עשרה בטבת – "יום הקדיש הכללי" ויום השואה

צום "עשרה בטבת" בנוסף להיותו אחד מארבעת צומות הנובעים מחורבן בתי המקדש, נקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי" ויום הזיכרון לשואה הנוראה. תקנה זו נקבעה בשנת תש"ט מס' חודשים אחר הקמת המדינה. על השאלה מדוע נבחר דווקא צום זה? ניתן להשיב עפ"י הלשון בו מוזכר צום עשרה בטבת בדברי הנביא יחזקאל (כד א-ב): וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ... בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". באותו פסוק מופיע פעמיים הביטוי "בעצם היום הזה". ומה באמת החשיבות להקפיד על "עצם היום הזה"? יתכן שליום זה יש משמעות מיוחדת משאר התעניות, משום שיום זה מציין את תחילת החורבן הכללי של הארץ בפעם הראשונה אחרי כיבושה ע"י ישראל בימי יהושע בן-נון. תהליך שהתחיל בי' בטבת עם תחילת המצור על ירושלים ותחילת חורבן בית-המקדש הראשון; והמשיך בגלות בבל, ולאחר מכן עם עליות ומורדות קרוב לאלפיים שנות גלות האפלים. משמעותו הרוחנית של צום העשירי בטבת הינו תחילתו של "הסתר הפנים" שהחל במצור, וניתן לומר שהוא הגיע לשיאו בלא כל ספק במאורעות השואה האיומה. לכך טבעי הדבר, שהרבנות הראשית לישראל תציין כיום זיכרון לשואה דווקא את יום הצום המציין את תחילתו של הסתר הפנים שהשואה הנוראה הייתה שיאו של הסתר זה. עד כמה נכון לומר שהשואה הייתה שיאו של הסתר הפנים ניתן ללמוד מתוך דרשותיו  של האדמו"ר מפיאסצ'נה הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד אחיו של ה"אדמו"ר החלוץ" הרב ישעיהו שפירא זצ"ל. האדמו"ר שהיה גם רב של העיירה פיסצ'נה חיזק את צאן מרעיתו בשיאם של ימי השואה בתוך גיטו ורשה, והוא עצמו העלה אותם על הכתב וקרא להם: "חידושי תורה שנכתבו בשנות הזעם ת"ש - תש"א - תש"ב". בדרשות הראשונות (חנוכה תש"א אש-קודש עמ' קלט) הוא מדבר על מסירות נפש על עבודת ה' גם כאשר קוראים לעם ישראל צרות גדולות ואיומות כאלה. כשהוא מבאר שאמנם צרות כאלו הם נדירות אך הן היו גם בימי חורבן בית המקדש, וז"ל:

"...לא כן בשלהי תש"ב שכמעט בכליון חרוץכלו קהלות הקודש, ואף המתי מספר שנשארו, דווים בשעבוד ועבודת מצרים נרמסים ובאימתמות נשארו, אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו, אין מי לייסר, ולא לב לעורראותו לעבודה ותורה, בכמה ניסיונות עולה התפילה, ובכמה שמירת שבת גם למי שרוצה באמתלשמרהו, וכל שכן לבכות על העתיד ועל בנין הנהרסות בעת אשר ירחם ה' להושיענו שאין רוח ולא לב, רק ה' הוא יחוס ויושיענו כהרף עין, ובנין הנהרסות, רק בגאולה שלימהותחיית המתים הוא ית' יכול לבנות ולרפאות, אנא ה' רחם ואל תאחר מלהושיענו". 

האדמו"ר הי"ד חפץ שדברים אלו ייזכרו לדורות הבאים, לפיכך הוא ערך אותם והטמין את כתב היד הוטמן על ידו בכד חלב, יחד עם כמה מספריו, ובצירוף לכתביו הוא מצרף מכתב כעין צוואה, המלא אמונה וראייה רחוקה ש"בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". כך עולה מתוך לשון המכתב בו הוא מבקש שכל המוצא את כתביו ישלחם אותם לארץ-ישראל לאחיו הרב ישעיהו שפירא זצ"ל המוכר לנו גם כ"אדמו"ר החלוץ". וכך הוא כותב:

"ב"ה הריני מתכבד להרשות לעצמי לבקש מאת האדון הנכבד, או המוסד הנכבד, שימצאו את הכתבים האלה ... ״חדושי תורה״ על פרשיות התורה מן השנים ת"ש תש״א ותש״ב, לטרוח בטובם לשלחם לארץ־ישראל עפ״י הכתובת הבאה ״הרב ישעי׳ שפירא תל אביב ("פלשתינה")  ולצרף למשלוח גם את המכתב הזה. כאשר ירחם השי״ת ואשאר בחיים עם היהודים הנשארים אחרי המלחמה, הריני מבקש להחזיר כל זה לידי הרבנות בווארשא בשביל קלונימוס. וה' ירחם עלינו שארית ישראל די בכל אתר ואתר ויצילנו, יחיינו ויושיענו כהרף עין. בתודה מעומק הלב  קלונימוס". 

ואכן כתבים אלו הגיעו בהשגחה פלאית לר' ברוך דובדבני זצ"ל שהיה שליח עלייה של הסוכנות במזרח אירופה, והוא דאג להביאם לארץ. 

דבריו הגדולים של האדמו"ר מפיסצ'נה הי"ד מעוררים התפעלות כיצד למרות שהוא הבין וראה נכוחה שעתה הם נמצאים בשיא החושך של הגלות כעדותו המפורשת: "לפי ידיעתי

לאור דברים אלו, ניתן לומר שלא לחינם נקבע צום עשרה-בטבת ע"י הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש-הכללי ויום-השואה, משום שיום זה המכונה בדברי הנביא "בעצם היום הזה" כציון זמן לדורות, לתחילת החורבן של ביהמ"ק וחורבן הארץ. על כן מתבקש הדבר שדווקא יום זה יצויין כיום המזכיר את השואה האיומה שפקדה את עמנו, אשר עם כל מוראותיה מסמלת היא את הניתוח הכואב, שבדיעבד התברר כתחילת התהליך של סיום של הגלות המרה והנמהרה שראשיתה בעשרה בטבת אלפיים וחמש מאות שנה קודם לכן. כאשר הקמת מדינת ישראל מיד אחריה מסמלת את תחילת הגאולה והתחלת חזרת מלכות ישראל לארץ-הקודש. יהי רצון שנזכה מתוך כך לגאולת ישראל במהרה בימינו.