דין בכור בכבש ללא אליה

שאלה

בפינת חי מסויימת נולד בכור לאחת הכבשים, הזן של הכבשים הוא זן ללא אליה, יש לשאול האם חסרון באליה נחשב למום שבגינו ניתן להתיר את הבכור באכילה.

תשובה

זנב בעל החיים מורכב מחוליות ומסחוס, בחלק מגזעי הכבשים כגון גזע 'כבש אליה', שממנו פותחו זנים שונים כגון זני 'האוואסי' וה'אסף', ישנו חלק שומני גדול ורחב שנקרא 'אליה', משקלו יכול להגיע עד 10 ק"ג, חלק זה משמש כמאגר מזון לבעל החיים. בגזעים אחרים, כגון גזע 'מרינו' אין אליה, אלא זנב בלבד. האליה מצויה אצל כבשים בלבד ואינה קיימת בעזים ובבקר.

קדושתו של הבכור היא קדושה עצמית, כל בכור שנולד בצורה טבעית הוא מוגדר כבכור גם אם הוא בעל מום כפי שנאמר (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור... באדם ובבהמה לי הוא", ללא חלוקה בין אם יש בו מום לבין אם אין בו, וכדרשת הגמרא (חולין קלו, ב) "בכור אפילו טריפה". ההבדל בין בכור תמים לבכור בעל מום הוא שבכור תמים מותר באכילה רק לכהן ויש לנהוג בו כדין קדשים קלים, אך בכור בעל מום מותר באכילה גם לזרים, כדעת בית הלל (בכורות לג, ב).

המומים שפוסלים את הקרבנות מהקרבה פוסלים גם את הבכור כדברי הרמב"ם (בכורות ב, ב): "וכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מן המובחר ואין הקדשים קרבין בהן ולא נפדין עליהן כך אין הבכור נשחט עליהן ולא קרב". ויש לבחון אם כן האם חסרון באליה מוגדר כמום הפוסל כבש מקרבן.

האליה היא חלק מחובת הקרבן המובא מכבשים כפי שנאמר בקרבן שלמים (ויקרא ג, ז- ט): "אם כשב הוא מקריב את קרבנו...והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה תמימה", בקרבן עולה אמנם לא נזכרה חובת הקטרת האליה, אך ניתן לומר שמכיוון שקרבן עולה נשרף כולו אין צורך לתאר במפורט את כל האברים, לעומת שלמים שהבשר נאכל לבעלים ישנו צורך לפרט מהם החלקים החייבים בשריפה ומה מותר באכילה לבעלים.

אולם הרמב"ם כשמונה את המומים המיוחדים לבהמה שפוסלים אותה מקרבן (הלכות אסורי מזבח ב, ד) מונה פגיעות שונות בזנב בלבד כגון פגיעות בעצם הזנב, חוסר בזנב, ואינו מונה חסרון כל שהוא באליה. לכן נראה לומר שכשם שישנם מינים שניתן להביא רק מהם קרבנות מסוימים כגון זכר בקרבן בקר לעולה, ניתן להביא לקרבן שלמים רק כבש עם אליה, אך אין הדבר אומר שחוסר באליה יוגדר כמום.

כמו כן, בגמרא (בכורות מ, ב) מובא ביחס למומי זנב הבכור: שזנב שהוא דק מאוד או עגול, דהיינו שהוא רחב יותר מעוביו הדבר נחשב למום, ואם כן מדובר בחסרון שהוא בצורת הזנב עצמו, אך חוסר באליה לא נזכר כמום הפוסל. בשו"ע (יו"ד שט) הובא שבזמן שאין את בית המקדש על מנת לפסול את הבכור המום צריך להיות מובהק, גלוי וניכר לכל, הדוגמאות אותן הביא השו"ע הן קטיעת אחד האיברים, חסרון ניכר באוזן וכדומה, הצד השווה בין מומים אלו הם שבעל החיים המדובר הוא שונה באופן מהותי וניכר משאר בעלי החיים ממינו, מובן אם כן, שאם מדובר בחסרון אבר מסוים שאינו של בעל החיים המדובר אלא בכל בעלי החיים מסוג זה הדבר אינו נחשב למום גלוי וניכר לכל, ואינו יכול להתיר את הבכור.

שאלה דומה נשאל בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רלו האם כבשים בעלי אליה וכבשים שאינם בעלי אליה נחשבים לסוג אחד או לשני סוגים לענין כלאים וכתב שמכיוון שבאופן כללי שני המינים נראים דומים הם נחשבים למין אחד, אמנם לענין קדשים: "התורה ציוותה שלקרבן תהיה אליה, אך החסרון בה אינו מגדיר את בעל החיים, ממין שאינו בעלי אליה כמין אחר", וכתב בשם המלבי"ם (ויקרא אות קעח) שלכבשים יש שני שמות כבש וכשב כל שם מבטא מהות אחרת של בעל החיים, אחד הוא האליה ואחד הוא הצמר.

וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה או"ח סי' ז) שצמר של כבשים ללא אליה (מזן מרינו) נחשב כצמר, למרות החסרון באליה, וניתן לצאת בו ידי חובת ציצית משום שהולכים אחרי המין העקרוני של בעל החיים, ללא תלות אם יש לו אליה או אין לו.

אם כן, החסרון באליה במין זה של הכבשים אינו נחשב למום המתיר ולא ניתן לשחטו ללא שיהיה בו מום ממשי.