דייג בחכה לשם הנאה

הצגת הבעיה:

ישנם אתרי נופש בקיץ המציעים למבקרים להתנסות בדייג באמצעות חכה; ולאחר שהדג נתפס בחכה משחררים אותו מהחכה ומחזירים אותו לבריכה. השאלה היא האם מותר לעשות כן או שיש בכך איסור "צער בעלי-חיים"?

הקדמה:

מושג ידוע השגור בפי הבריות ש"צער בעלי חיים דאורייתא" ואכן כך דעת רוב הפוסקים שאיסור "צער בעלי חיים" הוא איסור תורה[1]. השאלה היא האם כשאסרה תורה לצער בעלי חיים, גם הדגים נכללו באיסור "צער בעלי-חיים"? כמו כן האם נתינת החכה בפי הדגים אכן גורמת להם צער?

א. ההשוואה בין דגים לשאר בעלי-חיים  

1. איסור הרבעה והנהגה בשני מיני דגים

מצאנו בדברי חכמינו ז"ל שכל החיות והעופות הושוו לכלל המצוות שנצטוו ישראל ביחס לבעלי חיים  המפורשים בתורה. כפי ששנינו במס' בבא-קמא (פ"ה מ"ז): "אחד שור ואחד כל בהמה - לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת; וכן חיה ועוף כיוצא בהן. א"כ, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה".

במשנה (שם) הוזכרו "אחד כל בהמה... וכן חיה ועוף כיוצא בהן....", אך לא צויין האם גם הדגים נחשבים כשאר בע"ח? כך גם היה נראה מדרשות הפסוקים שהובאו בגמ' (ב"ק נד ע"ב), שמהם למדנו רק על השוואת חיות ועופות לבהמות המפורשות בתורה. אולם בסוף הסוגיה אכן משווה הגמ' (שם נה ע"א) גם את הדגים לשאר בעלי חיים, לאיסור כלאי בהמה:

"א"ר ירמיה אמר ריש לקיש: המרביע שני מינים שבים - לוקה[2]. מאי טעמא? אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא: אתיא למינהו למינהו מיבשה".

אלא שהגמ' הסתפקה מה דין "הנהגת כלאים" במשיכת קרון ע"י דג ובהמה:

"בעי רחבה: המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן: כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה - לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג?...".

הסברא לאסור נובעת מכך שקיים איסור "כלאי בהמה" בשני מיני דגים, אולם הצד להתיר, משום שעז ודג, הם שני מינים שאינם יכולים לחיות יחד באותו מקום; לפיכך יתכן שהעובדה שהם מושכים יחד קרון, אינה נחשבת לאיסור "הנהגה בכלאים"[3].

2. נתינת מזונותיו לדגים קודם שיאכל

למרות שההשוואה בין דגים לשאר בעלי-חיים נתפרשה בסוגיה (שם) רק ביחס לאיסור כלאי-בהמה של הרבעת והנהגת כלאים, דייקו התוס' (בבא-קמא נה ע"א ד"ה המנהיג) שמדובר בהשוואה עקרונית לכל דיני התורה, כלשון התוס':

"כיהיכי דילפינן כולהו משבת הכי נמי ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה והדר ילפינן כלאים דהנהגה משבת".

מדברי התוס' הללו הסיק רבי יעקב עמדין (שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' יז) שדגים הושוו לשאר בעלי החיים לכל דיני התורה, ומכללם גם לעניין איסור צער בעלי-חיים. לפיכך, אדם המחזיק דגים ברשותו, חייב להאכילם קודם סעודתו, כפי שהוא חייב להאכיל את הבהמות החיות והעופות שברשותו קודם סעודתו[4].

בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רטז) מחדש חידוש נוסף, שמעצם העובדה שבהנהגת שני מיני דגים עוברים על איסור "כלאי בהמה", מוכח שהדגים נכללים באיסור "צער בעלי-חיים". זאת עפ"י דעת ספר החינוך (מצווה תק"נ) שאיסור "כלאי בהמה" נובע מאיסור "צער בעלי-חיים".

אכן בסיום דבריו הוא מבאר שגם בלא ההוכחה הלמדנית הנ"ל, הדבר ניתן להיאמר מסברא פשוטה, שהיות שאסור לצער בעלי חיים, פשוט שגם דגים אסור לצער! שהרי "בפוסקים הוזכר סתם צער בעלי חיים לכל הנבראים ומאי שנא דגים משאר יתושים...."?!

בנוסף לכל האמור צריך לציין שהשאילת יעב"ץ, וה"משנה הלכות", דנו בשאלה האם קיימת חובה על האדם להאכיל דגים לפני סעודתו, היות ובנוגע לשאלה זו קיימת סברא לקולא כפי שהאריך השאילת יעב"ץ (שם) שהחובה להאכיל בע"ח קודם הסעודה, נאמרה רק ביחס לבע"ח המשרתים את האדם המוגדרים כ"בני מלאכה" (להלן: יצרניים). לפיכך היה צריך השאילת יעב"ץ להוכיח שגם גים מוגדרים בהלכה כבע"ח יצרניים.

אולם כאשר מדובר בפגיעה או בצער פיזי שאדם עושה בידיו לבע"ח, נראה שאין חילוק בין בע"ח יצרניים, לאלו שאינם יצרניים, ושם קיימת הסברא הפשוטה שכתב המשנה הלכות; ש"גם בפוסקים הוזכר סתם צער בע"ח לכל הנבראים ומאי שנא דגים משאר יתושים....", אלא שכפי הנראה תוך כדי עיון בדברי הפוסקים נראה שקיימת סברא לכאורה שיש בה אולי מן הקולא ביחס לאיסור צער בע"ח של דגים, כפי שיתבאר.

ב. ההבדל בין אכילת בשר לאכילת דגים

1. אכילתם ללא שחיטה ואיסור "אבר מן החי" בהם

כידוע דגים כשרים מותרים באכילה ללא שחיטה; ולמדו זאת חז"ל מלשון הפסוק (במדבר י"א): "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם", שהכוונה לומר שדגים אינם טעונים שחיטה אלא "באסיפה בעלמא סגי להו" (חולין כז ע"ב)[5], וכן פסק הרמב"ם (הלכות שחיטה פ"א ה"ג):

"דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים ייאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן".

מלשון הרמב"ם משמע שלא רק היתר אכילת דגים ללא שחיטה למדנו מכאן, אלא גם שמותר לאכול דגים חיים. אולם דעת ההגהות מיימוניות (שם אות ג) שאכילת דגים חיים יש בה משום איסור "בל תשקצו".

השו"ע (יורה דעה סימן יג סעיף א) פסק להלכה כלשון הרמב"ם: "בהמה, חיה ועוף טעונין שחיטה; דגים וחגבים אין טעונין שחיטה".

אך הרמ"א הוסיף (בהגה שם) את לשון ההגהות מיימוניות, וכתב: "ומותר לאוכלם מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו, אבל אסור לאכלן חיים משום: בל תשקצו".

אמנם הרמ"א לא ציין שזה משום שיש איסור "צער בעלי חיים" בדגים. אחת ההשלכות המעשיות היוצאות משאלה זו הייתה מדוע לא מצאנו בהלכה הגבלה שלא להסיר קשקשים מדגים חיים?[6]

2. היתר הסרת קשקשים מדגים והימנעות מריטת נוצות מאווזות

תחום נוסף שנידון בפוסקים הנוגע לאיסור "צער בע"ח" היה הסרת נוצות מאווזות חיות, צדדי הספק הם האם מותר משום שהדבר נעשה לצורך אכילה, או שמא יש גבולות להיתר זה; על כך הרחיב בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קה) ומסקנתו "דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם....". יסוד זה הוא מוכיח מדברי חז"ל בכמה מקומות, אך הוא מוסיף שלמרות זאת:

"העולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם [לנהוג] מדות אכזריות נגד הבריות, שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה. כדאשכחן פ' הפועלים (ב"מ פה ע"א) גבי רבינו הקדוש בההוא עגלא דתלא לרישה בכנפיה, דרבי אמר: "זיל לכך נוצרת", ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, אפ"ה נענש וקבל יסורין על ככה...".

על פי זה פסק הרמ"א (אבן העזר סי' ה סעי' יד בהגה):

"...כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים, ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות".  

3. המנמקים את ההיתר משום שאין "צער בעלי חיים" בדגים

על פי האמור לעיל פסק בשו"ת שיח יצחק (סימן שפז)[7], שמותר להסיר קשקשים מדגים חיים, לדעתו מקרה זה שונה מהסרת נוצות מאווזות חיות שאסר הרמ"א (אהע"ז סוף סי' ה) למעשה. משום שלדעתו יש מקום להקל באיסור "צער בעלי חיים" בנוגע לדגים. את דבריו הוא מוכיח מכך שהרמ"א (יו"ד סי' יג סעי' א בהגה) נימק את האיסור לאכול דגים חיים רק משום "בל תשקצו", ולא משום איסור "צער בעלי חיים". בדבריו הוא מסתמך על ספר יד יהודה (יו"ד סי' יג) שהתיר אפילו לחתוך חתיכה מדג חי אם קיים צורך רפואי באכילה כזו. לדעתו, העובדה שלא חייבה התורה לשחוט דגים לפני האכילה, מהווה הוכחה שאין איסור צער בעלי חיים בדגים. סברתו מתבארת עפ"י דברי הפמ"ג שחיוב שחיטה ואיסור אכילת "אבר מן החי" נובעים מאיסור צער בע"ח, ולפי זה העובדה שמותר לאכול דגים ללא שחיטה, ומותר לאוכלם חיים, משמעותה שגם אין בהם איסור "צער בעלי-חיים".  

אלא שלכאורה ראייתו מדברי הרמ"א שאין איסור "צער בעלי חיים" בדגים - אינה מובנת. הרי הרמ"א (יו"ד סי' יג סעי' א) כתב במפורש: "ומותר לאוכלם מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו". כלומר,הוא התיר לקיחת אבר מדג חי לצורך אכילה, ובמציאות כזאת גם בשאר בעלי חיים קיי"ל שאין איסור "צער בעלי חיים" כדברי תרומת הדשן הנ"ל[8] .

בהמשך דבריו מביא השיח יצחק שני הסברים נוספים בשם רבי אלעזר לעוו זצ"ל מאוונגוור מדוע להקל בהסרת קשקשים מדגים חיים:[9]

נימוק ראשון: הסרת הקשקשים מדגים אינה מכאיבה להם, כיוון שהם יורדים בקלות, בשונה מהסרת נוצות מעוף חי, אשר מכאיבה להן.

נימוק שני: אין איסור צער בעלי חיים בדגים, והראיה לכך שהתירו לחתוך מהם אבר חי.

הוא מוסיף שגם אין בכך אכזריות משום שהדגים אינם משמיעים קול. לדבריו, אכזריות נקבעת לפי תחושת האדם, וכיוון שהדג אינו צועק כשמורידים ממנו את הקשקשים, אין הדבר גורם לאדם להיות אכזרי.

מתוך דבריהם יוצא שסיבת ההיתר להסיר קשקשים הוא משום ש"אין איסור צער בעלי חיים", נוגע לדגים. אולם על כך ישנן מס' שאלות כפי שיתבאר.

4. המנמקים את ההיתר משום שזה לצורך אכילה

בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רטז) מקשה על הנחת היסוד שהקולא באכילת אבר מן החי בדגים נובעת מכך שאין לגביהם איסור "צער בעלי חיים", והוא מביא שתי ראיות שאין קשר בין הדברים:

א. מותר לחתוך אבר מ"בן פקועה" אעפ"י שיש לו מכך צער[10].

ב. מותר לחתוך אבר מבהמה מפרכסת אחר שחיטה, למרות שהיא מוגדרת כבהמה חיה לכל דבריה[11], ושבודאי היא מצטערת מכך.

לאור זאת, מסכם המשנה הלכות (שם) שחייבים לומר שהיסוד להיתר להוריד קשקשים מדגים חיים, הוא משום שהדברים נעשים לצורך אכילה.

לפי דבריו בני אדם נמנעו ממריטת נוצות של אווזים חיים, משום האכזריות שבדבר, כפי שכתב הרמ"א (אהע"ז סי' ה סעי' יד בהגה), אך אילולא כן הדבר היה מותר משום שזה צורך אכילה. לפיכך, אף הסרת הקשקשים בדגים חיים מותרת למרות שיש בהם "צער בעלי חיים", כיוון שהסרת הקשקשים נעשית לצורך אכילה, ואין הדבר מהווה אכזריות כמבואר לעיל.

סיכום:

ישנן פוסקים שכתבו במפורש שיש איסור "צער בעלי חיים" גם ביחס לדגים כמו לבעלי חיים אחרים. כשהקולות שהתירו לצערם זהו לצורך אכילה, או צורך פרנסה. מאידך, יש פוסקים שסוברים שבדגים אין איסור "צער בעלי חיים".

5. דעת החוקרים על חוש הכאב של הדגים

פעם רווחה התפיסה בקרב אנשי המקצוע שכיוון שהמוח של הדגים אינו מפותח, על כן גם מערכת העצבים שלהם פחות רגישה, ואינם רגישים לכאבים. לאחר ניסוייים חוזרים ונשנים שנעשו בדגים בשנים האחרונות על ידי חוקרים למדעי החיים ברחבי העולם; מתחזקת התפיסה שהתגובות של דגים לפעולות הגורמות לכאבים זהה לתגובות של בעלי חיים אחרים. לפיכך ברור שהכנסת חכה עם קרס לתוך הפה של הדג, אמורה לגרום לו כאבים חזקים, ולעתים היא עלולה לגרום לו דימום בפה, דבר שימנע ממנו לאכול גם לאחר החזרתו לבריכה, כך שבחלק מהמקרים הדגים מתים לאחר מכן גם כשמחזירים אותם לבריכה.

6. ציד בחכה למטרת הנאה

אם נבחן את הדברים לאור מה שביררנו לעיל, יוצא:

א. לסוברים שיש "יסור צער בעלי חיים" בדגים, ודאי שאסור לדוג בחכה למטרות הנאה, אלא לצורך אכילה כפי שכתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' תל): "פשוט דהיכא דרוצה לתפוס דגים ליכא משום צעב"ח דכל שצריך לאדם ליכא משום צעב"ח והכי נמיתופס הדג לאכול..."[12]. וכן אם הדבר נעשה למטרות רפואיות לאנשים מוגבלים, בדומה למה שכתב ה"יד יהודא", בהיתר אכילת אבר חי לצורך רפואה.

ב. גם הפוסקים שכתבו שאין איסור "צער בע"ח" בדגים, הם כתבו כן ביחס להסרת קשקשים מדגים חיים לצורך אכילה, והם לא התירו במפורש לצער דגים לצורך הנאה גרידא. בעיקר משום שפגיעה בבעלי חיים ללא תועלת אמיתית לאדם; נחשבת לשלילית בעיני חז"ל אף במקרים שאין בכך איסור צער בעלי חיים; משום שהיא נוגדת את מידת הרחמנות של עם ישראל[13].

ג. איסור "צער בעלי חיים" הוא איסור תורה לדעת הרבה פוסקים[14]; משום כך אף אם נבאר שלדעת חלק מהפוסקים מותר ציד לצורך הנאה, הרי שזאת מחלוקת באיסור תורה, ובמקרה זה הכלל הוא ש"ספק דאורייתא לחומרא".

ד. לפיכך נראה שמותר לדוג דגים בחכה רק לצורך אכילה או צרכים רפואיים וכדו', אך אסור לעשות כן לצורך הנאה מעצם מעשה הדייג.