קציר חדש למאכל בהמה

א. הצגת השאלה

כאשר התבואה אינה עולה יפה מחמת מחסור בגשמים, חום רב וכיו"ב, אזי יש כמות שולית של חיטה בעלת גרעינים ראויים, ומשום כך כדאי לקצור את החטה למאכל בהמה. קציר זה חייב להיות מוקדם משום שבשלבים מאוחרים יותר, תתייבש כל החיטה ולא תהיה ראויה אף לכך. מחמת זה פונים החקלאים בשאלה לברר אם מותר להם לקצור מן התבואה החדשה קודם לעומר או לאו.

 

ב. מקור הדין: איסור אכילת חדש

בסוף פרשת הקרבת העומר נאמר בתורה (ויקרא כג, יד):

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. עד הביאכם את קרבן אלקיכם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם"[1].

לכאורה דין זה קיים דווקא בשעורה שממנה מקריבים את קרבן העומר וכמו שאומרת הגמרא (מנחות עא ע"א) "אימא ממין שאתה מביא אתה קוצר, ממין שאי אתה מביא אי אתה קוצר?" אך הגמרא דוחה זאת משום שלמד (שם) ר' יוחנן מחלה, שכל חמשת מיני דגן בכלל האיסור. וכן מובא (שם ע ע"ב)  שלומדים איסור חדש ממצה וכתבו התוספות (שם ד"ה אתיא):

"אתיא לחם לחם ממצה  פירש בקונטרס מה מצה חמשת מינים ולא אורז ודוחן, וקשה... אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת מינים, דלא תימא דוקא שעורין דמייתי עומר מיניה."

כך מסכם ספר החינוך (מצווה שג):

"שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום ששה עשר בניסן... משרשי המצוה: לפי שעקר מחיתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהם קרבן לה' אשר נתנן טרם יהנו מהם בריותיו... וכל זה להכשיר עצמנו שנהיה ראויים לקבל בטובו... וביום ט"ז בניסן היינו מקריבים בזמן הבית קרבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות.

מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שחמש תבואות לבד הן שהן בכלל איסור החדש... ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בזכרים ובנקבות"[2].

 

ג. קצירת חדש

במשנה (מנחות ע ע"א) שנינו בפשטות: "ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר".

אמנם במשנה (סז ע"ב) משמע שיש בכך מחלוקת. נאמר (שם):

"משקרב העומר יוצאים ומוצאים שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושים".

ובגמרא (שם):

"ולא גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה?... אמר רבה: שאני חדש, מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף (לכולי עלמא)".

אביי לעומתו סובר שלדעת ר' יהודה מותרת קצירת תבואה חדשה קודם לט"ז ניסן.

ומ"מ יוצא שאך לר' מאיר איסור הקצירה הוא מדרבנן שמא יבוא לאכול ממנו. הרמב"ם פסק כר' מאיר וכתב (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ג):

"אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר שנאמר ראשית קצירכם, שיהיה תחילה לכל הנקצרים".

ואע"פ שאפשר לומר שזו אסמכתא בעלמא (ומקורה בתורת כהנים). מ"מ פשט דבריו מורה שגם בשאר מיני דגן הוא איסור תורה, וכך יוצא מדברי התוספות (סח ע"א ד"ה קוצרים) ושאר ראשונים (שם) שכתבו שאף מה שמותר מן התורה, אסור לפעמים מדרבנן. ונראה שיש בזה מחלוקת: רש"י סובר שיש בכך איסור דרבנן ורוב הראשונים סוברים שהוא איסור תורה.

 

ד. קצירת חדש בזמן הזה

גבי אכילת חדש תנן (סח ע"א): "משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף כולו אסור." וברש"י: "שיהא יום הנף יום ט"ז שבו מניפים את העומר כולו אסור לאכול חדש". משמע קצת שדווקא לגבי אכילה דנו אחר שחרב בית המקדש. אבל קצירת החדש כשלעצמה אינה אסורה בזמן הזה שאין לנו עומר (או משום שלא שייך לומר שיהיה תחילת לכל הנקצרים או משום סיבה אחרת).

כך יש לדייק גם מן השלחן ערוך שלא הזכיר איסור קצירת חדש קודם לעומר, אף שחי בארץ ישראל בין יהודים שעבדו את האדמה.

כאמור ניתן להסיק מדברי רש"י ומשלחן ערוך שלא קיים איסור קצירת חדש בזמן הזה. ומשום שהדברים אינם מפורשים, התלבט בזה בחידושי קרן אורה כאן (דף ע"י סוף עמוד ב') וכתב:

"לא מצאתי כעת מבואר דין קצירה קודם לעומר בארץ ישראל בזמן הזה. דאולי לא נאסרה קצירה קודם לעומר, אלא בזמן קציר העומר צריך שיהיה הוא ראשית, אבל כשאין קציר עומר לא נאסרה קצירת הרשות".

והביא ראיה להתיר. אך הניח בצריך עיון. בחידושי הרש"ש למסכתנו ברור יותר:

"נראה לי דבזמן שאין מקדש מותר לקצור, דאיסור קצירה הוא מדכתיב ראשית קצירכם, וכיון דאין קציר בעומר שרי ודלא כמשמע בספר משכנות יעקב".

והביא ראיה לדבריו:

"ובזה אתי כמין תומר הגירסא שלפנינו כאן ובריש חלה ואסורין בחדש מלפני הפסח מפני דאיסור אכילה אינו תלוי בעומר דאף בזמן שליכא עומר אסור. ומלקצור לפני העומר משום דאיסור קצירה תלוי בעומר דוקא".

אבל בשו"ת שאגת אריה (החדשות דיני חדש סי' ח) פשיטא ליה איפכא:

"אע"ג דאיסור קצירה קודם לעומר - בעומר תליא רחמנא דכתיב ראשית קצירכם שיהיה הוא תחילה לכל הנקצרים, מ"מ אפילו בזמן הזה דליכא עומר אסור לקצור קודם האיר המזרח דיום הנף".

והביא לכך ראיה מהמשנה המספרת על אנשי יריחו שהיו קוצרים ברצון חכמים ופירש רש"י דאיסורא דאורייתא ליכא משום שמקום שאין אתה מביא הוא, ומסיק השאגת אריה (שם):

"הא ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר אפילו בזמן הזה דהא הא דאנשי יריחו בזמן שאין בית המקדש קיים היו כדמוכח מדברי התוספות.... אע"ג דלא נתברר מנא ליה להתוספות ז"ל... דילמא היו בזמן שבית המקדש היה קיים. ובפרט למקצת רבוותא דסבירא להו דבזמן הזה שאין בית המקדש קיים מותר לעשות מלאכה בערב פסח והרי בהני עובדי דאנשי יריחו תני מרכיבים דקלים כל היום כלומר של ערב פסח... ולר' יהודה שלא ברצון חכמים היו עושים כן... על כרחן הני עובדי דאנשי יריחו בזמן שבית המקדש קיים היה, דאילו בזמן הזה הא מותר לעשות מלאכה בערב פסח...

והכי משמע להדיא מדברי הרמב"ם. שכתב אסור לקצור וכו'. ומדלא כתב שאיסור זה אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים, שמע מינה דאפילו בזמן הזה נמי אסור. ואע"ג דשם באותו פרק גבי מצות ספירה כתב בזה הלשון מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן. ומדלא כתב הכי גבי איסור קצירה קודם לעומר דנוהג בכל זמן, שמע מינה דאינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש היה קיים, הא לא קשיא דהיינו טעמא דכתב דמצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן גבי ספירת העומר, משום דאיכא למאן דאמר דאין מצוה זו נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים... ואע"ג דגבי אכילת חדש כתב בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ואילו גבי איסור קצירה שיירי ולא כתב כן. יש לומר משום דלענין אכילה איכא חילוק בין בפני הבית לשלא בפני הבית..."

ואע"פ שסיים את דבריו:

"וזה דבר ברור לדעת הרמב"ם למי שאינו מתעקש. ודבר ברור ופשוט הוא דאיסור קצירה קודם לעומר נוהג גם בזמן שאין ביהמ"ק קיים. דאי אמרת דאיכא חילוק בין בזמן הבית לשלא בזמן הבית לא הוה שתיק הגמרא מיניה. וזה דבר פשוט יותר מכביעתא בכותחא."

מ"מ נראה, כאמור לעיל, שדעת רש"י והבית יוסף היא שאין איסור קצירה בזמן הזה, וכן דעת כמה אחרונים, וגם ההוכחה מהרמב"ם קשה ביותר, ורק דעת תוספות ברורה דכן הוא.

אמנם מצאנו לו חבר בספר תורת זרעים (בחידושים לתחילת מסכת חלה) שכתב כן מדעתו שאיסור קצירה נוהג אף בזמן הזה, והביא גם מהגר"א שסובר כן, ומכיוון שברש"י ובשו"ע אינו מפורש לחלוטין להיפך, נראה דיש להתייחס לשלאת איסור קצירת חדש קודם לעומר בזמן הזה, כאל ספק.

 

 

ה. קציר שונה

לכאורה היה מקום לומר סברא להקל עפ"י הגמרא (שם סח ע"א) שעולה ממנה דלכולי עלמא קיטוף מותר (אף בזמן הבית) כי "מתוך שלא התרת לו (רש"י: לקצור במגל) אלא ע"י קיטוף (רש"י: ביד, ולא במגל) זכור הוא (דחדש הוא ולא אכיל)". ויוצא שם בגמרא שכיוון שקוצר ע"י שינוי - זוכר. וכיוון שהקציר לשחת או לתחמיץ הוא בשינוי מהקטיף הרגיל יש מקום לומר שהוא מותר. ועוד, דהלא בדרך כלל מה שקוצרים אינו ראוי למאכל אדם.

אך צ"ע שהלא באיסור קצירה איכא איסור תורה ד"ראשית קצירכם". ובשלמא ד"בקיטוף" אין איסור דרבנן שמא יאכל, ניחא. אך מדוע אין בזה איסור תורה? ועוד, הלא אף אם בקיטוף אין איסור, הלא בנידוננו שקוצרים לצורך מאכל בהמה - קוצרים כפי שרגילים לקצור תמיד, וא"כ אין בזה שינוי לגבי הקציר הרגיל לבהמה ויש חשש שמא יתנו לה מיד, שהרי אין הבדל בין קציר לשחת ולתחמיץ קודם ט"ז בניסן לקציר שלאחר ט"ז בניסן.

כ"כ יש לפקפק מסיבה נוספת; הרמב"ם לא הביא דין זה שקיטוף ביד מותר. וכנראה שסובר הרמב"ם שרבי מאיר שאוסר קציר אוסר אף ביד[3], וכך כתב המאירי (פסחים יא ע"א):

"ולא סוף דבר קצירה גמורה, אלא אפילו קטיפת מלילות מן הקרקע. שלא מגזרת אכילה נאסר עד שנאמר ששינויו מזכירו ושיהא מותר בקטיפה... אלא גזרת התורה היא ואף בשינוי אסור."

אם כן, מסקנה העולה דאין להסתמך על הקציר השונה כדי להתיר קציר חדש (קודם העומר) לשחת ולתחמיץ.

 

ו. בית השלחין שבעמקים

במשנה (שם עא) שנינו: "קוצרין בית השלחין שבעמקים, אבל לא גודשין" ופירש רש"י: "מפני שמפסידים מהר. ועוד דרעות הן ואין בהם איסור בקצירה".

ונאמר בגמרא (שם):

 "תניא ר' בנימין אומר: כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וכתיב ראשית קצירכם אל הכהן, הא כיצד? ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא - אתה קוצר".

ופירש שם רבנו גרשם:

"ממקום שאי אתה מביא ומאי נינחו - בית השלחין לפי שתבואתה יבשה ואנו בעינן כרמל".

וכך פסק הרמב"ם (שם):

"אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר... במה דברים אמורים בקציר שראוי להביא ממנו עומר. אבל בית השלחין שבעמקים, הואיל ואינו ראוי להביא ממנו - קוצרים אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש".

הנה, בימיהם היו שטחי הבעל – שטחי העידית שהניבו יפה, ושטחי השלחין היו שטחי הזיבורית, שהיו צריכים להשקותן כדי לקבל יבול טוב ומשום כך משטחי השלחין (שבעמקים) לא הביאו עומר ועל כן לא חל עליהם איסור קצירת חדש.

היום המצב הפוך. דווקא את האדמות הטובות הופכים לשדות שלחין ומשקים אותן כדי שהיבול יעלה יפה יותר. לעומת זאת, את האדמות הגרועות משאירים לחסדי שמים - לשדות בעל. אם כן נראה שכל התבואה העולה באדמות בעל - אין עליה איסור קצירת חדש. אך רעיון זה קצת חדשני, ועוד דאין להגדיר את הקרקעות דווקא כנ"ל, עיין ריש מועד קטן ובראשונים שם, על כן נראה דזיל בחר טעמא, וכדלהלן. וצריך עיון עוד, דיתכן שקציר בשדות השלחין הדין כן שהרי שנינו (פה ע"א) שאין מביאים את העומר מבית הזבלים ופירש שם רש"י בלשון הראשון: "משדה שצריכה לזבל שמא לא נזדבלה כל צרכה ונמצאו כל פירותיה כחושין" (ועיין עוד בענין זה בהמשך) ואם כן אף הכא נמי,  שמא לא הושקתה כל צרכה ונמצאו גרעיניה כחושין. כמו שעינינו הרואות שכך קרה השנה. ואפילו אם נפרש אחרת "בית הזבלים", הלא יש מקום לומר שמאחר ועינינו הרואות כי התבואה אינה עולה תמיד יפה אף בשדות שלחין, הלא יש להם דין בית השלחים שבמשנה שמותר לקצור שם גם קודם לעומר, משום שפעמים שרעות הן.

עוד יש לומר שיש להתבונן על אותה שנה, ובשנה זו התבואה יבשה וכיון שהשנה התבואה אינה ראויה לעומר יתכן ומצד זה ג"כ יהיה מותר לקוצרה קודם לפסח (עיין בלשון רבנו גרשם הנ"ל).

עוד יש לומר עפ"י מש"כ רש"י "מפני שמפסידים מהר" שתבואה זו השנה, כיון שאם לא נקצור אותה, היא תשתדף ותתייבש עוד ולא תהיה ראויה אף למאכל בהמה (או שתהיה ראויה פחות) דזה נקרא מפני שמפסידים מהר (וכך כל השנה, יש לקצור את התבואה, גם הרגילה - לגרעינים, בזמנה ולא לאחר מדי, כי אז היא מתייבשת (נגרעת מערכה) ויש להתיר לקוצרה.

רש"י (שם סח) כתב:

 "דכיון דשדה יבשה היא, אי משהו לה לאחר בישולה - אזלה לאיבוד. לשון אחר: רעות הן ואין עומר בא מהן ואמרינן בהאי פירקין ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר, וממקום שאי אתה מביא - אתה קוצר".

ויתכן שההבדל בין שתי הלשונות הוא שלפי הלשון האחר - יש להתיר בשדות שלנו, דווקא אם אין מביאים מהם עומר כלל, באף שנה, היינו דווקא אם השדות נחשבות כמקום שאי אתה מביא. ולפי הפירוש הראשון ברש"י אזלינן בתר מצב השדה והתבואה באותה שנה, ואם התבואה יבשה ואין להביא ממנה עומר באותה שנה, שוב אין עליה איסור קצירה קודם לכן.

יש להוסיף עפ"י דברי תוספות (שם) שכתבו וז"ל:

"קוצרים בית השלחין ושל בית העמקים פירש בקונטרס רעות הן ואין עומר בא מהן... וצריך לומר דכיון דלכתחילה לא יביא, אע"ג דאם הביא כשר, ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה, דהא בית השלחין אם הביא כשר... ותימה: דהכא לא חשיב בית הזבלים ובית האילן? ובזה יש לתרץ  דהני פסידה אי לא קצרי להו ישרו רבנן. אבל הנהו לא פסדי אי משהו להו עד לאחר העומר ואחמור בהו רבנן, כי היכי דאחמור הכא בגדישה".

לפי זה עדיין צריך בירור אם ניתן לשדות שלנו (בעל ושלחין) דין בית השלחין שאין מביאים משם, נראה ברור שגם אין איסור קצירה, משום שהשהיה תגרום להם נזק והפסד. אך אם לא ניתן לשדותינו דין בין השלחין לעניין שאין מביאים משם, ונאמר שכן מביאים משם עומר, צ"ע אם אומר לקצור שם בשנים שהתבואה לא עלתה יפה, שבאותם שנים ודאי לא יביאו משם, וכן באותן שנים ודאי שהשהיית הקציר תסב הפסדים. וצ"ע עוד אם גם תבואה לגרעינים שעולה יפה ואפשר להביא משם עומר, אך השהיית הקציר תגרום נזק, האם נאמר שזה כבר נקרא שאי אפשר להביא משם, שהרי ההשהייה היא עד העומר,וכל נזק שייגרם לתבואה עד אז, יתן ביטוי אף בעומר, או שכיוון שהתבואה עלתה יפה, ניתן להביא עומר משם, ואז צ"ע אם הפסד בהשהייה מתיר קציר קודם לעומר. מ"מ בנידונינו שיש מקום רב לומר שאין מביאים משם כלל עומר, והוא גם לא עלה יפה ויהיו מפסידים בהשהייה, שיש להתיר את הקציר קודם לפסח.

אך בהמשך דבריו התוספות מעלים ספקות:

"ואית דגרסי הכא בית השלחין שבעמקים (בניגוד לגירסת התוספות: קוצרים בית השלחים ושל בית העמקים) דההוא אם הביא פסול דאיכא תרתי ולא קרינן ביה ממקום שאתה מביא, אבל היכא דאם הביא כשר, אע"ג דלכתחילה לא יביא, ממקום שאתה מביא הוא ואסור לקצור וכן מוכח בתוספתא... וקצת תימה לפירוש זה דלא משתמיט תנא בשום מקום וליתני בית השלחין שבעמקים לא יביא, ואם הביא פסול. ועוד תימה... ונראה לפרש דודאי גרסינן בכל מקום בית השלחין שבעמקים - כאן ובתורת כהנים. ובית השלחין ובית הזבלים ובית האילן - מדאורייתא שרו. דכיון דלכתחילה לא יביא לאו ממקום שאתה מביא הוא, אלא מדרבנן אסירי (ואסמכוה אקרא דכתיב בתורת כהנים) אבל בית השלחין שבעמקים דאיכא הפסד גדול יותר מדי - לא העמידו חכמים דבריהם, לפי שממהרים ביותר להתבשל לפני האחרים, ולהפסד מרובה חששו".

יוצא שלפי ההבנה הראשונה בתוספות לגירסא זו תלויה כל השאלה באם לשדות שלנו יש דין בית השלחים דאיכא תרתי, היינו גם בעמק (וכך אמנם שדותינו בבקעה) וגם הם שדה שלחין וחלקם הגדול שדה בעל, שיש לתת לו דין שדה שלחין שבמשנה (ושדה שלחין שלנו יתכן דיהיה אסור) וזה ספק וקשה להכריע. אך לפי הבנתו השניה שמדאורייתא ודאי שרו, אלא רבנן אסרו ובית השלחין שבעמקים התירו משום הפסד גדול, נראה ודאי שיש להתיר אצלנו גם לגירסא זו, ועיין עוד בתוס' שהקשה גם להבנה החדשה בגירסא זו.

עיין עוד בתוס' ר"ש משאנץ (פסחים יא) שגורס בית השלחין ובית העמקים בגירסת התוס' הראשונה והסביר כנ"ל: "דאע"פ שאם הביא מהם כשר, כיון דלכתחילה לא יביא לפי שהם גרועים, חשבינן ליה ממקום שאין אתה מביא" והזכיר אף גירסת רש"י והסבירה כפי שהסביר התוספות שבבית השלחין שלא בעמקים מותר מדאורייתא ובבית השלחין שבעמקים מותר אף מדרבנן "משום פסידא, דאי לא קצר להו - נפסדו".

ועיין גם בתוספות רבנן פרץ שם שגרס כתוספות והסביר:  "בית השלחין - כלומר ארץ עייפה שצריך להשקותה תדיר" (וזו הגדרה מצוינת לשדות הבעל שלנו) והוסיף שבזה לא גזרו רבנן משום שיש הפסד בהשהייה, משא"כ במקום שאין הפסד לא התירו מחשש שמא יבוא לאכול ממה שקצר. ובמהר"ם תלוואה (שם) גרס כרש"י, והסביר דדווקא בדאיכא תרתי אין מביאים. ובמאירי (שם) גרס בית השלחין ובית העמקים וכתב שמותר לקצור שם אף בלא שינוי אחר שיש שם חשש פסידא, ולפיו וודאי מותר, ולאחרים נראה ג"כ שיש מקום רב להתיר וכדאמרן[4].

מ"מ אם אנו מסתמכים על היתר הקציר של בית השלחין, יש לאסור לגדוש את התבואה, היינו לאסוף אותה כרגיל, שהרי בזה שלא יאספו אותה כרגיל אין הפסד, ולא התירו חכמים אלא בשל ההפסד, עיין בתוס' (שם סח ד"ה אבל), ובתוספות ר"ש משאנץ (שם), תוספות רבנו פרץ (שם) ובחידושי הר"ן והמאירי (פסחים שם).

אבל הרמב"ם בפירוש המשנה הסביר: "אבל אין דשין אלא לאחר הקרבת העומר והוא אמרו אבל לא גודשין". ולפי"ז ערמות מותר לעשות ורק לדוש אסור. אך בהלכות כתב "אבל לא יגדוש" אך אין משם ראיה דאיכא למימר שיסביר יגדוש - ידוש כמו שהסביר במשנה. אך כיון שאין זה פשט הלשון י"ל שחזר בו והסביר יגדוש - יערום.

מ"מ נראה דהכוונה אחת היא. מה שאין הפסד בעשייתו אסור, וממילא נראה דאף הרמב"ם בפיה"מ יסכים שאם אין כל הפסד בהשהיית האיסוף והגידוש דאין להתיר.

 

ז. בית הזבלים

סניף נוסף להתיר יש למצוא אף בפירוש רש"י למשנה (שם פה), שם שנינו: "אין מביאים (עומר) לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים" ופירש רש"י:

"משדה שצריכה לזבל שמא לא נזדבלה כל צרכה ונמצאו כל פירותיה כחושין. לשון אחר שהזבל מבאיש ומקלקל טעם הפירות".

אם כן, לפי פירושו הראשון של רש"י, כיון שאת שדותינו אנו מדשנים, אין להביא משם עומר. ועיין גם בפירוש רבנו גרשם שם שכתב: "בית הזבלים - משדה שצריכה לזבל. בית השלחין - משדה שצריכה להשקות תדיר" ויתכן שכוונתו זהה לכוונת רש"י, ששדה כזו יש לחשוש שמא לא קיבלה די מים ודי דשן ועל כן לא מביאים ממנה עומר. ולפי גירסת התוס' ובפירוש הראשונים כל מקום שאין מביאים ממנו עומר לכתחילה, אף שאם הביא כשר, אין בו איסור קצירה לפני העומר, ממילא אין איסור קצירה בשדותינו. ואף שמסקנת התוספות וכן שאר ראשונים דלעיל שדווקא במקום הפסד התירו, הלא גם כך - כן הוא, דמדאורייתא  מותר, משום שהוא בית זבלים, ואף רבנן לא גזרו משום שיהיה הפסד בהשהייה.

אולם כל זה לא נאמר אלא לפירוש הראשון ברש"י (שם), אבל לפירושו השני שהזבל הבאיש ומקלקל טעם הפירות, זה אולי היה דווקא בזבל כימי. אבל היום שמדשנים בדשן אורגני, אפשר להביא משדות אלה עומר אף לכתחילה, וממילא במצב זה אין כל היתר בקצירת התבואה שם קודם הפסח. וכ"ש לפי מה שפירש הרמב"ם בפירוש המשנה דבית הזבלים היינו "חטים הצומחים באשפות", וודאי שמשדותינו אפשר להביא עומר ויש בהם איסור קצירה, וא"כ אין מקום להתיר אלא לפי פירושו הראשון של רש"י בלבד.

 

ח. מאכל בהמה

במשנה (מנחות עא ע"א) תנינן: "קוצר לשחת מאכיל לבהמה" ופירש רש"י: "מותר לקצור שחת קודם לעומר להאכיל לבהמתו" אלא שהמשנה מסייגת זאת: "אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ולפי ר' יהודה זה בתנאי שהתחיל לקצור לפני שהביאה שליש, וכתבו המפרשים שהלכה כר' יהודה שבא לפרש את תנא קמא.

כך פסק גם הרמב"ם, אלא שכנראה היתה גירסתו בדברי ר' יהודה ללא המילים "בזמן שהתחיל" אלא רק: "עד שלא הביא שליש" שכן פסק (הל' תמידין ומוספין פ"ז הט"ו): "תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה". ולא כתב גם שאם התחיל יכול להמשיך גם אחר שהביאה שליש. ועל כרחך לומר שכך היתה גירסתו שכן הסביר בפירוש משנה שלא הביאה שליש - שליש אחרון. וא"כ אין התבואה גדלה לאחר מכן כלל, ראה לקמן בהסבר הביאה שליש.

מ"מ פשוט שלפי גירסתנו אם התחילו לקצור לפני שהתבואה הביאה שליש גידולה, אפשר להמשיך אף לאחר מכן.

 

ט. מהו "משהביאה שליש"

הרמב"ם בפירוש המשנה (פ"י מ"ח) פירש: "הביאה שליש - שתגמר שליש גמרה האחרון" (כך בנוסח ר"י קאפח. ובנדפס כיוצא בו: "שלא נגמר השליש האחרון לגמר בישולו") היינו שלפי ר' יהודה שפסקנו הלכה כמותו מותר לקצור לבהמה רק עד גמר ההבשלה, אבל אח"כ אסור. יוצא אם כן שכל עוד נמצא גרעין החטה בשלב שהוא עדיין מבשיל ומתפתח מותר לקצור את החטה לבהמה.

כך פירש גם רבנו עובדיה ברטנורא. אך פשוט שכל המפרשים שגירסתם כגירסתנו היינו שר' יהודה אומר בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש, שיכול להמשיך גם אח"כ, ברור שאינם מסבירים כמו הרמב"ם, אלא שמדובר על שלב מוקדם יותר. ובפשטות היינו כהבאת שליש בכל מקום, והוא שליש ראשון.

כך כמעט מפורש ברש"י (למסכת פסחים כג ע"א): "קוצר לשחת - כשהוא עשב דלאו קציר הוא" והעתיקו בתוס' רבנו פרץ (שם). ובמאירי (שם) כתב: "קוצר הוא לשחת, רוצה לומר בעוד שהוא עשב ושלא הביאה שליש, שכל שלא  הביא שליש אינו בכלל חדש להיות קצירתו אסורה". ועיין בחזון איש (שביעית סי' יט ס"ק כג) שהיינו שליש הבשלה או שליש גודל הגרעין.

לפי הבנה זו יש לנסות להגדיר מהו שליש גידולה הראשון של החטה שעדיין היא נחשבת בו לעשב. לצורך זה אעתיק כאן מתוך אנציקלופדיה לחקלאות (כרך ב עמוד 50):

"אחרי ההפריה מתחילות להתפתח בשק העובר שתי רקמות נפרדות. הנבט והאנדוספרם. הם מגיעים תוך 8 עד 20 ימים לגדלם הסופי. הפרי ממלא את החלל שבין המוץ העליון והתחתון. משהגיע הגרגיר למצב זה מתחיל השלב הראשון של ההבשלה, הוא הבשלת חלב. בשלב זה צבע הגרגיר הוא ירוק וכן ירוקים הגבעולים והעלים. האנדוספרם הוא במצב נוזלי וגרגירי העמילן מקנים לנוזל צבע לבן, מכאן הכינוי של השלב הזה. תכולת המים היא כ' 40-50 אחוזים...

השלב השני להבשלה הוא הבשלת דונג, הגרגירים מצהיבים. תכולת המים באנדוספרם היא כדי 25-30%... הבשלה מלאה: הגרגיר מתייבש עד כדי שיווי משקל עם האטמוספירה הסובבת אותו. בתנאי הארץ תכולת המים היא כדי 11-12%... צבירת החמרים נפסקת אז לחלוטין, הגרגירים מתקשים ונפחם קטן משהיה בהבשלת דונג".

נדמה שניתן להסיק כי מהבשלת חלב עד הבשלת דונג זהו השלב הראשון. מהבשלת דונג עד הבשלה מלאה זהו השלב השני, והשלב השלישי הוא בהבשלה המלאה. ולפי זה עד הבשלת דונג יהיה הקציר מותר.

נדמה שאין זה נכון מה שרוצים לומר שהבשלת חלב היא הבאת שליש. בהבשלת חלב רק מתחיל שלב ההתבשלות. בהבשלת חלב עצמו עדיין אין גרעין מוצק.

ראיה לכך אפשר להביא מהמשנה (מעשרות פ"א מ"ב-מ"ג), שם קיימא לן שחיוב פירות במעשר מתחיל משיכניסו שליש (סוף מ"ג). אך כאשר המשנה מפרטת יותר - בתחילת משנה ב' נאמר: "מאימתי פירות חייבים במעשרות - התאנים משיבחילו". ופירש הרמב"ם (שם): פירושו משיתחילו להתבשל ושיעורו משיתלוש תאנה מן האילן ויניחנה עשרים וארבע שעות ותהיה ראויה לאכילה" והיינו ודאי שלב מתקדם בגידול. וכן בהמשך "וכל האדומים משיאדימו" פירש הרמב"ם: ענינו שכל מה שדרכו שתאדים צורתו כשנגמר בישול, הרי זה חייב במעשרות משיתחיל להאדים" וידוע שמתחיל להאדים אחר שכבר נגמרה צורת הפרי, ובמקביל היינו ודאי הבשלת דונג.

עיין בירושלמי שם:

"אמר רב זעירא: כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך - דבר שהוא נזרע ומצמיח. יצא פחות משליש שאינו וזרע ומצמיח."

וראה עוד בפירוש המשנה שם לרמב"ם בעניין התלתן (והוא הקרוב ביותר לחטה) שפירש:

"תלתן כדי שתצמח: אמרו כדי שתזרע ותצמח. רוצה לומר עד כדי שאם יקח זרעוני תלתן זה ויזרענו - יצמח."

וזה לכל המוקדם בהבשלת דונג, שאז יש גרעין כל שהוא.

 

י. סיכום ומסקנות

אם קוצרים את התבואה למאכל בהמה קודם שהגיעה להבשלת דונג הרי זה מותר. ויש להקל אף אם התחילו קודם שהגיעה להבשלת דונג שימשיכו אח"כ כדברי ר' יהודה במשנה.

אם הגיעה החטה להבשלת דונג ולא התחילו לקצרה, נדמה שאף כאן יש להקל בשדות בעל, לתת להם דין בית השלחין שבעמקים, ואף אם לא יהיה אלא ספק, כיון שיש מחלוקת אם קיים כלל איסור קצירה קודם לעומר בזמן הזה - יש להקל. במיוחד שיש לצרף לזה לתת לשדות דין בית הזבלים אליבא דפירושו הראשון של רש"י.

אבל בשדה שלחין שלנו היום, שהיא שדה מן העידית, אם הביאה התבואה שליש (היינו הבשלת דונג) אין לנו אלא המחלוקת לעניין קציר חדש בזמן הזה אם חל אם לאו (דין בית הזבלים אינו אלא סניף בעלמא) ואע"פ שזהו ספק ודעת השו"ע נראית לי שמקל בזה, מ"מ נראה שאין להקל בכך כיון שאפשר לקצור קודם שהביא שליש ומדוע נחכה לזמן מאוחר יותר? והלא לרוב הראשונים זהו ספק באיסור תורה. מ"מ נראה דיש להקל אף בשדות שלחין אם הן בעמקים דוגמת עמק בית שאן ועמק הירדן.