איסור”חדש” בארצנו בזה"ז- סקירה

א. עיקרי הלכות”חדש”

א. אסור לאכול מחמשת מיני דגן החדשים קודם ט"ז בניסן יום הקרבת העומר. (רמב"ם הל' מאכ"א פ"י ה"ב).

ב.  בזמן שאין מקדש יום ט"ז כולו אסור והוא מתיר את אכילת ה"חדש" (שם).

ג.  איסור”חדש” בימינו נוהג מן התורה[1], בכל מקום בין בארץ בין בחו"ל[2], ובכל זמן בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, בין בתבואת ישראל בין בשל נוכרים[3] (שם).

ד. כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר, הותרה באכילה כשעבר עליה יום הקרבת העומר הבא. תבואה שלא השרישה קודם יום הקרבת העומר אפילו נזרעה לפניו, אסורה באכילה עד לאחר שיעבור עליה יום הקרבת העומר הבא. (רמב"ם הל' מאכ"א פ"י ה"ד).

ה. תבואה שהייתה קצורה קודם יום הקרבת העומר ואפילו כמוצר מזון הותרה באכילה עם הגיע יום הקרבת העומר[4] (שם ה"ה).

ו. התבואה החדשה אסורה עד יום הקרבת העומר באכילה ואינה אסורה בהנאה (שם ה"ד). וע"כ אם האכיל ממנה לבהמה אינו עובר באיסור "חדש"[5].

ז.  חומרים שמוצו מן הגרעינים להכנת משקה או שמנים וכדו' אף הם אסורים באיסור "חדש"[6]. 

ב. הגידולים השונים

חמשת מיני דגן נזרעים בעולם הן כגידולי קיץ והן כגידולי חורף, הן בחצי כדור הארץ הצפוני – בו עונות השנה כבא"י, והן בחצי הכדור הדרומי בו עונות השנה הפוכות מארצנו.

בארץ ישראל כל חמשת מיני דגן הם גידולי חורף שנזרעים לפני פסח – בתחילת  החורף, וא"כ יום הקרבת העומר – ט"ז ניסן מתירם באכילה, ואין בהם חשש” חדש”. אף הקצירה לאכילת אדם[7] נעשית לאחר הפסח.  

אולם כיון שרוב התבואה הנאכלת – מיובאת  (70% ויותר), צריך לברר את המצב בדגנים המיובאים לארץ.

בחו"ל ישנן  ארצות ואזורים שמגדלים דגנים הן מגידולי קיץ והן מגידולי חורף. בגידולי החורף, בחצי הצפוני של כדור הארץ אין בעיית” חדש”; ואף אם הם נקצרו קודם העומר, עד שהם יגיעו לשווקים כבר יבוא יום הקרבת העומר ויתירם.  לעומת זאת גידולי קיץ נזרעים לאחר הפסח ונקצרים בסוף הקיץ, וע"כ יום הקרבת העומר לא התירם. ולכן אם הם יגיעו לארצנו הרי האוכל מהם קודם פסח הבא עובר באיסור ”חדש”. כמו"כ גידולי החורף בחצי הכדור הדרומי, נזרעים אחר הפסח ויכולים להגיע לארצנו קודם שיבוא יום הקרבת העומר ויתירם באכילה.  

לשם מניעת אכילת איסור "חדש", יש צורך בפיקוח על התבואה המיובאת לארץ בין לאכילה ובין ליצירת שיכר (בירה) ומשקאות חריפים (ויסקי). כמו"כ נצרך פיקוח על מוצרי מזון מוגמרים מדגנים המיובאים לארץ  כגון מיני מזונות ובירות למיניהן (מלבד בישולי נוכרים ושאר בעיות כשרות).

בשנת 1998 יבאה מדינת ישראל 90%  מצריכת החיטה שלה שהסתכמה ב 1,111,530-  טון חיטה (מעל מיליון טון). חלק מן היבוא היה להאכלת בעלי חיים.

עפ"י תנאי הגידול, אין בעולם איסור "חדש" מפסח ועד תחילת חודש אוגוסט שבו נקצרים גידולי קיץ מבכירים שנזרעו לאחר הפסח, ואסורים באיסור ”חדש”. 

ג. הפיקוח במוצרים השונים

כללית, אין חוק מדינה האוסר יבוא ושיווק "חדש". ישנו איסור על אונאה בכשרות, היינו: במכירת "חדש" תחת תווית של הכשר הרה"ר או רבנות מקומית. לרבנות הראשית אין ביקורת על כל מוצרי המזון (בחומרי גלם ובמוצרים גמורים) המיובאים למדינה, והמכס אינו מוסר לרה"ר את רשימת היבואנים והמוצרים שיובאו[8]. ועל כן אפשרי לייבא תבואה שחל עליה איסור "חדש". המניעה מיבוא זה היא בגלל  תנאי השוק – שהקונים היהודים מעונינים במוצרים שאין בהם איסור "חדש". סוחרים המשווקים מוצרים שאין להם אישורי כשרות ככשרים, מסתכנים בעבירה על החוק ותביעות משפטיות מצד יחידה בתוך הרה"ר האחראית על מניעת האונאה בכשרות, ואכיפתה.

"הכשרים" של רבנויות בחו"ל בדר"כ אינם מוכיחים שאין תבואה חדשה בתוך המוצר, מחמת שבחו"ל הקלו בכך[9].  

לגבי גרעיני החיטה המיובאת למדינת ישראל עבור טחנות הקמח, הפיקוח נעשה בשיתוף פעולה בין הרה"ר לישראל לבין הבדצי"ם השונים. דרך הפיקוח כך: רוב החיטה מיובאת מארה"ב. בארה"ב ישנם  שמות שונים לגידולי קיץ ולגידולי חורף. החיטה הנקנית היא אך ורק מגידולי חורף, ומאזורים בהם גידולי הקיץ מועטים. כמו"כ בחודשים אפריל-אוגוסט אין חשש לגידולי קיץ מפני שכל החיטה הישנה הותרה עם יום הקרבת העומר, והחיטה החדשה עדיין לא נקצרה. ממדינות שאין בהן פיקוח מספיק (כגון אוקראינה) אין אישור ליבוא חיטה ושאר דגנים – מצד הרבנות הראשית (כאמור לעיל, סוחרים פרטיים יכולים לייבא אולם ללא אישור). ממדינות שיש בהן פיקוח (כגון קנדה) אבל כמות גידולי הקיץ גדולה ג"כ לא מייבאים דגנים לאכילת אדם. בשנה שעברה יובאו כ- 2000 טון "חדש" (מאוסטרליה חלקם ע"י סוחרים יהודים) והועברו לטחנות קמח ערביות[10]. מחלקת תעשיה וחרושת ברה"ר פנתה בעקבות זאת לרבנויות השונות שיפקחו על המאפיות שתחת השגחתם, שהן לא קנו ולא יקנו  קמח מהתחנות והסוחרים בעלי ה"חדש". 

לגבי שאר מוצרי המזון שיש בהם חשש איסור "חדש", חברה המעונינת לייבא מוצרים ולמוכרם ככשרים מתקשרת עם הרבנות הראשית, ומחלקת היבוא של הרבנות  קובעת לה את דרך הפיקוח. בדר"כ הדרישה היא לתעודות הכשר של הרבנות המקומית משעת הזריעה ועד הקצירה ולאחריה. למפעלים גדולים המייבאים בעצמם את חומרי הגלם כגון "טמפו" ישנו מערך שלם של פיקוח על השעורה המיובאת לעשיית בירה משעת הזריעה לפי חלקות, ומעקב אחרי הגידול, עד שהיבול מגיע למפעלים לעיבוד. וכן ישנו פיקוח על בירה מיובאת מארצות אחרות לגבי כל מרכיבי הכשרות (כולל איסור” חדש”)[11].

ד. מסקנות למעשה

תקלות שיכולות להיות (לא ידוע שישנן), הן במעבר קמח מטחנות קמח ערביות ומהאוטונומיה לבתי מאפה המוכרים ליהודים. וכן ביבוא  מוצרי מזון שלא  עברו את מחלקת היבוא של הרה"ר, ואעפ"כ נמכרים ככשרים. לשם כך על הקונים לבדוק שהם קונים מחברה מוכרת או ממאפיה מוכרת ובעלת הכשרים, ושהמוצר אותו הם קונים הוא עם הכשר של הרבנות הראשית או המקומית או בד"צ כלשהו. כמו"כ ישנם מוצרים טבעוניים – טבליות ושמנים המופקים מדגנים שיכול להיות בהם איסור "חדש" ואף עליהם צריך לבדוק עפ"י תאריך היצור והרבנות המכשירה שאין בהם איסור”חדש”. אין להסתמך על חותמת "כשר" של רבנויות בחו"ל אלא א"כ צויין במפורש שנזהרו באיסור "חדש".