מום בבכור

שאלה

עז מבכירה שלא נמכרה לגוי המליטה זכר, לזכר זה יש דין בכור. בעליו של הבכור העביר אותו לכהן, כדין התורה שיש לתת את הבכור לכהן, הכהן חייב לטפל בו ואסור לו למכור אותו, וכל עוד אין בו מום לא ניתן לשחטו, אסור לעבוד בו ומספר הגבלות נוספות.

לפני מספר חודשים בכור זה נפצע ברגלו ופצע זה הזדהם, לאחר טיפול הפצע התרפא וכעת ישנה צלקת במקום הפצע. בנוסף לכך חלק מסוים מהטלף נשבר. ראה תמונה 1

ביקשנו מוטרינרים שיבדקו את הבכור, ועל פי דבריהם הפצע לא פגע בעצם, ישנו גלד על הפצע, והחוסר בטלף אינו פוגע בפעולות הרגילות אותן יכול הבכור לעשות. (הליכה, קימה וכדומה).

יש לשאול האם מדובר במום שניתן בגינו לשחוט את הבכור.

תשובה

הגדרת מום

בזמננו  מותר לשחוט את הבכור ולאכלו רק אם נפל בו מום. מום זה צריך להיות 'מום מובהק', 'נראה לעינים, וגלוי לכל',[1] ובנוסף לכך צריכים לבדקו 'שלושת בני הכנסת'[2] הדוגמאות המובאות בשלחן ערוך למומים מובהקים הם שבר של אחת הגפיים, יציאת העין מהמקום, וצרימת האוזן.[3]

לדעת הטור[4] ישנם מומים נוספים שאם הם מצויים הם מתירים את הבכור, וכתב הרמ"א במקום שיש להסתמך על דברי הטור האלו. המומים שהביא הטור שנוגעים לענייננו הם: פגימת העצם, נטילת הפרסה עם הזכרות, ויבלת.

פגימת העצם

המשנה[5] עסקה בשני מקרים של פגיעות בשלד: שבירת עצמות היד או הרגל, או פגימת העצם, לגבי שבירת העצם הובא בגמרא ששבירת העצם שניכרת כשבעל החיים בתנועה נחשבת למום, למרות שלא רואים את השבר. הגדרת פגימת העצם לא הובאה בגמרא, אך כתב התפארת ישראל[6] "שניכר שחסר קצת מרוחב העצם".

דהיינו כדי שחסרון בעצמות יתיר את שחיטת הבכור הוא צריך להיות ניכר או שיפריע לבעל החיים בתנועה, לבכור שאנו דנים בו אין מגבלה כלל בתנועה, ואף הצלקת מכסה את מקום היהום וישנו אף מעט שער שמכסה אותו, כך שלא ניתן להגדיר את הפצע כחסרון בעצם.

נטילת הפרסה עם הזכרות

הטלף של בעלי פרסות מורכב מכמה סוגי רקמות: רקמה חיצונית קשיחה, רקמה פנימית רכה שמכילה עצבים וכלי דם באזור הטלף, ורקמת עצם פנימית. ראה תמונה 2.

אחד המומים שמובאים בגמרא[7] הוא: "נטלו טלפיים וזכרותם עמהן - פסולין", וביאר רש"י "זכרות הטלפים היינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל"[8], מדבריו מובן שכדי שחסרון בטלף יהיה משמעותי הוא צריך להגיע עד לחוסר ברקמת העצם הפנימית, חסרון רק ברקמה החיצונית אינו מהווה חסרון משמעותי.

הטור כתב בשונה מרש"י, ולדבריו אם ניטלו הטלפיים עם הבשר שלהם, אזי מדובר במום, הב"י הבין בדבריו שלדעתו יש צורך שכל הטלף יחד עם כל הבשר ינטלו ואזי נגדירו כמום.

בשו"ת דברי מלכיאל[9] דן במקרה דומה שבו ניטל רובו של צד אחד של הטלף, ונשארה רק מעט מהעצם הוא דן ארוכות בדברי רש"י, כיצד להגדיר את חלק העצם שנותרה, ולדעתו נראה שרק אם רואים שכל הטלף ניטל, גם אם נשאר מעט מהעצם אזי נוכל להגדירו כמום ודאי שעל פיו נתיר את שחיטת הבכור, ובתנאי שהטלף לא יחזור לגדול שוב לאחר מכן.

כאמור, החסרון בטלף הבכור שאנו דנים בו הוא חסרון שאינו מגיע לעצם, ואולי ניטל חלק קטן מהבשר, אך ודאי שלא כל הטלף והבשר לכן הן לדעת רש"י והן לדעת הטור חסרון זה אינו חסרון המתיר את שחיטת הבכור.

יבלת

היבלת הובאה בתורה[10] כמום שאם הוא קיים בבעל חיים לא ניתן להקריבו, אך לא נתבאר מהי היבלת. אולם נראה[11] שמדובר בתוספות עור שמצויות באופן קבוע על גוף בעל החיים ולא ברקמת גלד, שסופה ליפול לאחר ההחלמה המלאה של הפצע. וכן מובן מדברי הטור שדן בשאלה האם היבלת שבה עוסקים היא בעלת עצם או לא, וודאי שאיננה גלד של מכה.

סיכום המומים

כאמור, על פי בדיקתם של הוטרינרים הן הפצע והן החסרון בטלף אינם משמעותיים ואינם מפריעים להילוכו הרגיל של הבכור, הצלקת אף מכוסה בחלקה בשיער כך שהיא אינה נראית בבירור לעיניים, לכן לא ניתן להגדיר את הפצע והחסרון בטלף כמומים מובהקים ונראים לעיניים כדי להתיר את שחיטתו.

מספר ממשלתי

על פי דברי המגדל בכור זה לא נרשם ברישומי השירותים הוטרינריים, (שו"ט) והוא אינו מחוסן,[12] מבחינה מקצועית מקובל שכשמגיע וטרינר מטעם השו"ט הוא מחסן את בעל החיים לפי פרוטוקול החיסונים וכן מסמן את בעל החיים במספר ממשלתי על ידי עשיית נקב באוזן. להלכה מקובל כי במקרה בו נוצר נקב במרכז האוזן בקוטר של כ- 6.3 מ"מ, נקב זה מוגדר כמום גלוי ומובהק, ובשל כך ניתן לשחוט את הבכור.[13]

יש אם כן לשאול האם מותר לכהן המחזיק את הבכור להזמין את השו"ט, שיחסנו ויסמנו את הבכור, ומתוך כך יהיה ניתן לשחטו, יצויין כי כהן זה אינו חקלאי, ואינו בעל דיר, הוא מחזיק זכר ונקבה בלבד בחצר.

כתב השו"ע[14] שאסור להטיל מום בבכור, הן במכוון, הן בגרימת מום, ואף אין לומר לגוי שיטיל מום, ואם עבר והטיל מום, מום זה אינו מתיר את הבכור, לכן אין להזמין את השו"ט מתוך ידיעה שעל ידי כך יגרם מום באופן ודאי.

טיפולים רפואיים בבכור

בכור זה היה זקוק לכך שיטלפו את פרסותיו. (ראה תמונות 3, 4) בבעלי חיים שחיים בטבע הפרסות נשחקות באופן טבעי על ידי החיכוך באבנים ובמרעה. בבעלי חיים שחיים במשקים, מכיוון שפרסותיהם אינן נשחקות יש לבצע את חיתוך הפרסות באופן יזום, פעולה זו נקראת 'טילוף', לעיתים פעולה זו עוברת את החלק הקשיח של הפרסה ופוגעת ברקמות פנימיות יותר ונוצר פצע בטלף, יש לשאול האם מותר לבצע פעולה זו בבכור מחשש שהוא יפצע.

נחלקו חכמים, רבי יהודה ורבי שמעון האם מותר לטפל בבכור 'שאחזו דם' [15] הטיפול שנצרך במחלה זו הוא הקזת דם, מחלוקתם היא עד כמה יש לחשוש לגרימת מום, לדעת רבי יהודה אין להקיז כלל מחשש שמא יגרום לו מום, לדעת חכמים מותר להקיז כל עוד לא גורמים לפצע בפועל, ולדעת רבי שמעון מותר לגרום לו מום במהלך הריפוי.

השו"ע פסק כדעת חכמים שמותר להקיז דם כל עוד לא מתכוונים לפצוע את הבכור, אשר על כן מותר לבצע טילוף, על אף שיתכן שהבכור יפצע בשל כך, כיוון שמטרתו היא לרפא אותו ולא לפצעו.

מכירת המבכירה לגוי

בשולי הדברים נוסיף, כי אנו נתקלים בשאלות דומות מפעם לפעם, ויש לזכור כי על אף שבוודאי כולנו מצפים לבניין בית המקדש במהרה בימינו ותחזור העבודה לסדרה עם הקרבת הקרבנות, כתב השולחן ערוך[16]: "בזמן הזה מצוה לשתף עם הנכרי באזנו... קודם שיצא לאויר העולם כדי לפטרו מהבכורה אע"פ שמפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבוא לידי מכשול".

להלכה

הפציעות אינן פוסלות את הבכור, ולא ניתן לשחטו בשל פציעות אלו, ויש על הכהן להמשיך ולהחזיקו.

[1] שו"ע יו"ד שט, ב.

[2] אנשים בעלי ידע בסיסי בבעלי חיים, שמבינים גם את המשמעויות ההלכתיות של היתר השחיטה.

[3] למרות שצרימת האוזן היא לא מום שמפריע כלל לתפקודו של בעל החיים, מכל מקום צרימה זו נחשבת למום בשל העובדה כי האוזן היא בולטת, ומום זה 'גלוי לעיני כל'.

[4] יו"ד סי' שט

[5] בכורות פרק ו.

[6] בכורות ו, י אות עד.

[7] בכורות מד, א

[8] וכך מובן גם מרבינו גרשום במקום.

[9] חלק א סימן סג

[10] ויקרא כב, כב.

[11] ראה למשל רמב"ם שבת פרק ט הלכה ח "החותך יבולת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר, ומותר לחתוך יבולת במקדש"

[12] ישנם מספר חיסוני חובה אותם יש לחסן את בעלי החיים כגון: פה וטלפיים, וברוצלזיוס.

[13] ראה הרב אריאל בכורות שנולדו בעדר כבשים, באהלה של תורה ח"א יו"ד סי' נד, הרב יגאל הדאיה 'מום באוזן הבכור, אמונת עתיך מס' 5 עמודים 15- 21.

[14] יו"ד שיג, א

[15] תורת כהנים אמור פרשה ז סוף פרק ו. הפרשנים ביארו מהי מחלת 'אחיזת הדם: 'שנתגבר עליה הדם ומחניקה', או ש'אחזה דם וחלתה'(רע"ב חולין ג, ה) או בביאור הרב קאפח שמחלה זו היא 'גמהא'- 'קוצר נשימה, אי יכולת לנשום, לחץ על הריאות'. הטיפול המקובל בחז"ל למחלה זו הוא העמדת בעל החיים במים על מנת לקררו. באנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך 'מחלות' זיהה מחלה זו כ'פוליצטמיה' דהיינו מחלת 'ריבוי כדוריות אדומות', ועי' באנציקלופדיה הלכתית חקלאית ערך 'מחלות בעלי חיים'

[16] יו"ד שכ, ו.