המתת אפרוחים זכרים

(ר' מאמרו של  הרב יהודה עמיחי באמונת עתיך 110 שבט תשעו)

צער בעלי חיים אסור  מן התורה. המקור הידוע לכך הוא מצות פריקתו של  חמור הרובץ תחת משאו. עם זאת הריגת בעלי חיים אינה כלולה באיסור זה.  אין להשוות צער וייסורים ממושכים  בחיים למיתה בת רגעים קצרים.

המקור לכך הוא גמרא במס' חולין ז ב. ר' פינחס בין יאיר הסתייג מגידול פרדות לבנות ע"י ר' יהודה הנשיא. הציע  ר' יהודה הנשיא לעקר את פרסותיהן.  אמר לו רפב"י זהו צער בעלי חיים. חזר רבי והציע להורגן  אמר לו רפב"י יש בכך "בל תשחית".  צער בע"ח  לא הוזכר  הקשר להמתתן.  

יש שהביאו הוכחות הפוכות, כגון מהמעשה ברבי עצמו  (ב"מ פה א). עגל שלקוחו לשחיטה ברח והכניס את ראשו בכנף בגדו של רבי ובכה. אמר לו רבי "לכך נוצרת". אמרו  בשמים הואיל ואינו  מרחם  על הבריות נביא עליו ייסורים. ע"י מעשה הלכו. יום אחד טאטאה שפחתו של רבי  את הבית ומצאה עכברים. היא  טאטאה  אותם. אמר לה רבי, הניחי להם כתוב "ורחמיו על כל מעשיו."

כלומר שחיטה היא  מעשה  אכזרי והפכו הוא רחמנות על העכברים.  וכן משמע בספר החינוך מצוה תנא. שהמתת בעלי חיים יש בה צער בע"ח. 

ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים...והעלו לפי הדומה שאסור מדאוריתא.

כלומר סתם  הריגת  בע"ח אסורה מן התורה, חוץ משחיטה שבה אין צער. מיהו יש לדייק בשתי מילים בדבריו   "שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי". אכן, גם בשחיטה יש צער מסוים. אלא שלעומת שיטות  המתה אחרות השחיטה מצערת פחות (יש מחקרים מדעיים המאשרים זאת). אולם אין ספק שכל  המתה יש בה צער בע"ח. אין לך בע"ח שאין לו אינסטינקט של חיים וחרדה מפני המוות.  מה גם שאין כמעט המתה שאינה מלווה בצער כל שהוא, להוציא מיתת נשיקה. אלא שצער המיתה  הוא קצר בעוד שצער של ייסורים ממושכים הוא ארוך וקשה הרבה יותר.

וכבר יונה הנביא אמר, כשסבל מהחום הכבד: טוב מותי מחיי

 והגמ' במסכת כתובות לג ב אומרת על חנניה מישאל ועזריה שמסרו את נפשם למות בכבשן האש, שלא  היו מסוגלים לעמוד בייסורים קשים. 

התורה לא אסרה את השימוש בבע"ח לצורך האדם, אולם אין כאן התר גורף להתעלל חלילה בבע"ח. אי לכך  המתת בע"ח  לצרכי האדם מותרת, אלא שיש לצמצם את הצער למינימום. על האדם לשקול עד כמה באמת צרכיו מצדיקים את השימוש בבעלי חיים.  הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא יט) קובע שזלילת בשר מעבר לצורך אסורה משום "קדושים תהיו." ובשולחן ערוך או"ח סי שטז נאסר על ישראל עם  קדושים לעסוק בספורט הציד.

רבנו הקדוש כונה  בתואר  "קדוש" בין היתר על סמך המסופר בכתובות (ק"ד ע"ב)  שבשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, ואמר רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה. מרבנו הקדוש נדרשה רמה מוסרית גבוהה יותר, לרחם על עגל בוכה וכן לרחם על עכברים. לא מכל אחד נדרשת רמה כה גבוהה. רוב בני האדם זקוקים למזון מן החי לשם שמירת בריאותם (התחליפים הצמחיים נדירים יותר ולכן גם יקרים יותר  ואינם שווים לכל נפש. ואילו כל בני  האדם היו צמחוניים  רבים מהם היו גוועים ברעב). הצמחונות ראויה רק לחלק קטן מן  האנושות ורק למי שרמתו המוסרית גבוהה ביותר כמו רבנו הקדוש.  כמו כן רוב בני האדם אינם מסוגלים  לחיות בשלום עם עכברים. רבי בגלל קדושתו   יכול היה לחיות אתם.

אי לכך כאשר יש לפנינו בעל חיים הסובל מייסורים עדיף להורגו ע"מ שלא יסבול (באדם איננו אומרים זאת בגלל האיסור החמור של   "לא תרצח" שלא חל על בעלי חיים).

ומכאן  המסקנה המתבקשת לעניננו.  כאשר בוקעים אפרוחים זכרים, ובשרם לא ראוי לאכילה, ואין אפשרות לגדלם, עדיף להורגם מאשר להשליכם לכל  הרוחות, ללא מים ומזון, לקור ולחום ולטרף חיות השדה. הריגתם היא הצלתם.

אלא שיש לברור להם מיתה יפה דהיינו מהירה וחסוכת ייסורים  עד כמה שאפשר. במקביל יש לעודד מחקרים שיאפשרו את המתתם של  אפרוחים זכרים  עוד בתקופת הדגירה בטרם יבקעו ויצאו לחיים (ואכן יש מחקרים מתקדמים בנושא זה).

לסיכום. עולמנו, שהוא עולם אחד מכיל גם  סבל.  אלא שיש בו דרגות ויש להעדיף סבל  קל  על פני  סבל חמור יותר.  צערו של האדם מצדיק את השימוש  בבע"ח. אי לכך שחיטתם לצורך בריאותו של  האדם מותרת (להוציא חסידים המסוגלים לוותר על מזון מן החי). ייסוריהם של  בעה"ח מצדיקים את המתתם. אולם יש להעדיף מיתה קלה או את  מניעת בקיעתם .