ס' "עץ פרי למינהו" עמ' 188) מסביר מהו מקור הספק של חכמים בהקשר לצלף. הספק נעוץ באופן צמיחת הנצרים החדשים בצלף, וזה אינו חד משמעי. באביב בוקעים נצרים חדשים סמוך מאד לפני הקרקע, לפעמים מצוואר השורש ולפעמים מהשורש עצמו. כמו כן הדבר תלוי גם בזנים שונים של הצלף, ואפשר לפעמים למצוא שיחי צלף עם גזעים עבים כמו שמקובל בעצים רגילים (עי"ש הערה 20).
לסיכום, לשיטת הגאונים, מה שקובע על מנת להגדיר מהו אילן הוא כושר הקיום של הצמח. כלומר אילן הוא זה אשר יש לו גזע שמסוגל להתקיים שנים רבות.
3. שיטת הרא"ש
הרא"ש (ברכות פ"ו אות כג) כותב וז"ל:
ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה, נקרא עץ, אבל כל דבר שצריך לזורעו כל שנה, נקרא פרי הארץ.
ועוד אומר סימן אחר בתוספתא (דכלאים פ"ג): כל המוציא עליו מעיקרו - עשב הוא, ומברך עליו בפה"א, וכל שמוציא עליו מענפיו - אילן הוא, ומברכין עליו בורא פרי העץ...
משמע מדברי הרא"ש שהסימן הראשון המובא בגמ' הוא שצמח שמחדש את עצמו, אפי' אם מחדש את עצמו מהשורש - מברכים עליו בפה"ע, והעיקר הוא שאינו נזרע כל שנה. לשון זו של הרא"ש מובאת גם ע"י רבנו ירוחם (נתיב טז ספר אדם החלק הג').
והאמת - שלא ברירא לן שאפשר להסיק מדבריהם שצמח המתחדש מן השורש נחשב אילן. הנפק"מ מדעה זו היא גדולה, כי ישנם הרבה צמחים שמתחדשים מן השורש, והדוגמא הבולטת היא הבננה, שלפי זה נברך עליה בפה"ע; ויותר מכך, יתכן שתהיה אסורה לעולם משום ערלה, וכפי שיתבאר להלן. (דוגמאות נוספות: החזרת מתחדשת מצוואר השורש, ומבחינה זו היא דומה לבננה. לעומת זאת החציל מתחדש מן הגזע).
אלא שמדברי הטור (או"ח סי' רג) מתבאר שדעת הרא"ש היא שיטה עצמאית, וצמח רב-שנתי נחשב אילן גם אם הוא צומח כל שנה מחדש מהשורש. וז"ל הטור (הוצ' מכון הטור השלם):
"וסימן לידע איזהו פרי עץ או פרי האדמה? כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ, אבל כל דבר שאין שורשיו נשארין בארץ וצריכין לזורעו בכל שנה נקרא פרי האדמה. הילכך היה אומר ר"י (וי"ג: ה"ר יצחק) תותין הגדלין בסנה וכיו"ב מברכין עליהן בפה"ע שמין אילן הם. וה"ר יוסף כתב שיש לברך עליהן בפה"א לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא... וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי ר"י.
דעת ר' יוסף היא כדעת הגאונים, שהסנה נחשב ירק. לעומת זאת, דעת ר' יצחק היא שהסנה נחשב אילן, וכך סובר הרא"ש. מדברי הטור משמע שתולה את דין הברכה בתותים שבסנה בהגדרת הסימן הקובע מהו אילן, ולכן כתב שם "הילכך", ובהמשך דבריו: "מברכין עליהן בפה"ע שמין אילן הם". ע"כ חייבים אנו לומר בדעת הטור, שהמחלוקת בין ר' יוסף ור' יצחק (והרא"ש) בהקשר לסנה נובעת ממחלוקתם העקרונית בהגדרת אילן או ירק. כלומר, שהתותים הגדלים בסנה מתחדשים מהשורש, ולכן לדעת ר' יצחק והרא"ש צמח כזה יוגדר כאילן. כן מבואר גם בדברי הרא"ש בתוספותיו (ברכות שם ד"ה כל), שמברכים בפה"ע בתותים באטדים וכן בפרייזי"ש, כי כששקלת לפירא איתיה לגווזא. לעומת זאת, לדעת ר' יוסף והגאונים הסנה מוגדר כירק כנ"ל. גם מהדרישה (או"ח סי' רג) מוכח שהבין שלרא"ש שיטה עצמאית וכתב שמחלוקת הרא"ש והגאונים תלויה בהבנת התוספתא (יעויין להלן פרק ב הסבר ב') [2].
המחלוקת הזאת מובאת גם בתוס', ושם לא ברור שהיא נובעת מההבדלים בהגדרת מהו אילן. התוס' (ברכות שם ד"ה איתיה) מביאים דעה ראשונה (המתאימה לדעת הרא"ש) שמברכים בפה"ע על תותים, פרייזי"ש ובוטני"ש. ואילו בדעה השניה מובאת דעת הרב ר' מנחם, שיש לברך על תותים, בוטני"ש, ושאר מיני אטד - בפה"א. הר"ר מנחם מביא ראיה מהירושלמי (כלאים פ"ה ה"ז) שמקשה סתירה: מחד נאמר שההגין והאטדין אינם כלאים בכרם, ומשמע שאינם ירקות, ומאידך נאמר בברייתא: אלו הן מיני דשאים - הקונדס והאטד. תשובת הירושלמי: "תמן לברכה והכא לכלאים". כלומר: לענין כלאים הם נחשבים אילן, ואעפ"כ מברכים עליהם בפה"א. וההסבר לכך הוא שהתותים והבוטני"ש גדלים על מיני סנה שגדלים בר, ואינם חשובים כדי לקבוע לפריים ברכת בפה"ע. לפי זה מוקד המחלוקת אינו בהגדרת אילן עפ"י מחלוקת הרא"ש והגאונים, אלא בדין צדדי שנוגע לחשיבות עצי בר וקביעת ברכה לפריים. ויעויין ב"ח (ריש סי' רג) שמבאר את דברי הרא"ש כדעת הגאונים.
לסיכום, ישנן שלוש שיטות עיקריות בהגדרת אילן בסוגיא זו:
1. הרא"ש סובר שכל צמח רב שנתי, אף כאשר הוא מתחדש מן השורש, הרי הוא אילן (עפ"י הטור ועוד). אמנם יש מפרשים (הב"ח) ששיטת הרא"ש היא כדעת הגאונים (להלן סעי' 2).
2. הגאונים סוברים שהצמח צריך להיות בעל גזע רב שנתי, אך אם הגזע מתנוון והצמח מתחדש מן השורש - דינו כירק.
3. רש"י סובר שאילן צריך להיות גם בעל גזע רב-שנתי וגם ענפים רב שנתיים אשר מהם יוצאים פירות (בעל התניא). אך יש אומרים שדעת רש"י היא כדעת הגאונים (הצמח צדק).
ב. הסבר התוספתא
התוספתא (כלאים פ"ג הל' יג-יד, ובתוספתא כפשוטה עמ' 216-217) אומרת:
יג. ...הקנים והחבין והוורד והאטדין - מין אילן, ואינן כלאים בכרם. זה הכלל: כל המוציא עליה מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עליה מעיקרו - הרי זה אילן.
יד. ...צלף בית שמאי אומרים - כלאים, ובית הלל אומרים - אין כלאים. אלו ואלו מודים שחייב בערלה.
הכלל של התוספתא מובא בשינוי סגנון בירושלמי (כלאים סוף פ"ה ומעשרות סוף פ"ד).
וכך נאמר בירושלמי (כלאים שם):
תני ר' חנינא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו - מין אילן; משרשיו - מין ירק. והתיבון: הרי הכרוב [3] הרי הוא עולה מגזעו? כאן בודאי, כאן בספק.
לדעת הפנ"מ (כלאים שם) הכרוב הוא ספק, כלומר שלפעמים הוא עולה מגזעו ולפעמים - מן השורש, ולכן אין הכלל הזה קובע לגביו. לדעתו הכלל הוא שצמח שעולה תמיד מן הגזע, הרי הוא אילן, ואם הוא עולה תמיד מן השורש, הרי הוא ירק. לדעת הגר"א (לירושלמי מעשרות סוף פ"ד) הכרוב הוא ודאי; כלומר, הוא ודאי ירק, ואין צורך בסימנים לגביו. הצורך בסימנים הוא רק לגבי צמחים מסופקים.
כאשר אנו באים לפרש את התוספתא, חשוב לציין שתוספתא זו עוסקת בהל' כלאי הכרם; ולכן היא באה בעיקר להגדיר מהו ירק, כי זוהי הנפק"מ לענין איסור כלאי הכרם. תוספתא זו אינה באה להגדיר מהו אילן אלא כדבר נלווה להגדרת ירק מצד "מכלל הן אתה שומע לאו".
אפשר לפרש את הכלל של התוספתא בשני אופנים:
א. הכלל הזה עולה בקנה אחד עם הנאמר בגמ' בברכות לפי פרשנות הגאונים, אלא שכאמור הוא עוסק בעיקר בהגדרת ירק. הירק - אין לו גזע רב-שנתי ויש צורך לזורעו או שהוא עולה מן השורשים כל שנה. האילן, לעומת זאת, אינו "עולה מעיקרו", כי יש לו גזע רב שנתי.
ב. הכלל הזה אינו עוסק ברב-שנתיות של הצמח כמו הכלל מהגמ' בברכות, אלא הוא מתאר את הצורה של הצמח. הירק "מוציא עלין מעיקרו", כלומר - שאינו בעל גזע. האילן הוא זה שיש לו גזע מוצק ולא כשהעלים יוצאים מן השורשים.
פירוש א'
למדנו מדברי הגאונים שפירשו את התוספתא כפי שפירשו את הגמ' בברכות, שצמח שגזעו מתקיים הוא אילן, ואם אינו מתקיים הוה ירק. שהרי רב האי (אוצר הגאונים ברכות תשובות עמ' 91) כתב, וז"ל:
וכל אילן דיביש בסיתוא... תאני בתוספתא: כל שמוציא עלין מעיקרו - עשב היא. למאי נפק"מ? לברוכי עליה בפה"א... והני מוז"י (בננות) כיון דכלו עציו לגמרי...
רואים מתשובתו שדנה בדין הבננה, שהוא מתחיל "וכל אילן דנתרין אטרפיה בסיתוא" - שזהו כנראה פירושו בגמ' בברכות שהרי הוא מתייחס לסימן שנקבע לברכות. כראיה הוא מביא את התוספתא, ומיד בהמשך הוא קובע שהבננה היא צמח שאינו מתקיים אלא חוזר וצומח מן השורשים. למדנו מתוך דבריו שפירושו בתוספתא הוא כפירושו בגמ' בברכות, ומתייחס לקיום האילן.
פירוש ב'
נראה שאפשר להוכיח מכמה ראשונים ואחרונים המפרשים את התוספתא בדרך אחרת:
1(כאמור לעיל (פרק א/3) הובאה שיטת הרא"ש אשר קבע שני קריטריונים להגדרת אילן וירק: א(דבר שעושה פירות משנה לשנה לעומת דבר שצריך לזורעו בכל שנה. ב(הכלל האמור בתוספתא. ביארנו שישנם שני אופנים להסביר את שיטתו: אם נבאר את שיטת הרא"ש כשיטה עצמאית החולקת על הגאונים, בוודאי נצטרך להסביר את התוספתא בדרך שונה מהפירוש שהובא לעיל; כי לפי הפירוש הראשון, התוספתא אומרת שצמח שאין לו גזע רב-שנתי הינו ירק. אך שיטת הרא"ש היא, שגם כאשר הצמח מתחדש מן השורש, הרי הוא עץ!
וכן נראה בדברי הדרישה (או"ח סי' רג ס"ק א):
ונראה שמחולקין הן הרא"ש והגאונים ורב יוסף בפירוש התוספתא הנ"ל: שהרא"ש פירש מה שכתוב "כל שמוציא עליו מעיקרו", שרצה לומר שאין יוצא שום ענף מהגזע והשורש, רק שעליו ופירותיו גדלין בארץ - זהו דווקא עשב; אבל מה שיש לו ענף, אף שנתייבש בכל שנה, אפ"ה מיקרי אילן...
וכן הבין ופירש גם בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ל). לדעת הרא"ש, הגמ' בברכות האומרת "היכא דכי שקלת לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק" אינה מדברת על הגזע כתכונת יסוד לאילן, שאילו כן היה מפרש כדעת הגאונים שצריך שיהא גזע רב שנתי. לדעתו הגמ' בברכות מדגישה: "והדר מפיק" כלומר שהצמח בכללו מתקיים שנים רבות, ואין צורך לזורעו מחדש. התוספתא מחדשת שאילן הוא בעל גזע. לפי הסבר זה התוספתא מתארת את צורת הצמח - אילן הוא בעל גזע ואין העלים גדלים מן השורש. הירק, לעומת זאת, אינו בעל גזע כזה.
2(גם בדברי הכו"פ (פרק נו עמ' תשלט) נראה להסביר את התוספתא כפירוש שני. לפי התוספתא, הקריטריון הקובע אם הצמח הוא אילן, אינו אופן ההתחדשות של הצמח, אלא בראש וראשונה זה שהצמח הוא בעל גזע, וכן צורת הגזע. הכו"פ דן על הבננה, ולאחר שהוא מביא את הכללים המופיעים בתוספתא ובירושלמי הוא קובע מהו דין הבננה מתוך כללים אלו, וז"ל:
תוספתא... זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו... ירושלמי... העולה מגזעו - מין אילן...
מסתברא לפי זה הענין שהפרי שנמצא ממנו בארץ ערב מאד וקורין לו "אלמוז" - שמברך עליו בפה"א, שהרי העלין עולין לו מעיקרו, והוא גבוה מאד וכולו משורשו ומעלה גילדי גילדי כגלדי בצלים, ולעולם שתולים על פלגי מים... וזה י"ל (רצונו לומר) "אלמוז", עולה בגינה שסתמו על רוב מים, וקנה שלו אינו מתייבש אלא מתעפש...
הכו"פ מתאר מהו צמח שהעלים עולים לו מעיקרו: "וכולו משורשו ומעלה גילדי גילדי כגלדי בצלים", כלומר שהגזע אינו גזע קשיח כפי שמקובל באילנות אלא מין גזע מדומה שנקרא בלשון המודרנית "גזעול" [4]. אותו "גזעול", כיון שאינו מעוצה, הרי הוא מתעפש, בעוד שגזע מעוצה מתייבש. ומכאן שהכו"פ למד מהתוספתא ומהירושלמי שצורת הגזע היא מתכונות היסוד של האילן, וזה כמו הפירוש השני בתוספתא.
3(גם מדברי הרשב"א (ברכות מג ע"ב ד"ה מיתיבי, מובא גם באוצר הגאונים ברכות פירושים עמ' 62) יתכן שיש להוכיח שמפרש את התוספתא כפירוש השני הנ"ל. שהרי הרשב"א מביא את דברי רב האי גאון, שמברכים על כל הצמחים הנחשבים אילנות בורא עצי בשמים, ולאו דווקא אפרסמון והדס בלבד. וכתב שם בשם רב האי גאון וז"ל:
ונקטין מילתא, מן סמלק וחלפי ימא ונרקום דגינותא ומאי דהוה כיוצא בהן - מברכים עליה בורא עצי בשמים; ואע"ג דאית בהו מאי דרכיך, אמרי לך: לא אכפת לן, כדמוציא עלין מעצו, כדפרשינן לעיל, דהא חלפי ימא הכין אינון... והני מילי אמרי' מדרב אחא ז"ל, מדקאמרינן גבי חלפי ימא - עצי בשמים, דמספקא לן אי ממין אילן הוא או לא הואיל ורכיך, מכלל, דכל היכא דאיכא עץ - בורא עצי בשמים מברכינן עליה; ותניא נמי גבי כלאי הכרם כי האי גוונא: כל שמתחילת ברייתו מוציא עלין - מין ירק, וכל שמתחילת ברייתו מוציא עץ - מין אילן הוא...
לדעת הרשב"א אין זה משנה לענין ברכת הבשמים אם הגזע הוא רך אם לאו. אך הצמח הריחני ייחשב עץ אם יש לו גזע, לפי אותן הגדרות שמצאנו בכלאים "כל שמתחילת ברייתו עץ". אם הצמח אינו בעל גזע, ובמקום זאת צומחים עלים מצוואר השורש או מהשורש - הוא ייחשב ירק, ולענין ברכת הבשמים נברך עליו "עשבי בשמים".
4(כאמור לעיל, לאחר שהירושלמי מביא את הכלל "את שהוא עולה מגזעו - מין אילן", שואל הירושלמי מכרוב: "התיבון: הרי הכרוב עולה מגזעו!"
פרופ' י. פליקס (לירושלמי שביעית, עמ' 408) מתאר את צורת גידול הכרוב: הכרוב עליו מדובר, הוא "כרוב עלים", דו-שנתי, ומגיע לגובה ניכר. לאורך הגבעול גדלים העלים, ובמשך הגידול קונבים עלים תחתוניים ומעליהם מתפתחים חדשים, וכך נוצר כמין גזע. הכרוב מפתח עלים מתחילת השנה הראשונה עד האביב של השנה השניה, ואח"כ מצמיח תפרחת שבה הזרעים. לאחר הפריחה נפסקת גדילת העלים, והם מתקשים ולבסוף מתייבשים.
מהדוגמא של הכרוב יש להוכיח לכאורה כפירוש השני בתוספתא, שתכונות הגזע הן הקובעות את דין האילן. כי אילו התוספתא היתה מתפרשת כגמ' בברכות, מה הקושיא מכרוב? הרי הכרוב הוא דו-שנתי ואח"כ הוא מתנוון!
5(הרב בעל התניא מביא בסידור (מובא בשו"ע שלו, סי' רג בהערה) שלוש שיטות (הובאו לעיל בסוף פרק א) ופסק שלכתחילה יש לחשוש לדעת רש"י, ולברך בפה"א בצמח שהגזע והענפים שלו נושרים בחורף, אך אם בירך בפה"ע - יצא. ומוסיף בעל התניא:
וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעיקר, והענפים הם שמוציאים עלין ופירות ולא העיקר שהוא קשה. אבל מיני עצים רכים שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו - אינו נקרא אילן כלל לענין ברכת בפה"ע; ואף שנקרא אילן לענין ברכת בורא עצי בשמים על ריחו וכמו שיתבאר פי"א וכמו שנקרא אילן לענין כלאי הכרם.
לדעת הרב בעל התניא מברכים בפה"ע רק על פירות מצמח שיש לו גזע. אך אם הפירות גדלים על ענפים שיוצאים מהשורש, כמו מיני פטל וכדו' - מברכים עליהם בפה"א. וכתב הצמח צדק (חידושים על ברכות, ד"ה ועל פירות האילן):
ומה שכתב רבינו ז"ל בסידור דבעינן שיוציא פירות מענפיו ולא מהעיקר, זהו עפ"י התוספתא שכתב הרא"ש.
מתבאר מדברי הרב בעל התניא שהבין את התוספתא כפירוש השני שצמח צריך להיות בעל גזע שממנו יוצאים ענפים ופירות, ובלא גזע - אינו אילן. וכן פסק לענין ברכות. ולפי זה, יש לברך בפה"א בפטל בר וכדו', כי הוא צמח שאין לו גזע, וכל שנה מתווספים בו נצרים חדשים, והעלים והפירות צומחים עליהם. אך לענין ערלה וכלאים נחשב אילן [5]. אלא שיש להקשות על דבריו שאם אכן מקור דברי הרב בעל התניא הוא מהתוספתא, אין כלל סברה להבחין בין הלכות ברכות להל' כלאים, ולא יתכן שצמח ללא גזע ייחשב אילן בהלכות כלאים, הלוא התוספתא מגדירה מהו אילן לכלאים. לכן היה נראה יותר לומר שמקור דברי הרב בעל התניא הוא מהגמ' ברכות: "דכי שקלת ליה לפירי איתא לגווזא", ולמד שבנוסף לכך שהצמח הוא רב-שנתי צריך שגם שהצמח יהיה בעל גזע. ואת מאמר הנ"ל ביאר שהוא הגדרה לברכות בלבד ולא לכלאים וערלה, ראה להלן פרק ג' [6].
משמעות הגזע
הכו"פ (מובא לעיל) מסביר שכיון שאין לבננה גזע קשיח, אינה נחשבת אילן, וז"ל:
וכולו משורשו ומעלה גילדי גילדי כגלדי בצלים ולעולם שתולים על פלגי מים... וזה ר"ל (רצונו לומר) "אלמוז", עולה בגינה שסתמו על רוב מים, וקנה שלו אינו מתייבש אלא מתעפש...
נראה לענ"ד שהכו"פ, באומרו "ולעולם שתולים על פלגי מים" או "שסתמו על רוב מים" - רומז לדברי הגמ' בר"ה שירק "גדל על כל מים". וייתכן שיש קשר בין העובדה שהעלים עולים מעיקרו והגזע מתעפש לבין העובדה שהצמח גדל על כל מים. וייתכן גם שגזע שהוא חלול לא מסוגל לאגור את המזון הנצרך לצמח, ולכן עישורו הוא עפ"י השנה שעברה: עי' רש"י (ר"ה יב ע"ב ד"ה מנא הני מילי, יד ע"א ד"ה הואיל ויצאו), תוס' (שם יד ע"א ד"ה באחד).
ובפירוש הערוך (ערך גז) ישנה גירסא אחרת בגמ' בברכות, וממנה מתברר גם מהי חשיבות הגזע כמסוגל להכיל בתוכו חומרי הזנה לעץ:
אלא היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגזא... פי': שרף של גוף העץ של אילן, מלשון "גוזאות של הקדש".
ג. הגדרת אילן בהל' ערלה, כלאים וברכות
נאמר בגמ' (ברכות לו ע"ב):
והלכתא כמר בר רב אשי, דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו, לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו, ולא מברכינן עליהן בפה"ע אלא בפה"א.
ומכאן שהגדרת אילן בערלה זהה להגדרתו בברכות, וכן הוכיח המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' לד). אך יעויין בדברי התוס' ועוד, שאין זה ציטוט מהגמ' אלא מבעל הלכות גדולות.
הרמב"ן (ברכות שם) מביא את דעת הראב"ד שסובר שאין ערלה בקפריסין, ואעפ"כ מברכים עליהם בפה"ע. ועל כך הוא מקשה: איך יתכן שדין ערלה שונה מדין הברכה? הרי הגמ' שם מקשה על דברי רב שסובר שמותר לאכול קפריסין של ערלה כי אינו פרי מדין הברכה בקפריסין שמברכין עליהם בפה"ע! מוכח מקושיא זו, שדיני ברכה וערלה - שווים הם.
וכבר תירצו שהראב"ד סובר (כפי שמובא בתוס') שבחו"ל מקילין בגלל ששם הדין הוא שמקילין בכל ספק ערלה. אך באמת לדינא הוא פרי, ומברכים עליהם בפה"ע. נמצא, שבאופן עקרוני גם הראב"ד מודה שברכה וערלה - דין אחד להם (ועי' הערה 14 ברמב"ן הוצאת מכון התלמוד הישראלי).
ובהמשך הרמב"ן (ד"ה וראיתי) מביא מבעל הלכות גדולות [7] שיש מברכים בפה"א על קנה הסוכר. אעפ"כ אין כוונתם לומר שקנה סוכר אינו עץ אדרבא, יש לו כל דיני עץ. ואעפ"כ לענין ברכה דינו שונה, כי בצמח זה אוכלים את העץ ולא את הפרי, ולכן מברכים עליו בפה"א. וכן כתב הרשב"א (סוכה לה ע"א ד"ה והא) שההגדרה של אילן לענין ערלה שווה לזו הקובעת את דין ברכת בפה"ע:
וכללו של דבר: כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו - זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בפה"ע, דבהא כי הדדי נינהו...
מובן שלהלכה יתכן שנבחין בין ערלה לברכות מחמת הספק, ובערלה נחמיר ונחשיב צמח מסויים כאילן ולענין ברכות נברך בפה"א, אך הבחנה זו אינה נובעת מהבדלים עקרוניים בהגדרת "אילן" בשני הנושאים.
והריטב"א (מ ע"ב הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רסו) מביא גירסא אחרת בגמ' וכותב:
דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא והדר מפיק פרי - חשיב אילן, וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא לא שייר אילנא - לא מברכין בפה"ע.
ודווקא לענין פריו, אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא, הוי האי כללא, אבל לענין כלאים, אי איכא לאחשובי ירק או אילן, דינא אחרינא אית להו.
כלומר, לדעת הריטב"א יש הבחנה בין הכללים הקובעים לענין ברכות, שזהו הנאמר בגמ' ברכות, לבין מה שנאמר לענין כלאים, שם ישנם כללים אחרים [8].
ובהל' ברכות (פ"א ה"ט, עמ' י הוצאת מוסד הרב קוק) כתב הריטב"א:
ואיזהו נקרא פרי אילן לברכה? כל שגוף האילן נשאר קיים ועושה פירות פעם אחרת, מברכין על אכילת פירותיו בפה"ע ועל ריחו שנתן ריח טוב בפירות. לפיכך תותים הנעשים בשדות - פרי העץ הם, שהרי הענפים נשאר קיים...
וכן כתב בשטמ"ק (ברכות מ ע"א ד"ה מאן תנא), ובשיטה לר"א אשבילי (ברכות שם), וכן נקט להלכה הרב בעל התניא (ראה לעיל פרק ב').
בחידושי הרא"ה (ברכות שם ד"ה מתני') מובאים שני פירושים, והראשון שבהם הוא כפירושו של הריטב"א (לעיל), וז"ל:
ולענין פרי העץ פרשינן בגמ': וכל היכא דאי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא, ולאפוקי פירא לשתא אחריתי חשיב אילן, ואי לא - לא חשיב אילן, ולא מברכינן עליה בפה"ע. ואין למדין מדין זה אלא מכלל זה. ואעפ"י שלענין כלאים שנינו בהם כלל אחר ששנו שם: כל שמוציא עלין מעצו הרי זה אילן, משורשו, הרי זה ירק - התם הוא דלענין גופיה אי איכא לאחשובי ירק או לא; אבל לענין פריו אי לאחשובי פרי עץ או לא - אין למדין אותו אלא מכלל זה.
א"נ אפשר דחדא מילתא והא בהדי האי, והכי קאמר: כל שמתייבש בימות הגשמים וחוזר ומוציא עלים בעצו בימות החמה, הרי זה אילן, ואי מתייבש בימות הגשמים ומוציא עלין משורשיו בימות החמה - הרי זה ירק. והוא ענין אחד לגמרי עם כלל זה, וכן עיקר וברור.
הרא"ה מביא את הכלל האמור בגמ' בברכות לענין חיוב ברכות, ומציין שהוא שונה במהותו מהכלל האמור לענין כלאים. לענין ברכות אנו דנים על הפרי, ולכן מה שקובע הוא האפשרות של העץ להוציא פירות בכל שנה מחדש. אך כשדנים על כלאים אנו דנים על הצמח, כי אז הכלל הוא שונה. לשיטה זו, הכלל המובא בגמ' בברכות שונה הוא בוודאי מזה האמור בכלאים. ולפי זה צריך לומר שהתוספתא המביאה את הכלל בכלאים, מציינת את צורת הגזע (כפירוש השני לעיל), ולא כושר הקיום הצמח (כפירוש הראשון שהבאנו לעיל). בפירושו השני כותב הרא"ה ששני הכללים הם היינו הך, והתוספתא מתפרשת עפ"י הכלל המובא בגמ' ברכות, דהיינו: שאם יש לצמח גזע רב-שנתי, הרי הוא אילן, ואם כל שנה הוא מתחדש מהשורשים, הוא נחשב ירק.
לסיכום, יוצא שישנה מחלוקת בין הראשונים אם יש התאמה בין הגדרת אילן, לענין ברכות לבין הגדרתו לענין כלאים. לפי הפירוש שיש הבחנה בין הנושאים בודאי יש הבחנה גם בין הכללים, והתוספתא מתפרשת כפירוש השני לעיל. ואילו לפירוש שאין הבחנה בין הנושאים, אפשר לפרש כפירוש הראשון ואפשר לפרש כפירוש השני. ויעויין בדברי הגאונים (אוצר הגאונים תשובות עמ' 91, ושם נספחים ברכות עמ' 49), וכן: ס' האשכול (הל' ברכות כלל ו ברכת מזונות פירות וריח), ראבי"ה (מס' ברכות סי' קיג), רבנו ירוחם (נתיב טז ספר אדם החלק הג'), רא"ש (ברכות פ"ו אות כג, תוס' רא"ש ברכות שם ד"ה כל), תוס' ר' יהודה חסיד (ברכה משולשת ברכות מ ד"ה כל) שהביאו שלושה כללים להגדרת אילן, ולכן אפשר לומר שהכלל האמור בתוספתא מגדיר את האילן בדיוק כפי שהדבר מוגדר בגמ' ברכות. מאידך, אפשר לומר שהם שני כללים שונים. אלא שאז יש לברר מה תוקפו של כל כלל. יתכן שרק צמח בעל שני הקריטריונים מוגדר כאילן, וייתכן שדי באחד מהם. ולמעשה, ראה להלן.
ד. צמח בעל גזע חלול
בשו"ת מהר"י חאגיז (ח"א סי' פג) מביא סימן לדעת אם הצמח הוא ירק או אילן, וכתב שצמח שמוציא פרי תוך שנה אחת מהזריעה הרי הוא ירק (ראה להלן פרק י'). וכתב ע"כ המהר"י חאגיז שאי אפשר לסמוך על סימן זה למעשה להתיר איסור תורה. כ"כ הוא מביא שם סימן נוסף, שצמח נמוך מטפח נחשב ירק. ולמעשה הוא סומך על סימן אחר שאם הגזע חלול הרי זה ירק. והאחרונים התלבטו מנין לו למהר"י חאגיז לחדש שהגדרת אילן תלויה במבנה הגזע, ומהו המקור לסימן הזה.
כבר ראינו לעיל, שלפי הפירוש השני בתוספתא יש חשיבות לצורת הגזע, וזה מהוה קריטריון להגדרת אילן. כמו כן הבאנו מחלוקת ראשונים, אם הקושי או הרכות של הגזע הם קריטריון לברכת הבשמים. ואין ספק שהמהר"י חאגיז קבע את הסימן שלו, מתוך הבנה זו, שיש חשיבות לצורה ולתכונות של הגזע כדי לקבוע אם הצמח הינו אילן.
יש להביא ראיה נוספת לדבריו מהגמ' בערובין (לד ע"ב). הגמ' (שם) מביאה סתירה בין שתי ברייתות: מחד נאמר בתוספתא (כלאים פ"ג הי"ג): "הקנים והאטדין... - מין אילן הן ואינן כלאים בכרם", ומאידך נאמר בברייתא: "הקנים והקידן... - מין ירק הן, והן כלאים בכרם". מיישבת הגמ':
כאן בעוזרדין וכאן בשאין עוזרדין. (רש"י ד"ה עוזרדין: שהוקשה כבר - הרי הן כאילן. וכי שרינן - בשאינן עוזרדין, בעוד הקנים רכים, דהוו כירק, ובירק לא הזכירו חכמים שבות).
כפירוש רש"י סוברים גם הראב"ד, האו"ז, ותוס' הרי"ד (מהדו' ג ופסקי רי"ד). ולפירוש זה כתב הריטב"א:
"ולפי שיטת רש"י ז"ל נראה דלענין כלאים בכרם ג"כ יש במין קנים אחד שני דינים: דכל זמן שלא הוקשו - דינם כירק, ואחר שהוקשו - דינם כאילן...".
אלא שהרשב"א הקשה על פירוש זה, שלא מסתבר שדין הקנה ישתנה באמצע הגידול: שכאשר הוא רך דינו יהיה כירק, וכאשר הוא מתקשה ישתנה דינו להיות אילן. לכן פירש הרשב"א (עירובין שם ד"ה תלוש ונעוץ, וכן עבודת הבית שער ה אות יט) שישנם שני מיני קנים: האחד רך והאחר קשה. הרך - דינו כירק, והקשה - דינו כאילן. כפירוש הרשב"א פירשו גם הריטב"א (עירובין שם ד"ה כאן בעוזרדין) והר"ן. וכן משמע בפי' ר"ח ובערוך (ערך "עזרד") [9].
עכ"פ מדברי רש"י ודעימיה משמע שרכות או קושי של הגזע מהווים קריטריון להגדרת אילן וירק [10]. ולפירוש הרשב"א ודעימיה אין הכרח לכך, כי אפשר לומר שאין הרכות והקושי שבגזע סימן לכך, אלא במקרה הם שני מינים שונים: לאחד ישנם כל סימני אילן, ולשני - כל סימני ירק, אלא שגם זה קצת דחוק.
אך הרי"ף וכן הרמב"ם לא הביאו את החילוק הנ"ל של קנים רכים וקשים, לא בהל' כלאים (פ"ה הי"ט-ה"כ) ולא בהל' עירובין (פ"ו ה"י). ועי' רדב"ז (הל' כלאים שם) שביאר בדעת הרמב"ם שלא קיי"ל כדעת התנא בברייתא הסובר שהקנים - מין ירק הן, ולכן לא חילק לענין כלאים בין רך לקשה. הוא סומך על הכלל האמור בתוספתא לדינים אלו. לעומת זאת, החילוק האמור בגמ' בערובין מהוה נפק"מ להלכה רק לענין שבות של שימוש במחובר, וכאשר הקנה רך, הוא דומה לירק, ולכן לא גזרו. ועי' מג"מ (הל' עירובין שם) שכתב שאף לענין עירובין לא סמכינן על התירוץ הנ"ל בגמ':
והרשב"א חלק במיני הקנין מכח הסוגיא אשר שם ולא נזכרה בהלכות לפי שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן...
וכלשון זו מצאנו גם במאירי (עירובין שם ד"ה כבר ידעת).
עכ"פ, מתוך דברי הרדב"ז והמג"מ אנו למדים שהקושי והרכות שבגזע אינם מהוים קריטריון לאילן וירק, ובגמ' בעירובין דנו בשני מינים שונים של קנים.
ה. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה הי"ט-ה"כ) כותב וז"ל:
הקנים והוורד והאטדין - מיני אילן ואינן כלאים בכרם.
זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן. והצלף אילן לכל דבר.
1. הגדרת אילן לכלאים או לכל הדינים
המהר"י קורקוס שואל: מדוע הביא הרמב"ם רק את הכלל האמור בתוספתא, ולא הזכיר את הכלל האמור בגמ' בברכות?
לשאלה זו, ישנן שלוש תשובות:
א. המהר"י קורקוס מתרץ תירוץ אחד שהרמב"ם מבחין בין הל' כלאים להל' ברכות. בהל' כלאים הכלל הקובע הוא: "כל המוציא עלין מעיקרו...", ובהל' ברכות הכלל הקובע הוא הכלל האמור בגמ' בברכות: "דאי שקלת לפירי...". כסמך לדבריו מביא המהר"י קורקוס את דברי הירושלמי (מובא לעיל) שחילק לענין האטד בין ברכה לכלאים.
תשובה זו קשה משני צדדים:
1. יש חילוק גדול בין דברי הירושלמי למה שרוצה המהר"י קורקוס להסיק מהם. הירושלמי מבחין בין דין אטד לענין ברכות לבין דינו בכלאים. כלומר, מבחינת המין הוא נחשב אילן; אך לענין ברכה מברכים בפה"א, כי פריו אינו חשוב, ולא נטעי אדעתא דהכי. אך בדברי הרמב"ם אנו עוסקים בכלל הקובע את סיווג הצמח לאילן או לירק. ומדוע א"כ נבחין בהגדרה הקובעת את סיווג הצמח בין כלאים לבין ברכות? ועכ"פ מהירושלמי אין להביא ראיה.
2. קושי נוסף - שהרמב"ם לא הזכיר את ההגדרה האמורה לענין ברכות.
ב. תשובה נוספת מביא המהר"י קורקוס: "א"נ י"ל דהא בהא תליא, ותרוייהו חד כללא הוא".
ג. הרדב"ז (הובא לעיל) שואל שאלה דומה. מדוע הרמב"ם לא הביא את החילוק האמור בגמ' (עירובין לד ע"ב) בין קנים רכים לבין קנים קשים? וז"ל:
וי"ל דלא קיי"ל כי האי תנא דאמר מין ירק הם והם כלאים בכרם, אלא כי הך כללא דאמרי' בתוספתא "כל המוציא עלין מעיקרו" וכו', וכתבו רבינו בסמוך. ועל זה הכלל אנו סומכים לענין ברכות... ולא מחלקינן בין קשים לרכים, שהכל מין אילן הוא ולענין כלאים בתר מינא אזלי'.
כלומר שלדעת הרמב"ם הכלל האמור בתוספתא קובע בין לדין ברכות ובין לדין כלאים.
2. שיטת הרמב"ם: כדעת הגאונים או הרא"ש
* שיטת הרמב"ם כהרא"ש הרדב"ז (בשו"ת ח"ג סי' תקלא) דן אם יש איסור ערלה במין החציל ("ברינג'אן"). הוא מביא את דברי הכו"פ, אך מבחין בין שני מיני חציל: המין הלבן מותר, כי זורעים אותו כל שנה; והדיון הוא במין השחור. זה האחרון, גזעו מחליף, הוא נותן פרי בשנה הראשונה והשניה, בשנה השלישית פריו ראוי רק לזרע, ובשנה הרביעית אינו נותן פרי בכלל.
ושם בתשובתו, הרדב"ז מתאר את דרך הגידול של החציל, שכל שנה חותכים את גזע החציל בערך בגובה טפח מהאדמה, והחציל מחדש את עצמו בשנה שלאחר מכן. הרדב"ז מזהה את הרמב"ם עם שיטת הרא"ש ור"י (בתוס'), ולשיטת שלושתם הוא קובע שדין החציל כדין אילן.
ולפי זה ניד"ד ודאי עץ הוא, שהרי אין זורעין אותו בכל שנה, ואין מוציא עליו משורשיו.
לעומת זאת הרדב"ז מזהה את שיטת הגאונים עם שיטת רש"י.
הרדב"ז מציין כנפק"מ ראשונה את התותים. וכנראה שהוא מבין שהם מתחדשים כל שנה. הנפק"מ השניה היא קני הסוכר, ומשם מוכיח הרדב"ז לנידון החצילים:
תדע שהרי קני הסוכר... וחותכין אותם סמוך לקרקע וחוזרין ויוצאין בשנה שניה מאת הגזע... וכתב הרמב"ם ז"ל... הקנין והורד והאטדין - מיני אילן הם...
אמנם הרדב"ז מתלבט אם הגאונים סוברים כרש"י שצריך ענפים רב שנתיים כדי שצמח ייחשב אילן, או שמא מודים הגאונים שאם הצמח מתחדש מהגזע, הוא נחשב אילן, ורק אם הוא מתחדש מהשורש - נחשב ירק. אך ברור לגמרי בדבריו שהוא מזהה את שיטת הרמב"ם עם שיטת הרא"ש. וז"ל הרדב"ז:
עוד יש להם סמך ממה שנמצא כתוב בשם רבנו האי גאון ז"ל: כל אילן המשיר בסתיו... כגון הפרי הנקרא מאוז וברינגאן ושומשמין - מברכין עליהן בפה"א. הרי לך דבר שנתלין באילן גדול. אבל לדידן הא כתיבנא דהרמב"ם והרא"ש והר"י ז"ל חולקים עליו, שהרי הקנים והוורדים והאטדים כתב הר"ם שהם מין אילן, וכן כתב ר"י כי תותי האטד מברכין עליהן בפה"ע, ולדבריו הסכים הרא"ש ז"ל...
ולכאורה, דברי הרדב"ז, שהרמב"ם סובר כדעת הרא"ש - צ"ע. שהרי אם יתכן שהגאונים מודים שצמח שמתחדש מהגזע נחשב אילן - וזו המציאות בקנים אזי אפשר לומר שהוא סובר כדעת הגאונים, ואעפ"כ קבע שיש לקנים דין אילן. יתר על כן, הן בקנים והן בחציל ההתחדשות של הצמח היא מהגזע בגובה של טפח מעל האדמה, ובמקרה זה כו"ע מודים שנחשב אילן [11], מלבד שיטת רש"י (אם סובר שצריך ענפים רב-שנתיים בדווקא).
נראה שהרדב"ז הבין שיש מחלוקת עקרונית בין הרא"ש לבין הגאונים, (ולפי זה יש שתי שיטות בלבד): שיטת רש"י והגאונים היא שאילן אינו צריך לחדש את עצמו כדי להתקיים. אין נפק"מ אם הוא מחדש את עצמו מן השורשים או מהגזע. בכל מקרה, אם הוא חייב לחדש את עצמו - אין הוא אילן. ואילו הרא"ש, סובר שעצם הההתחדשות אינה גורעת, ובלבד שמדובר באותו הצמח. לכן כאשר הצמח מתחדש מהשורש, אף שבדיני ערלה כל נצר נחשב אילן בפני עצמו, לנד"ד הכל נחשב צמח אחד, ולכן הוי אילן.
בשו"ת כוכב מיעקב (סי' טז-יז) הקשה על דבריו מדין הגמ' בב"מ (קיט ע"א) שענפים שיוצאים מהגזע במקום ש"רואה פני חמה" - נחשבים חלק מהגזע, ואין בהם דין ערלה. כלומר: לדעת הגאונים הסוברים שצריך שהצמח יהיה בעל גזע רב-שנתי, מדוע נאמר במקרה שנשאר גזע הרואה פני חמה וגוזמים אותו באמצעו, שהצמח ייחשב ירק? הלא "לכו"ע הוי גווזים מתקיימים לשנה", וממילא צריך להיות דינו כדין אילן! והאמת - שאפשר להקשות קושיא זו על רש"י (וכנראה הבין שרש"י סובר כדעת הגאונים, עי' לעיל).
הרב כוכב מיעקב יוצא מנקודת מוצא שכיון שגזע הוא החלק של הצמח הרואה פני חמה - יוצא שאם חלק מהגזע נשאר קיים, אף שחלקו מתחדש, עדיין נחשב גזעו מתקיים. ולא היא לדעת הרדב"ז, כי ישנם שני נושאים שאינם חופפים לגמרי: א. השתייכות נצרים לצמח-אם שהוא ודאי אילן. בזה אמרי' שכאשר הם צומחים מהגזע זהו חלק מאותו עץ, אך אם הם צומחים מהשורש - זה עץ אחר וחייב בערלה. ב. הגדרת צמח כאילן או כירק. בזה אמרינן, אליבא דהגאונים, שצמח שצריך להתחדש כדי להתקיים נחשב ירק גם אם הוא מתחדש מהגזע. לדעת הרא"ש לא אכפת לן שהצמח מתחדש ובין אם הצמח מתחדש מן השורש או שהוא מתחדש מהגזע - דינו כדין אילן.
נמצאנו למדים מכל הנ"ל, שלדעת הרדב"ז הרמב"ם סובר כשיטת הרא"ש, ולכן כתב הרמב"ם שהקנים נחשבים אילן.
דברי הרדב"ז הם חידוש גדול, ויש בהם נפק"מ גדולה בכמה צמחים. למשל, ישנו זן של פלפל חריף המיועד בד"כ לנוי אך פריו ראוי לאכילה. הצמח מתקיים שנים רבות והיבול גדל משנה לשנה. אך קיומו מותנה בגיזום הגזע מידי שנה בגובה של 40 ס"מ. אף שהגזע מתקיים שנים רבות - לדעת הרדב"ז אליבא דהגאונים, יהא דינו של הפלפל הנ"ל ירק (וע"ע אמונת עתיך 9 עמ' 24).
* שיטת הרמב"ם כהגאונים
בספר האשכול (ח"א הל' ברכות סי' כט עמ' 67) ישנה התייחסות לברכה על קנה הסוכר, שיש אומרים שמברכים עליו בפה"ע וי"א שמברכים עליו בפה"א; אך לכו"ע הוא נחשב עץ לכל דבר, וז"ל:
שוכר (סוכר) - קנה דיליה ודאי עץ הוא... ומברכין על הקנה ועל השוכר בפה"ע, ואית דאמרי: שוכר וקנה דיליה - בפה"א. ולא משום דסבר קנה לאו עץ, אלא אע"ג דעץ הוא, כיון דלאו פירא קמפיק ולא פירא קאכלינן - לא מתאמר עליה בפה"ע...
וכ"כ בהלכות גדולות (פ"ו דף ז ע"ב צד 2), וכן מוכח מדברי הרמב"ם עצמו שכתב שהקנים הריהם אילן (הל' כלאים פ"ה הי"ט ה"כ) ולענין ברכה (הל' ברכות פ"ח ה"ה) מביא מחלוקת אם מברכים בפה"ע או בפה"א, ולמעשה כתב שמברכים שהכל. כן משמע גם מהכס"מ (לרמב"ם שם, וכן בב"י לטור או"ח סי' רב) שכתב לבאר את המחלוקת לגבי הברכה בסוכר. לפי זה אין הכרח לומר שהרמב"ם סובר כדעת הרא"ש.
ואכן בחיי אדם (כלל נא נשמת אדם ס"ק ז) מבאר את שיטת הרמב"ם כשיטת רש"י והגאונים. הוא מסביר את התוספתא בהתאמה מלאה לנאמר בגמ' בברכות. עפ"י זה הוא מבאר שהרמב"ם לא הזכיר שום סימן בהל' ברכות, כי סמך את עצמו על מה שפסק בהל' כלאים. ובעצם כל הסימנים האלו הם היינו הך. כמו כן הוא מסביר שגם החילוק בין קנה רך לקנה קשה המבואר בגמ' בעירובין הוא ג"כ פועל יוצא מהשאלה אם הצמח מתחדש מהגזע או מהשורש. כי אם הוא מתחדש מהשורש ע"כ הקנה יהיה רך ולא יספיק להתקשות, מה שאין כן כאשר הגזע הוא רב-שנתי שהוא בוודאי קשה.
ו. שיטת השו"ע והרמ"א
המרדכי (ברכות אות קלא) לאחר שמביא את דברי הגאונים מסיק:
מכאן פסק הר' יוסף וראב"י דאותן תותים ופרייז"ש ובישונ"ש וכיוצא בהן שיש לברך בפה"א, והביא הר' מנוח אליהו ראיה מירושלמי דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני אטד בפה"א... אבל הר"מ אומר שנהגו העם לברך בפה"ע, שהרי דרך הענף להתקיים ימים רבים והדר אתי פרי בשנה האחרת... וכן נהג ר"ת בשם אביו, וכל פרי שספק לו אם פרי העץ אם פרי האדמה - יברך בפה"א...
מחלוקת זו מובאת גם בתוס' ברכות (מ ע"א ד"ה איתיה) והזכרנוה לעיל (פרק א/2).
כאמור לעיל, המחלוקת בין התוס' והר' מנוח יכולה להתפרש בשני אופנים:
א. לכו"ע תותים הם עץ, אלא שכיון שהם גדלים על מיני אטד ועל שיחים קוצניים - פריים אינו חשוב, וברכתם בפה"א. וכך משמע מראיית הר' מנוח (בתוס' ר' מנחם) מהירושלמי.
ב. הם נחלקו במחלוקת הרא"ש והגאונים.
נאמר בשו"ע (יו"ד סי' רצו סעי' טו):
הקנים והורד והאטדים - מין אילן... זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו...
במקום אחר כותב השו"ע (או"ח סי' רג סעי' ב) בהקשר לברכת התותים: "על תותים הגדלים בסנה - בורא פרי האדמה", והרמ"א מגיה שם על אתר:
"דלא מיקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משורשיו - לא מיקרי עץ. והני, כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משורשיו - מברכים עליו בפה"א [טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים].
לשון הרמ"א: "אבל מה שמוציא עליו משורשיו..." היא מלשון הגאונים (ראה לעיל פרק א/2), וכן מצויין בסוגריים, שמקור דברי הרמ"א הוא מדברי הטור והגאונים. הרמ"א מבאר שמברכים על התותים בפה"א, כי התותים מתנוונים בחורף ומתחדשים מהשורש, כלומר: ההכרעה בהקשר לברכת התותים נובעת מהשאלה העקרונית מהי הגדרת אילן לעומת ירק. ובזה הכריעו השו"ע והרמ"א כדעת הגאונים לעומת דעת הרא"ש שמברכים על התותים בפה"ע, כמבואר בטור (שם) ובהגהות אשר"י (ברכות פ"ו סי' כג).
ויעויין בבאר הגולה שציין שהגהת הרמ"א "דלא מיקרי עץ..." מקומה אחרי סעי' ג' שבשו"ע: "על המאוזי"ש - בפה"א" וכתב שם בבאר הגולה: "וכן הוא בתשובת הגאונים שהביא הב"י". באר הגולה מבין שהמחלוקת בענין התותים אינה קשורה למחלוקת הרא"ש והגאונים, אלא נובעת מחשיבות הפרי הגדל עליהם. אך המעיין בב"י, ובמיוחד בטור, רואה שהר' יצחק סובר שמברכים על התותים בפה"ע, כי אין צורך לזורעם מידי שנה. והר' יוסף סובר עפ"י הגאונים שמברכים בפה"א מפני שהענפים או הגזע אינם מתקיימים. לכן מסתבר שדברי הרמ"א במקומם עומדים, ומסיבה זו ציין כמקור לדבריו את הטור והמרדכי בשם תשובת הגאונים. מאידך, אין בדבריהם התייחסות לברכת המאוזי"ש. ויעויין בדברי הגר"א שכתב בסעי' ב: "כ"כ המרדכי והטור טעם על התותים... [12] ".
לסיכום, מסתבר שהשו"ע והרמ"א פסקו כהגאונים שאם הצמח מתחדש מן השורש הוא נחשב ירק, בניגוד לדעת הרא"ש. מסתבר א"כ שהשו"ע זיהה את הרמב"ם עם שיטת הגאונים, ולא כהבנת הרדב"ז (לעיל); שא"כ השו"ע היה פוסק כהרא"ש (עפ"י תרי עמודי ההוראה). ובפרט שהשו"ע (יו"ד סי' רצו סעי' טו) הביא כדברי הרמב"ם.
ז. צמח שמתקיים שלוש שנים בלבד
הכו"פ (פרק נו עמ' תשלט הוצאת מקיצי נרדמים, הובא לעיל) קובע שהחציל נחשב אילן; וכיון שגדל לכל היותר שלוש שנים הרי הוא אסור לעולם:
ומתוך כך מסתברא לעניותנו שהפרי הנאכל הרבה בארץ הצבי ובארץ אנדלוס ושמו "אלבאדנג'אן" (חציל)... שהם אסורות לעולם משום ערלה, וזה שהרי הוא פרי אילן...
וכן משמע מדברי הרדב"ז (שו"ת שם). אמנם בתחילה הוא מנסה למצוא היתר בדבר, מטעם שאם מתקיים שלוש שנים בלבד, אין בו רבעי; וכל שאין בו רבעי אין בו ערלה, כמבואר בירושלמי. אך הרדב"ז דוחה, מפני שאין המחלוקות מתהפכות, ובירושלמי מבואר רק ש"אם אין ערלה - אין רבעי", ואף זה רק לדעת ר' יוחנן. אך "אם אין רבעי - אין ערלה", זאת לא מצאנו.
ויעויין היטב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' ל), שרצה בתחילה לאסור את הפפאיה מטעם שיש לו את כל תכונות האילן, אלא שהתקשה, איך יברך על פריו בפה"ע אם כל הפירות שמוציא אסורים באיסור ערלה. ומיישב שדי לי בכך שהפפאיה מתקיים קצת יותר משנתיים ו-44 יום, וממילא יש היכי תימצי של פירות היתר. זאת, משום שאיירי בחו"ל, וספק ערלה מותר אפי' בספק רחוק. עכ"פ משמע מדבריו שאם הפירות היו מתקיימים שנתיים ו-44 יום בלבד, כל הפירות היו אסורים באיסור ערלה.
החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה) מחדש שצמח שמוציא פירות, אך מתקיים רק שלוש שנים ולא יותר - מותר, כי אין סברה שהפירות יהיו אסורים לעולם באיסור ערלה.
הרב קוק זצ"ל כתב (אגרות ראי"ה ח"ב סי' תסח) סברה דומה:
אבל שיהיה מין צומח שיהיה אסור כשם שיש איסור כזה במיני בעלי חיים - זה אי אפשר כלל...
אך המעיין שם היטב יראה שאין הוכחה בדבריו לכך שמביא את הסברה הזו, להתיר צמח שמתקיים רק שלוש שנים [13].
והאמת - שאין לסברה הזו מקור בש"ס, וכדברי החזו"א עצמו, כאשר דוחה את הסברה שצמח שנותן פרי תוך שנתו, הרי הוא ירק. לכן תמוה, מדוע החזו"א מקבל את הסברה שצמח שמתקיים שלוש שנים בלבד נחשב ירק! ובנוסף לכך, קשיא לן על לשון החזו"א (שם), וז"ל:
ונראה דגזע המתקיים שנתיים או שלוש שנים, ואח"כ הגזע כלה והשורש קיים ומוציא גזע אחר או שגם השורש כלה וחוזר וצומח מזרע הנופל - כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי - ודאי לאו אילן הוא, דאין סברה שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורים.
אם סברת החזו"א להתיר היתה כסברה שדחה הרדב"ז (לעיל) ש"כל שאין בו רבעי - אין בו ערלה", היה מקום לומר שאם הצמח אינו מתקיים עד אחר הרבעי - הרי הוא ירק. אך נקודת המוצא של החזו"א היא, שלא מצאנו פרי שאסור לעולם, וא"כ אין לזה שייכות לרבעי, ואם הצמח מתקיים יותר משנתיים ו-44 יום באופן שיש היתר לאיסורו, הוא צריך להיות אסור באיסור ערלה (עי' שו"ת רב פעלים לעיל).
והאמת - שהחזו"א כתב סברה אחרת להיתר הנ"ל (שם ד"ה בברכ"י):
כל שאין מתקיים יותר מג' שנה, הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים. ובין שחוזר השורש ומוציא גזע אחר ובין כשהשורש ג"כ כלה וצריך לזרוע מחדש - הוי בכלל "עולה מן השורשים"...
נראה לענ"ד, שזאת הסברה העיקרית עליה מסתמך החזו"א, כי בעצם זאת רק הרחבה של מה שמבואר בגמ' בברכות: "היכא דכי שקלת ליה לפירא ליתא לגווזא...". לפי זה באמת אין משמעות למנין של שנתיים ו-44 יום, אלא אנו אומרים שצמח שמתנוון לאחר שלוש שנים אינו צמח רב-שנתי מבחינת ההגדרה של אילן.
לפעמים ישנם עצים שבחו"ל, במקומם הטבעי, הם מתקיימים שנים רבות, אך כאשר מייבאים עצים אלו לארץ ישראל, הם מתקיימים שנים מועטות עקב קשיים בקליטה ואי התאמה מוחלטת של מזג אוויר וכדו'. לפי הסברה השניה של החזו"א, פשיטא שיש לעצים אלו כל דיני ערלה, שהרי ההיתר אינו נובע מחמת שאין היתר לאיסורו, אלא בגלל שהוא מין צמח שאינו רב-שנתי מבחינת הגדרתה של אילן. וכיון שצמחים אלו מתקיימים בחו"ל שנים רבות, מינם בוודאי מוגדר כרב שנתי, וממילא יש בו דיני ערלה.
כ"כ, ברור שאם נהוג לקצוץ את האילנות כל שנתיים באופן שרירותי, וממילא אין צמח מהמין הזה שקיים יותר משלוש שנים - איסור ערלה בעינו עומד. שהרי, המין הזה בעיקרון הוא רב-שנתי ויש בו כל דיני אילן. דוגמא לדבר, הפפאיה: הפירות גדלים על הגזע ומגיעים לגובה רב, ומבחינה כלכלית וטכנית עדיף למגדלים לקצוץ את האילן ולנטוע נטיעה חדשה מאשר לקטוף בגובה (ובמיוחד כאשר הגידול נעשה בחממה שגובהה מוגבל). וכעין זה מצאנו בשו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' לד) בהקשר לדין ערלה בוורדים, ועי' שו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' יז) לענין עכו"ם שתמיד מבריכים את הכרמים.
ח. צמח שכמות הפרי ואיכותו יורדות
הרדב"ז (שו"ת שם) כותב שהחציל מתקיים אמנם כמה שנים, אך מן השנה השניה ואילך כמות הפרי ואיכותו יורדות. הרדב"ז אינו מייחס חשיבות לתכונה זו; ואילולא תכונות אחרות היה קובע שהחציל נחשב אילן. אף החזו"א (שם ד"ה ונראה לדינא) אינו מסתמך על התכונה הזו ואינו מייחס לה חשיבות.
אך לולא דמסתפינא, הייתי אומר שהרדב"ז הולך לשיטתו, שסובר להלכה שאף צמח שמתקיים רק שלוש שנים דינו כאילן, ולכן לא יכול היה להסתמך על הסברה שכמות הפרי ואיכותו יורדת. אך לדעת החזו"א, צמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים דינו כירק. וסברתו היא ש"הרי הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים", והוא אינו נחשב רב שנתי. וא"כ מדוע נבדיל בין גזע שאינו מתקיים לבין חוסר בפירות? שהרי מהיכן למדו הגאונים את הכלל "אבל מאן דיביש בסיתוא וכלי גווזיה...", אם לא מהכלל האמור בגמ' ברכות כמבואר לעיל, ושם נאמר: דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא"? כלומר ששני המרכיבים חשובים, הן הגזע והן הפירות!
לכן נראה לענ"ד, שאם אנו מקבלים את הסברה שצמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים, הרי הוא ירק, אזי גם אם קיים צמח שהגזע אינו מתנוון, אך הכמות והאיכות של הפרי יורדות בצורה דרסטית עד שאין פרי לאחר שלוש שנים - יש להקל. וכן נקט להלכה המהר"ם אלשיך (מובא בברכ"י יו"ד סי' רצד).
ט. צמח שנצרים יוצאים מהשורש ומתנוונים לאחר שנה
המהרש"ם (ח"א סי' קצו) כתב לענין המאליני"ש (פטל), שכל שנה יוצאים נצרים מהשורש, ולאחר שנה הנצרים נותנים פירות, ואח"כ הם מתנוונים. וכתב שהפטל נחשב מין ירק כיון שהוא דומה בתכונותיו לחציל שכמות הפרי ואיכותו יורדות, כמבואר בדברי הרדב"ז. אך במסקנה כתב וז"ל:
ורואה אני הדברים ק"ו, דהכא אין גדל בהם כלל בשנה השלישית. אבל יש לפקפק, דהכא השורש עכ"פ נשאר קיים, מה שאין כן בהבדינג'אן. ולכן מסתבר לברך עליהם בורא פרי העץ, וכן המנהג.
ובהמשך מביא מספרי הטבע שרק רבים מהענפים הישנים מתנוונים. נראה שהמהרש"ם חוזר מקביעתו הראשונה וסובר גם לענין ערלה שהפטל נחשב עץ אף שהנצרים מתנוונים כי עכ"פ נשאר שורש קיים.
החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה בברכ"י הובא לעיל פ"ז) פסק שאם הנצרים מתנוונים - אינו אילן.
ולכאורה יש בדין זה מחלוקת ראשונים: לדעת הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י הי"ט) יתכן שנצרים היוצאים מן השורש אסורים משום ערלה מדאורייתא, ולדעת הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רלז) - אסור רק מדרבנן. והנפק"מ לנד"ד היא שאם אנו אומרים שאסור מדאורייתא, המשמעות היא שאנו מתייחסים לכל נצר כאל אילן עצמאי, וכיון שכל נצר אינו יכול להתקיים ג' שנים - מותר, כי דינו כירק. אך אם הנצרים אסורים רק מדרבנן, המשמעות היא שמדאורייתא אין אנו מתייחסים לכל נצר כאילן עצמאי, והפטל בכללו מתקיים יותר מג' שנים, וממילא יתחייב בערלה (ועי' במה שכתבנו ב"אמונת עתיך" [14] עמ' 20).
אך אפשר לומר שאין קשר בין דין הפטל לבין דין הנצרים. הדיון לגבי הנצרים הוא במה שכבר קבענו שיש לו דין אילן. אם באילן זה, יש נצרים שמתחדשים מן השורש, אזי הם חייבים בערלה, ואין צמח-האם פוטר אותם. אך אם הם מתחדשים מן הגזע, צמח- האם פוטר אותם. הדיון לגבי הפטל הוא האם להגדירו כאילן או כירק. בזה כבר ביארנו לעיל (סוף פרק ח ) שלמדנו מהגמ' בברכות שצמח נחשב אילן כאשר יש לו גזע רב-שנתי אשר מוציא פירות. במילים אחרות, גם הרשב"א הסובר שנצר אסור בערלה מדרבנן בלבד, ומדאורייתא יש להתייחס לצמח הפטל בכללו, מודה שצמח שאין לו גזע רב-שנתי שמוציא פירות - אינו בכלל אילן (עי' מה שכתבנו לעיל פ"ד לשיטת הרשב"א).
מבירורים שערכנו, הפטל מוציא נצרים מהשורש. כל נצר אמנם מסוגל להתקיים כמה שנים, אך כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה משמעותית לאחר ההנבה הראשונה. לכן נראה לענ"ד שאפשר להקל בפטל ולהחשיבו כירק 14, ועי' במה שכתבנו ב"אמונת עתיך" (9 עמ' 24) בהקשר לפלפל החריף.
י. צמח שמוציא פרי תוך שנתו
הרדב"ז (שו"ת שם) רצה להחמיר בדין החציל, ולבסוף מסיק לקולא:
כללא דמילתא, דזה הפרי הנקרא ברינגא"ן הוא מחלוקת הפוסקים, והמחמיר תבוא עליו הברכה... כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר... ונתחדש לי טעם אחר, שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה - הילכך ירק הוא".
מטו משמיה דמהר"ש גרמיזאן (לא מצאתי בכתביו עד הנה) שמצא תוספתא (אינה בדפוסים שלנו) שצמח שמוציא פרי תוך שנתו נחשב ירק. ובשו"ת קול אליהו (ח"ב קונט' מחנה ישראל סי' נד) כתב וז"ל:
וראיתי כתוב בכ"י בגליון הרדב"ז ז"ל מכת"י ידו של הרב הקדוש מוהר"ש גארמיזאן ז"ל: ראיתי בתוספתא דכל דבר שמוציא פרי תוך שנתו לזריעתו אינו נקרא אילן לענין ערלה ואינו אלא ירק... וכן נראה דעת מרן ז"ל בספר הקצר בסי' רג שפסק על המאוזיס עם הבדינג'א"ן, וכן כתב בס' מעשה רוקח בתחילת הספר בשם תשו' הרמב"ם. וכן ראיתי כתוב בכ"י להרב הקדוש בעל חסד לאברהם ז"ל, ששאל לתלמידי מרן ז"ל ולתלמידי מוהרח"ו ז"ל אם היו חוששין בבנדיג'א"ן משום ערלה ואם היו אוכלים אותם או לא, ואמרו שראו אוכלים אותם הרבנים הנזכרים... והיו אומרים שהוא מין ירק שמוציא פירות תוך שנתו, ע"כ. והנאני הדבר דבאמת פה עיה"ק ירושלים תובב"א לא ראיתי לשום חסיד וחכם שחשש לאסור הבנדינג'א"ן, וכולם אוכלים אותו אעפ"י דהם מחמירים לעצמם בכמה חומרות ומנהגים בכמה מיני קדושות בעשר ידות...
ובספר ברכי יוסף (סי' רצד) מספר שדיבר עם אחד המיוחד מרבנן קדישא שאמר שראה גדולי הצדיקים שיש להם עשר ידות בחומרות ומיני קדושות שאוכלים את החציל. ובהמשך דבריו כתב:
הראתי להרב החסיד הנז' דהרי הרב המפורסם מר זקננו מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י שכתב... ואני שאלתי לתלמידי האר"י ז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו היה אוכל אותם. גם העידו לי שהחכם השלם מהר"ם אלשיך ז"ל היה אוכל אותם והיה אומר שהוא ירק לפי... הבנדיג'א"ן שנה ראשונה הוא טוב ומתוק ובשנה השנית גורע מעט...
ויעויין בס' "מפרי הארץ" (הרב יוסף אפרתי עמ' פג) שרוצה לדחות דבריו של בעל קונט' מחנה ישראל על דבר התוספתא של המהר"ש גרמיזאן, בטענה שישנה סתירה בין עדותו על דברי מהר"א אזולאי לבין עדות הברכי יוסף על דברי סבו. שהברכי יוסף העיד שהחציל מותר מטעם שכמות ואיכות הפרי יורדות, בעוד שבקונט' מחנה ישראל מעיד שהוא מותר מטעם שמוציא פרי תוך שנתו. אך המעיין בדבריהם יראה שאין סתירה כלל, כי בקונט' מחנה ישראל מעיד על מהר"א אזולאי משם תלמידי האר"י ומהרח"ו שהחציל מותר מטעם שמוציא פרי תוך שנתו. לעומת זאת הברכי יוסף מעיד משם מהר"ם אלשיך שהחציל מותר מטעם אחר, והוא שכמות הפרי ואיכותו יורדות (ועי' שו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ל ד"ה גם עוד מצינו באמת).
הבן איש-חי (שו"ת רב פעלים שם) סמך על הטעם הנ"ל, שצמח שמוציא פרי תוך שנתו הרי הוא ירק (וראה נספח על תכונות הפפאיה), והתיר על ידו את הפפאיה. זאת, בצירוף לטעמו של המהר"י חאגיז שצמח שגזעו חלול אינו אילן. יש לציין שתשובתו של הבא"ח מתייחסת לדין הפפאיה בחו"ל, וייתכן שלא היה מתיר בא"י. אך דבר זה אינו מסתבר כל כך, כי הוא מביא שם את עדותם של מהר"א אזולאי בשם רבנן קדישין בדבר היתר אכילת החצילים.
החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג בד"ה ובש"ב) מביא את דעת הרדב"ז שאם מוציא פרי תוך השנה הראשונה אינו אילן, ומקשה שלכאורה אינו מובן לפי"ז מאי מקשה הירושלמי מכרוב, שהרי כן נאמר בירושלמי ()כלאים סוף פ"ה ומעשרות סוף פ"ד):
תני ר' חנינא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו - מין אילן; משרשיו - מין ירק. והתיבון: הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו? כאן בודאי, כאן בספק.
ולכאורה פשיטא שהכרוב מוציא פרי תוך שנתו, ואעפ"כ חשבה הגמ' שייחשב אילן כי עולה מגזעו?! ומיישב החזו"א שיתכן שזאת תשובת הירושלמי: "כאן בודאי וכאן בספק", דהיינו שהכרוב הינו ודאי ירק כי הוא מוציא פרי תוך שנתו (ועי' בביאור הגר"א והפנ"מ).
והחזו"א מוסיף שאף במקרה שבא"י הצמח נותן פרי רק בשנה השניה, ואילו בחו"ל הוא נותן פרי תוך שנתו, הסברה נותנת שנחשב ירק (ועי' מה שכתבנו לעיל סוף פרק ז).
יא. אילן נמוך
בלקט הקמח (מודפס בשו"ע סוף סי' רצד) מביא טעם להיתר החצילים כיון שהוא צמח נמוך וגזעו חלול. ולכאורה מצאנו שגובה הצמח אינו קובע לדין ערלה, שהרי בגמ' (ברכות לו, וע"ע סוכה לה ויומא פא ע"ב) נאמר: "מה ת"ל עץ מאכל - לרבות פלפלין שטעם עצו ופריו שוין", ומבואר שם ברש"י שהו"א שכיון שהוא נמוך אין בו דין ערלה - קמ"ל. ועי' ריטב"א (הוצאת מוסד הרב קוק) שאין הו"א כזו אלא הכל נקבע עפ"י סימני אילן.
כמו כן מהר"י חאגיז (ח"א סי' פג) מביא את הסימן הנ"ל, אך למעשה סמך על גזע חלול (עי' לעיל פרק ד). והחיי אדם (כלל נא נשמת אדם ס"ק ז) מסיק שאף צמחים שגובהם הוא פחות מג' טפחים, דינם כעץ. וראיה לדבר מגמ' סוטה (מג ע"ב), שם נאמר שילדה פחותה מטפח חייבת לעולם בערלה, דמיחזי כבת שתא; ומכאן שנחשב אילן, שאל"כ מה בכך שמיחזי כבת שתא?!
יב. סיכום
ראשית - יצויין שקשה להכריע בנושא הנידון, ומי אני שאכניס ראשי בין ההרים. אעפ"כ כיון שבחקלאות המודרנית מייבאים צמחים רבים, וחשוב להכריע בהם לאחר בירור וידיעת התכונות החשובות להגדרתם, איני יכול שלא לסכם את הנראה לענ"ד, וה' יורני בדרך אמת.
נראה שנקודת המוצא לפסיקה צריכה להיות מה שמבואר בגמ' בברכות ובדברי הגאונים. ולענ"ד יש לבחון את כל ההגדרות המשניות שהבאנו מתוך נקודת מוצא זו. לכן נראה שאפשר לסמוך על כל הגדרה שיכולה להיכלל במה שנאמר בגמ' בברכות עפ"י פירושם של הגאונים.
א. צמח שמתחדש כל שנה מהשורש ומתנוון - הרי הוא ירק כדעת הגאונים.
ב. החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה לדינא) קובע שאילן שאינו מתקיים יותר משלוש שנים וגם מוציא פרי תוך שנתו הוי ירק. ולענ"ד נראה ששלוש שנים לאו דווקא, כאמור בפרק ז ואם צמח מתקיים ארבע שנים או ארבע וחצי שנים ואח"כ מתנוון לגמרי - דינו כדין ירק, כי הסברה העיקרית היא שאין לו גזע רב-שנתי כמבואר בדברי הגאונים.
מאותה סיבה נראה שאפשר לסמוך על סברת המהר"ם אלשיך, שאם כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה דרסטית הרי הוא ירק, כי כאמור אפשר לומר שגם זה בכלל דברי הגמ' בברכות "דכי שקלת ליה לפירי" וכו'.
ג. הקריטריון של "מוציא פרי תוך שנתו" אינו מבואר בגמ', ואינו מוסבר בדברי הגאונים. ואמנם מוזכר הוא ברדב"ז ובמהר"ש גרמיזאן (כאמור בפרק י), אך לענ"ד כדאי לסמוך עליו רק כאשר מצרפים אליו סימנים נוספים.
ד. הקריטריון של גזע חלול כמעט ולא הוזכר בפוסקים, ולכן נראה שקשה לסמוך עליו. ואף שביארנו לעיל, שאפשר להעמיס את הסימן הזה על התוספתא עפ"י הפירוש השני, וייתכן שזאת דעת הרשב"א והרא"ש - אך להלכה לא נקטינן כדעת הרא"ש והדבר עדיין צ"ע רב, לכן נראה שקשה לסמוך על כך.
ה. צמח שגוזמים או עוקרים אותו בגלל שיקולים כלכליים - בוודאי שאין בכך קולא, אא"כ כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה קיצונית כאמור לעיל.
ו. כ"כ נראה שיש לבחון את תכונות הצמחים במקומם הטבעי, ולכן צמח שמתנוון בא"י, ואילו בחו"ל הוא מתקיים שנים רבות לענ"ד יש להחמיר בו.
ז. גובה הצמח אינו רלוונטי להגדרת אילן וירק.ח. צמח הפטל וכדו' שמתקיים שנים רבות וכל שנה יוצאים נצרים מהשורש, אך כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה משמעותית בכל אחד מהנצרים - נראה שאפשר להקל ולהחשיבו ירק.
ט. הפפאיה והבבאקו, שניהם גזעם חלול כפי שמובא בנספח. תחילת ההנבה היא רק שנה וחצי לאחר זריעת הזרע וירידת כמות הפרי ואיכותו אינן משמעותיות דיים. לכן נראה לענ"ד שיש להחמיר בהם ולנהוג איסור ערלה.
י. הפאסיפלורה (שעונית סגולה) מניבה רק בשנה שניה, אין גזעה חלול ואין ירידה בכמות ובאיכות הפרי, לכן נראה לענ"ד שיש להחמיר ולנהוג בה איסור ערלה.
יא. האננס מניב בשנה השניה. הירידה בכמות ובאיכות הפרי אינה משמעותית כשמגדלים אותו בארץ המוצא של הפרי (הוואי). בארץ ישראל הוא אינו מתקיים יותר משנה אחת אך בארץ המוצא הוא יכול להתקיים מספר שנים. לכן נראה לענ"ד שקשה להקל באננס מתוצרת הארץ. אננס תוצרת חוץ - מותר, כיון שיתכן שהוא פרי של שנה רביעית, וספק ערלה בחו"ל - מותר.
לאחרונה (שנת תשע"ח) בדקנו שוב את המציאות בצמח האננס כדי להכריע בדינו האם להגדירו אילן או ירק. התייעצנו עם מומחים ורבני מכון התורה והארץ נפגשו עם הרה"ג יעקב אריאל שליט"א. סוכם שיש לסווג את צמח האננס כירק מכמה טעמים:
1) העלים צומחים מן השורש והריהו בכלל 'כל שמוציא עליה מעיקרו הרי זה ירק'.
2) כמות הפרי ואיכותו יורדות לאחר היבול הראשון והשני.
3) גזע צמח האננס רך ועשבוני ואינו עצי וקשה כשל שאר אילנות.
הערות
[1] וכדוגמא מצאנו שרש"י מפרש את המילה "גווזא" באופנים שונים:בשבת )קנד ע"ב): "שוויא גווזא פרסכנא", מפרש רש"י: "אילן שענפים הרבה יוצאים מצדדיןומתפשטין לכאן ולכאן ושוינהו דופן בעלמא...". בכתובות (כז ע"א) מפרש רש"י: "וגווזא" -"מקלות וקיסמים להכשל בהן". בב"ק (כב ע"ב): "גווזא": "עצים יבשים". שם בדף נט ע"ב: "גווזא"- "קוצים". ובחולין (ח ע"ב): "גווזא" - "חתיכות עצים". ובנדה (ח ע"ב) "בקטפא דגווזא" -"בשרף הנוטף מן העץ".
[2] מהגי' המובאת בטור (הוצ' מכון הטור השלם) השלם מוכח כדברינו שהרא"ש היה נוהג כר'יצחק כי ר' יצחק נקרא ר"י ור' יוסף נקרא הר' יוסף, לכן כשהטור מסכם וא"א הרא"ש ז"ל היהנוהג כר"י, הכוונה לר' יצחק. אך עי' בהגהות והערות לטור בהוצ' הנ"ל אות ג, מביא כת"ישהגירסא בטור היא: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי רבינו יוסף", ולפי"ז שיטת הרא"שכהגאונים וצ"ע.
[3] עי' בפי' פרופ' פליקס לירושלמי שביעית (עמ' 408) שלא מדובר בכרוב שלנו.
[4] הכו"פ כתב שם: "ומזה הטעם עצמו מסתברא כדעת כל הגאונים שהזכיר הר"ם (הל' ברכותפ"ה ה"ה) שאמר ז"ל על הסוכר ועל המוצץ קנים שלהם מברך בפה"א שהרי עליו עוליןמשורשו...". הקושי בדבריו הוא, שהקנים מתחדשים מהגזע, אלא ע"כ הכו"פ מפרש אתהתוספתא כפי' השני, וכיון שהגזע אינו כגזע של אילן - נחשב ירק.
[5] הצמח צדק הקשה על בעל התניא שקבע עפ"י התוספתא שאם יוצאים עלים ופירות מן העיקראינו עץ. אך קשיא מהגמ' ברכות שאמרה שהחיטה הוא מין ירק כיון דכי שקלת לפירא ליתאלגווזא. ולדעת הרב בעל התניא אפי' אם איתא לגווזא, אינו אילן, כי אין לו ענפים שמהםיוצאים פירות! ובחיטה, מהקש עצמו יוצאים החיטים.
[6)ועכ"פ הצמח צדק בוודאי הבין את התוספתא כפירוש השני.
[7] עי' הלכות גדולות (ד"ו דף ז ע"ד ועי' הוצאת הידלסהיימר עמ' 95).
[8] ועי"ש הערה 341. ועי' ריטב"א (סוכה לה ע"א אד"ה והא דאמרי') שכתב כשיטת הרמב"ןודעימיה שדין ערלה כדין ברכות, וצ"ע.
[9] וע"ע משנ"ב (סי' שלו ס"ק י"ד), ביאור הלכה (סי' תט סעי' ג).
[10] ועי' כרם הארץ (עמ' קיג) שכתב לבאר דעת רש"י שאיך אפשר שישתנה הדין כאשר בתחילההקנה רך ולבסוף מתקשה? והסביר שם שלענין כלאים שאני, שכיון שבתחילה נראה כירק -אסור אף שהוא אילן.
[11] ויעויין בתשובתו של ר' אברהם בן הרמב"ם (מובא במעשה רוקח בתחילת הספר), שעלהבנדיג'אן מברכים בפה"א. ומכאן לכאורה, שלדעת הרמב"ם החציל נחשב ירק. ואמנם אפשרלדחות עפ"י מסקנת הרדב"ז עצמו, שהחציל נחשב ירק כי מוציא פרי תוך שנתו (עי' להלןפרק...).
[12] ואמנם עי' בהגר"א (סי' רג ס"ק ב) שאחר שהביא כמקור לדין את דברי הטור והמרדכי עפ"יהגאונים והתוספתא, ציין לדברי הרא"ש. אלא שנראה לענ"ד שאין כוונת הגר"א לצייןשהרא"ש הם מקור לדין כי כאמור דעת הרא"ש היא שמברכים בפה"ע על התותים, אלא הביאאת דבריו כמי שמביא את התוספתא להלכה.
[13] הרב קוק זצ"ל נשאל, האם יתכן שאחד ממיני הצבר יהיה אסור לעולם, ועל כך משיב הרבזצ"ל שלא מצאנו בצומח איסורים עצמיים, אלא רק איסורי ערלה, כלאים וכדו'. ומוסיף שאףאילו היה אסור מדיני ערלה, יש לו היתר בנטיעתו לסייג. לכן נראה שאין להוכיח מדבריולנד"ד.
[14] ישנם כנראה זני פטל שהנצרים מתנוונים לגמרי לאחר ההנבה, וישנם זני פטל שנותנים פרילאחר ההנבה הראשונה אלא שכאמור, כמות ואיכות הפרי יורדת בצורה משמעותית. כמובןשיש לבדוק שאין הבדלים אלו נובעים מתנאי גידול ואקלים שונים, שלענ"ד אינם רלוונטיםלהגדרת אילן. עכ"פ אם לא נקבל את הסברה שהפטל אינו אילן כי אין לו גזע שמוציא פירות,כי אז יש להבחין בין זן של פטל שהנצר מתנוון לגמרי לבין זן שאינו מתנוון ומוציא פירותברמה ירודה. בראשון, נראה לענ"ד שהפירות יהיו מותרים לאחר שלש שנים משתילת השתיל,בלא להתחשב בנצרים, ממ"נ. כי לדעת הרמב"ם שנצר היוצא מן השורשים אסור בערלהמדאורייתא, אזי בנד"ד אין הם מתקיימים שלש שנים ולכן דינם כירק. ולדעת הרשב"א שנצרהיוצא מן השורש אסור מדרבנן, נראה פשוט שיש לחכות שלש שנים בלבד, ולא מסתברשחכמים יגזרו לאסור את הנצרים גם במקרה שגזירה זו גוררת איסור הפרי לעולם. בזני פטלשהנצרים מתקיימים ומוציאים פירות ברמה ירודה מסתבר לכו"ע שיהיה מותר לאכול רק אתהפירות ברמתם הירודה לאחר מנין ג' שנים של כל נצר בפנ"ע.
בבליוגרפיה משלימה
(חלק מהתשובות מודפסות בס' תבואת יוסף להר' שלמה יוסף סטפנסקי מעמ' שסא).
פרי האדמה (הר' מיוחס, הל' ברכות סי' ד).
שו"ת משיב דבר (הנצי"ב, סי' פד).
שו"ת חיי יעקב (הר' חיים יעקב לנדא, סי' א) בענין הפטל.
שו"ת למטה יהודה (הר' דוד אברהם קמפנר, ח"ג סי' ב) בענין הפטל.
שו"ת דברי מלכיאל (הר' מלכיאל צבי טננבאוים, ח"ה סי' קמג) בענין הפטל.
שו"ת זכר יהוסף (הר' יוסף זכריה שטרן, או"ח סי' נד) בענין הפטל.
שו"ת ברכה מציון (הר' ברוך בן ציון רפאפורט, יו"ד סי' כד) בענין הפטל.
שו"ת לב חיים (מהר"ח פלאג'י או"ח סי' לז).
שו"ת לב יהודה (רי"ל צירלסון, או"ח סי' יד) בענין הפטל.
שו"ת מהרי"ץ (הר' יוסף צבי דושינסקי, סי' קח).
ס' אמרי יושר (הגר"מ גריינמן עמ' קנט).
כרם ציון (הרב בונימוביץ, אוצר פרי הלולים עמ' עב-עז).
נטע הלולים (הגרח"ז גרוסברג עמ' ל-לה).
הרה"ג קלמן כהנא (חקר ועיון ה עמ' רא).
הרב משה לוי (תנובות שדה חוב' 5 עמ' 18).
הרב ב.צ. קליין (הליכות שדה חוב' 41 עמ' 7).
הרב י. אפרתי: הליכות שדה (חוב' 38 עמ' 11 - תות שדה), שם (חוב' 100 עמ' 11 - פלפל חריף).
הרב רפאל רייכמן הליכות שדה חוב' 100 עמ' 7.
ס' תבואות הארץ (עמ' ז-יד, קמז-קעד).
שו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' צז, ח"ט סי' קח).
שו"ת יין טוב (הראשל"צ הרה"ג יצחק ניסים יו"ד סי' יד).
שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' יז, ח"ב סי' טו).
שו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' כא, ח"ד סי' נב).
שו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קסה).
הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו (תחומין ז עמ' 88, אמונת עתיך פסקי הראשל"צ, חוב' 11 עמ' 7 ובהערה).
הרה"ג שלום יוסף אלישיב (הליכות שדה, חוזר הלכתי: חוב' 37 עמ' 4, חוב' 38 עמ' 4.
עוד בקטגוריה הגדרת אילן
הפטל – אילן או ירק לעניין ערלה וברכות
איסור ערלה חל רק על מינים המוגדרים כאילן, פוסקים רבים במהלך הדורות דנו לאיזו משפחה שייך הפטל, האם נחשב כאילן ופירותיו...
דין ערלה בענף העולה מאילן שיבש
עץ מת וגזעו יבש עד גובה פני הקרקע, והנה עלה ענף מהשורשים שמתחת לארץ והוא מתפתח לעץ, האם צריך לספור לו שנות ערלה מחדש?
הפלפל החריף - אילן או ירק
בכל קהילות ישראל נהוג לאכול פלפל חריף, אך האם הוא מוגדר כירק או כאילן? האם מותר לאוכלו בשלשת השנים הראשונות?
