סירוס בעלי חיים ועיקורם

רקע

בעלי החיים הביתיים מצויים בחברת האדם אלפי שנים, וכבר ביציאת מצרים נאמר: 'לא יחרץ כלב לשֹנו' (שמות יא, ז). התרבותם המהירה מאוד של בעלי החיים האלה (בעיקר כלבים וחתולים) גורמת לבעיות, והרשויות בארץ ובעולם מתמודדות שנים רבות עם השאלה כיצד לצמצם את התרבות בעלי החיים הביתיים והמשוטטים.

האפשרויות המעשיות לצמצום זה הן:

1. המתת בעלי חיים משוטטים.

2. סירוס ועיקור (הוצאת איברי הרבייה וההולדה).

3. עיקור הורמונלי על ידי זריקות או השתלת שבב.

מניעת התרבות בעלי חיים כפי שמקובל כיום במדינה

בחוק צער בעלי חיים (ה'תשנ"ד, תיקון מספר 7 ה'תשס"ח) נאמר (בסעיף 14 א לחוק):

צמצום ההתרבות של בעלי חיים משוטטים: 14א. (א) שר החקלאות ופיתוח הכפר, לאחר התייעצות עם השר להגנת הסביבה, יקבע הוראות לעניין דרכים שבהן תפעל המדינה לצמצום ההתרבות של בעלי חיים משוטטים; בלי לגרוע מהוראות כל דין, תקציב למימון פעולות לפי סעיף זה לא ישמש לשם המתת בעלי חיים. (ב) תקציב שנתי בסך 4.5 מיליון שקלים חדשים למימון פעולות כאמור בסעיף קטן (א).

כאמור בלשון החוק, תקציב זה אינו משמש כלל להמתת בעלי חיים.

למעשה, מדי שנה השירותים הוטרינריים מפרסמים קול קורא, ובו מוצעת תמיכה כספית לרשויות המקומיות לבצע מבצע לעיקור בעלי החיים המשוטטים ולסירוסם. סכום הכסף שמוצע לרשויות תלוי במספר בעלי החיים שכל רשות מתחייבת לסרס או לעקר בשטחה, ובמספר התושבים שדרים בה. בזמן האחרון גם עלתה יזמה להצעת חוק שמחייבת כל מי שמעוניין לאמץ כלב או חתול, לסרס אותו.

דיון הלכתי

איסור הסירוס והעיקור בתורה ברור ומוחלט: 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו' (ויקרא כב, כד). וכך נפסק ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פט"ז ה"י):

אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ... וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום.

איסור סירוס הזכרים הוא מן התורה, ואיסור סירוס הנקבות הוא מדרבנן, כפי שנפסק ב'שלחן ערוך' (אבה"ע סי' ה סעי' יא). מלשון הרמב"ם וה'שלחן ערוך' משמע שאיסור הסירוס הוא איסור הוצאת איברי ההולדה של בעלי החיים. גם פעולה שגורמת לביטול יכולת ההולדה של בעלי חיים באופן קבוע כלולה באיסור זה. אם כן, רק פעולה שגורמת לעיכוב יכולת ההולדה באופן זמני - מותרת, וכפי שכתב הרב פרנק (שו"ת הר צבי, יו"ד סי' כג).

בשוק כיום יש שתי אפשרויות לסירוס ועיקור הורמונליים: הזרקת זריקות מדי כמה חודשים או השתלת שבב שמדכא את הפעילות המינית של בעל החיים בין חצי שנה לשנה.

שתי פעולות אלו הן פעולות שאפשר להתירן מבחינה הלכתית, וכדי להמעיט את אוכלוסיית בעלי החיים יש לעשות אותן ולא פעולות אחרות.

במקרים מסוימים, טיפולים אלו גורמים מחלות לבעלי החיים, ויש לפתח חומרים שיגרמו למניעת היריון בעלי החיים, ולא יזיקו להם מעבר לכך.

מכיוון שאיסור סירוס נקבות הוא מדרבנן, אם אי אפשר לבצע עיקור וסירוס הורמונליים, מותר לומר לווטרינר גוי שיעשה סירוס קבוע. היתר זה נאמר על סירוס נקבות בלבד ולא על סירוס זכרים.

המתת בעלי חיים משוטטים

אין איסור לצער בעלי חיים משוטטים שגורמים נזק מוכח וּודאי לבני אדם, ומותר להורגם, כפי שמובא בגמרא (סנהדרין ב ע"א): 'הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש... כל הקודם להורגן זכה'. עם זאת, יש להקפיד כמובן שהמתה זו תתבצע באופן שיגרום סבל מזערי לבעלי החיים שיומתו.

סיכום

א. אין לסרס או לעקר בעלי חיים על ידי הוצאת איברי ההולדה (איברי המין) שלהם, אולם סירוס ועיקור הורמונליים זמניים מותרים על פי ההלכה, ויש לפעול בדרכים אלו.

ב. כשאין אפשרות לבצע טיפול הורמונלי, מותר להמית את בעלי החיים המשוטטים.

ג. אפשרות נוספת, שרלוונטית לנקבות בלבד, ורק אם אי אפשר לבצע טיפול הורמונלי, היא לומר לווטרינר גוי להוציא את איברי המין שלהן.