מסירת פסיפלורה ערלה למקילים בה

[1].         שו"ת הרדב"ז, ח"ג סי' תקלא. בשו"ת קול אליהו, ח"ב מחנה ישראל סי' נד, כתב שמקור כלל זה בתוספתא, רבים ניסו להבין על איזו תוספתא מדובר, ובילקוט יוסף, ערלה פ"ה סעי' טו הביא מתוספתא תענית פ"א ה"א, שאילן עושה לשנים עשר חודש.

[2].         שו"ת רב פעלים, או"ח ח"ב סי' ל.

[3].         כרם ציון, הל' ערלה פ"ג אות ז.

[4].         שו"ת ציץ אליעזר, ח"ב סי' טו.

[5].         שו"ת יין הטוב, ח"ב סי' יד.

[6].         שו"ת שמש ומגן ח"ג יו"ד סי' נו.

[7].         אמונת עתיך 10 (תשנ"ו), עמ' 6.

[8].         שו"ת יחוה דעת, ח"ד סי' נב.

[9].         שו"ת הלכות קטנות, ח"א סי' פג.

[10].        חזו"א, ערלה סי' יב ס"ק ג.

[11].        בתשובות והנהגות, ח"ג סי' שלג, נטה לסמוך על סברה זו כאשר היבול המרכזי והטוב של הצמח הוא בשנה הראשונה, ובשאר השנים פוחת והולך.

[12].        משפטי ארץ, ערלה פ"א הערה 19.

[13].        שו"ת מנחת יצחק, ח"ט סי' קח.

[14].        שו"ת איש מצליח, ח"ב יו"ד סי' מה.

[15].        ברכת ה', פ"ז סעי' ה.

[16].        אשרי האיש, יו"ד סי' סז סעי' ח.

[17].        שו"ת דבר חברון, ח"ג סי' תיח.

[18].        חזון עובדיה, ערלה אות ה.

[19].        ויקרא יט, יד; עבודה זרה ו ע"ב. ואף שכשאפשר להשיג את המוצר ממקום אחר אין בכך איסור 'לפני עור' אלא איסור 'מסייע בידי עוברי עבירה' (ש"ך, יו"ד סי' קנא ס"ק ו), הדבר אינו אמור אלא כשהמקבל מחפש את המוצר וממילא יקנהו, אך אם נותן לו מוצר שאינו מחפש כעת, ובלא נתינתו לא היה אוכל ממנו, יש בכך איסור 'לפני עור' (שדי חמד, מערכת ו כלל כו אות ו; חזו"א, יו"ד סי' סב ס"ק יג), וכפי שאסר השו"ע מטעם זה לתת אוכל למי שאינו נוטל ידיו (שו"ע, או"ח סי' קסג) או למי שאינו מברך (שו"ע, או"ח סי' קסט סעי' ב).

[20].        שו"ת משאת משה, ח"א יו"ד סי' ד.

[21].        שו"ת המבי"ט, ח"א סי' כא.

[22].        שו"ת כתב סופר, יו"ד סי' עז.

[23].        מנחת שלמה, ח"א סי' מד.

[24].        אג"מ, או"ח ח"א סי' קפו.

[25].        קובץ תשובות ח"ג, סי' לא.

[26].        יש להעיר שפוסקים רבים דנו בשאלת 'לפני עור' בספק מכשול (אסף את דבריהם בשדי חמד, מערכת ו כלל כו אות י), אלא שרובם עוסקים במקרה שבו יש ספק אם החפץ הנמסר יוביל למכשול, דין זה קל מנדון דידן, במקרה המדובר אפשר לטעון שמוצר שאפשר לבחור אם להיכשל בו אינו בכלל מכשול, או שלא הנותן הוא זה שמכשיל (כפי שכתב משנה ראשונה, שביעית פ"ה מ"ו). אך בנידון דידן ברור שהמקבל יאכל מן הפירות והספק רק אם הדבר מוגדר כמכשול, בפשטות יש לדון כאן כספק דאורייתא לחומרא (כך עולה מהמפרשים הרבים שטרחו לבאר מדוע אין איסור 'לפני עור' במשניות בשביעית שמתירות להשאיל כלים לעם הארץ, וכן כתב בפשטות חזו"א, שביעית סי' יט ס"ק ב). כך אכן עולה מדברי תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' כז שהתיר למכור ספרים שאינו יודע אם התוכן שבהם אסור, רק אם יש רוב להיתר. אמנם אפשר ללמוד מספר כנסת הגדולה, הל' רוצח פי"ב, שלא נאסר בספק, שכן כתב בשם שו"ת רדב"ז: 'אספק לפני עיור לא מפקידינן'. וכן בשו"ת פני יהושע, ח"א יו"ד סי' ג, כתב שאיסור 'לפני עור' קל משאר האיסורים וספקו לקולא (וכתב שספק זה נכון גם לגבי ספקא דדינא). ובשו"ת שמן המשחה, סי' ח, כתב להקל בנידון תרומת הדשן גם אם הספק שקול, משמע שמבין שספק מכשול לקולא.

[27].        תוספות הרא"ש, סוכה לה ע"א. וכן יש מקום לדקדק מדעתם של הראשונים שסברו שאתרוג ערלה פסול משום שעומד לשריפה ו'מכתת שיעוריה' (רא"ה, סוכה שם; ראב"ד ור"ן, סוכה יז ע"א מדפי הרי"ף, וכן כתב במלאכת שלמה, על המשנה סוכה פ"ג מ"ה), כך משמע בפשטות מלשון השערי תשובה, שער ג אות פג, (הועתקו דבריו גם בארחות חיים, הל' ערלה אות א, וכלבו סי' צב) שכתב: 'ומצות ערלה... לשרוף אותם באש'.

[28].        רמב"ם, הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ז, הל' פסולי המוקדשים פי"ט ה"י, וכך גם משמע בפירושו למשנה סוכה פ"ג מ"ה.

[29].        חזו"א, דיני ערלה ס"ק מ; שו"ת מהרש"ג, ח"ב סי' רמה; כרם ציון, הל' ערלה פ"א אות ה; תורת הארץ, ח"א פ"ט אות לד; שו"ת מנחת יצחק, ח"י סי' נא.

[30].        ראה במהר"ם שיק, או"ח סי' רח, שהיה לו פשוט שאילו הייתה חובת שריפה בפירות ערלת חו"ל היה אסור ליתנם לאחרים.

[31].        סוכה לה ע"א.

[32].        ערוך לנר, סוכה לה ע"א, כתב שזו דעת בעל המאור והריא"ז, סוכה יז ע"א מדפי הרי"ף, שהתירו להשתמש באתרוג ערלה בשאר ימי החג, ולא חששו לכך ש'מכתת שיעוריה'. והרש"ש תמורה לג ע"ב, כתב שזו גם כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה והברטנורא, שכתבו שהמשנה שמתירה לקבור את המשקין היא רק בערלה וכלאי הכרם, וביאר שמכיוון שאין מצוות שריפה אין חובה לשורפם. וכן דייק גם ערוה"ש, יו"ד סי' רצו סעי' טו. ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח רח) כתב שהדבר נתון במחלוקת בין בעלי התוספות, ומקור המחלוקת כבר בדברי האמוראים (פסחים כה ע"ב) שדנו מדוע התירו להנות מפירות ערלה שלא כדרך הנאתם.

[33].        בספר בית הלל, יו"ד סי' רצד ס"ק א, נקט שלדעת השו"ע, המשנה בתמורה אינה להלכה. וביד אברהם, על השו"ע יו"ד סי' רצד סעי' א, כתב שגם השו"ע מסכים שמעיקר הדין חיוב ערלה בשריפה, אלא שבזמן הזה לדעתו ערלה מדרבנן ואין בה חיוב שריפה, וכן כתב גם בשו"ת מהר"ם שיק, או"ח סי' קח.

[34].        בשו"ת משאת משה, אה"ע ח"א סי' כ, ובשו"ת בנין ציון, סי' קא כתבו שאין חיוב בשריפה, וכן עולה מדברי הגרי"ש אלישיב בהערות למסכת תמורה לד ע"א. הגר"י פערלא, על הרס"ג עשה קטו, וערוה"ש, יו"ד סי' רצד סעי' ג, כתבו שכוונת התורה שאם ירצה לכלותם יכלה אותם בשריפה (כעין זה משמע מהריטב"א לעיל, ויש מקום להבין כך גם מדברי ביאור הגר"א, אה"ע סי' קכד ס"ק ב). וראה בשו"ת מהרש"ם, ח"א סי' נד שנשאר בספק אם חובה לשורפה.

[35].        רש"י, תמורה לג ע"ב ד"ה כלאי הכרם, הסביר שחובת שריפת ערלה נלמדת מכלאי הכרם שחייבים שריפה. כן כתבו גם התוספות שם, וברטנורא, תמורה פ"ז מ"ה. מקור זה הובא גם ברדב"ז, הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ז. וראה עוד בפני יהושע, פסחים כב ע"ב, שהביא מקור נוסף ללימוד חובה זו, אך מאידך בחידושיו למסכת סוכה לה ע"א, נקט שחיוב השריפה מדרבנן הוא, וכן כתב הבית מאיר, אה"ע סי' קכד סעי' א (ותוס' סוכה לה ע"א כתבו: 'דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשריפה' - משמע שלא ברור להם אם חיובה מדאורייתא או מדרבנן).

[36].        לימוד זה הובא גם בגמרא במסכת קידושין נו ע"ב, שם הסתפקו בכפילות הלשון 'וערלתם ערלתו'. הגמרא במסכת פסחים כב ע"ב מעלה אפשרות שלימוד זה נצרך רק משום שמלשון הפסוק 'יהיה לכם ערלים' אפשר היה להבין 'לכם – שלכם יהא'.

[37].        בשערי תשובה לרבינו יונה, שער ג אות פג, כתב בפשטות שלוקים על איסור הנאה. אך הרמב"ם, הל' מאכלות אסורות פ"י ה"ט, הזכיר מלקות רק לגבי איסור אכילה. ובהל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז כתב בפירוש שהמוכר או נותן פירות ערלה חייב רק מכת מרדות. יש שהבינו שלדעת הרמב"ם מדובר באיסור מדאורייתא שאין לוקים עליו (לחם משנה שם, באור חדש מספיק, שם. קהלות יעקב שם. וכן משמע מדברי יד המלך שם שהבין שרק על הנאת מכירה אין לוקים). אך מן המגיד משנה משמע שהנאה שלא בדרך אכילה נחשבת תמיד 'שלא כדרך הנאתו', וממילא אסורה רק מדרבנן (רבים התקשו בדבריו, ולכן בלחם משנה שם ביאר שאי אפשר להבינם כפשוטם).

[38].        היה מקום לטעון שמכיוון שמדובר רק בספק ערלה, יש להתיר את ההנאה. ובפרט לדעת הסוברים שספק דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, וממילא יש מקום לדמות לסוגיות אחרות שבהן חכמים לא גזרו איסור הנאה באיסורי דרבנן, כמו: בשר בעוף, או חמץ בשעה חמישית (וראה בשו"ת חת"ס, יו"ד סי' רפו שהבין שבספק ערלה באיקבע איסורא בחו"ל, שנאסר מדרבנן, החמירו רק באכילה ולא בהנאה). אמנם בפרי מגדים, או"ח סי' שכח משב"ז ס"ק ו, כתב שלדעת הסוברים שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן יהיה מותר לחולה ליהנות מפירות ערלה, משום שאיסור דרבנן מותר לחולה. משמע שלבריא היה אסור ליהנות מהם. ורבי עקיבא איגר, או"ח סי' רכו סעי' א, כתב שבחו"ל אפשר לברך ברכת האילנות על אילנות שהם ספק ערלה, וזו לשונו: 'דספק ערלה בח"ל מותר א"כ ראוי ליהנות ממנו ומברך שפיר', משמע שבארץ ישראל שספק ערלה אסור – אסור ליהנות מהם (ראיה זו אינה מוכרחת, שכן אפשר שאין כוונתו ל'הנאה' אלא לאכילה, והשתמש בלשון הנאה המוזכרת בברכה 'ליהנות בהם בני אדם').

[39].        ספר התרומה, הוצאת מכון התורה והארץ, תשלומי תרומה מקור 1.

[40].        תוס', פסחים כב ע"ב ד"ה ואבר.

[41].        מאכלות אסורות ח, טז.

[42].        שב שמעתתא, שמעתתא א פ"ב.

[43].        מנחת חינוך, מצווה רמו אות ח.

[44].        כך כתב בשב שמעתתא שם. אך בחזו"א, ערלה סי' יא ס"ק ו, כתב שהלכה זו הושמטה מפני שהיא פשוטה, וערוה"ש, יו"ד סי' רצד סעי' ו, כתב שחששו שיהפכו את האיסור לחוכא ואטלולא ולכן השמיטוה.

[45].        יד דוד, הל' אישות פ"ה ה"א; שו"ת חת"ס, ח"א סי' קעט (אך שם בסי' רפו ביאר באופן אחר, שמדובר בספק ערלה גם למי שמערב את הפירות), וכך בשו"ת דברי מלכיאל, ח"ה סי' קמג, וכן כתב ברווחא דשמעתתא, שמעתתא א פ"ב אות ז. אך הגרש"ז אויערבך בהערות לשב שמעתתא, שמעתתא א פ"ב אות טז, התקשה בהעמדה זו.

[46].        שירי מנחה, מצווה רמו, וכן במועדים וזמנים, ח"ז סי' רא, משום שערלה בחו"ל היא איסור גברא ולא חפצא, ואיסור טובת הנאה הוא רק כשמחזיק לו טובה על החפצא.

[47].        מהר"ם שיק, ברכות לו ע"א, ובשו"ת מהר"ם שיק, או"ח סי' רח. כעין זה כתב גם בספר דברי שלום, מצווה רמו. ובקהילות יעקב, קידושין סי' לז, נקט שלדעת התוספות יש איסור הנאה גם בנתינת הפקר, אך נראה שדווקא פעולת הנתינה אסורה.

[48].        שו"ת אבני נזר, או"ח סי' שכו, וכן כתב בקהילות יעקב, קידושין סי' לז. כעין זה ראה גם בהערות הגרש"ז לשב שמעתתא, שמעתתא א פ"ב אות טז.

[49].        כבר תוס', פסחים כב ע"ב, כתבו כן, וביארו לפי זה מדוע התירו לפרוק עם הגוי איסורי הנאה מחמת צער בעלי חיים: 'חשיב כמו לא אפשר ולא מיכוון דשרי'.

[50].        שו"ת אבני נזר, או"ח סי' שכו, מבאר שבדרך כלל עסקו בנתינה לגוי, ושם חייב שתהיה לו טובת הנאה בנתינתו כדי שלא יעבור על איסור 'לפני עור'.

[51].        ט"ז, יו"ד סי' קלג ס"ק ט.

[52].        נתן פריו, חידושי סוגיות סי' סב.

[53].        שו"ת בית שערים, יו"ד סי' תל.

[54].        בהערות לשב שמעתתא, שמעתתא א, פרק ב, אות טז. הגרש"ז עצמו שם מודה שלא משמע כך מדברי הפוסקים. ובספר נטע הארץ אות נט הביא סברא כזו בשם ספר ב"י החדש.

[55].        שערי תשובה, שער ג אות פג.

[56].        חת"ס או"ח סי' קיב, ויו"ד סי' קל. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' פז שתמה על הבנת החת"ס ברמב"ן.

[57].        יד המלך, הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז.

[58].        קידושין לח ע"ב.

[59].        הערת עורך: י"פ. אף שבעיקרון אפשר לומר כך לענ"ד היחס לפירות מצמחים שנותנים פרי תוך שנה מהזריעה הוא כאל איסור גמור לדעת המחמירים. כי כל ההסתכלות היא הפוכה. מדובר באיסור ערלה שאיסורו מדאורייתא. בתוספתא ובתלמודים מוזכרים קריטריונים על פיהם מסווגים אילן וירק, ולאור הקריטריונים אלו ברור שהפסיפלורה מוגדר כאילן. אמנם הרדב"ז חידש קריטריון שאינו מוזכר במקורות, שכן ברור שאין תוספתא שמזכירה את הסימן הנ"ל שצמח שנותן פרי תוך שנתו נחשב ירק, ואף הרדב"ז אינו מזכיר תוספתא, ואדרבה אילו הייתה תוספתא קיימת היה הרדב"ז כותב אותה בלשונה (ועי' שכ"כ הרב מצליח מאזוז בשו"ת איש מצליח ח"ב יו"ד מה). ומה שכתב החיד"א בברכי יוסף, שהרבה גדולים וחסידים אכלו חצילים אינה ראיה לסימן של הרדב"ז, שכן ישנן סיבות נוספות להתיר את החציל ולהחשיבו ירק כגון שאינו מתקיים שלוש שנים, ושכמות ואיכות הפרי יורדת ואף שהגזע חלול – וכל אלו הסימנים יכולים להיות נגזרת של ההגדרות שמובאות בתוספתא ובתלמודים. לעומת זאת הסימן של הרדב"ז אינו קשור בשום אופן לאחת מן ההגדרות שמובאות בתוספתא ובתלמודים, ולכן רבים הפוסקים שחלקו עליו.

[60].        חולין נ ע"א.

[61].        שו"ע, יו"ד סי' סד סעי' ט.

[62].        ש"ך, על השו"ע שם ס"ק יב.

[63].        פרי חדש, יו"ד סי' תצו ס"ק כד.