יעקב אבינו ועשרה בטבת

א. חיי יעקב ומות ישראל

על הפסוק 'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה' כתב רש"י: 'למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם'.[1]

דברים אלו צריכים ביאור, מדוע דרשה זו מוסבת על הפסוק המציין את חיותו של יעקב, 'ויחי יעקב', מן הראוי לציין זאת על הפסוק: 'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת', בו מתוארת דעיכת החיים?

הביאור לכך נעוץ בשינוי השמות יעקב וישראל - שמו של יעקב מורה על השִפלות והירידה לגלות, לעומת שם ישראל המורה על רוממות הרוח וגדלות ישראל.

בזאת יש להבין את הפסוק: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי'.[2] וקשה, בתחילה האמירה של הקב"ה אליו היא בשם ישראל, 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל', ואילו הקריאה אליו היא בשם יעקב, 'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב'?

הביאור הוא בהבדל האמור בין ב' השמות הללו - חזיון הנבואה 'בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה' מתייחס לשם ישראל, לדרגה הרוחנית הגבוהה היכולה להשיג השגות אלו, אך הדיבור עימו אודות הירידה למצריים הוא בבחינת יעקב, המסמל את הירידה לשפל הרוחני בגלות, לכן נאמר: 'וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע... וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ'[3], כשההדגשה החוזרת היא על מילת 'יעקב'.  

לאור זאת מובן מדוע נסובו דברי רש"י על הפסוק 'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם', שהרי חיותו של שם יעקב, המדרגה הירודה של הרוחניות, היא במצריים, בגלות, ובגין זאת החל השעבוד.

לאחר מכן, ממשיך הפסוק: 'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת' - לעומת חיותו של יעקב בגלות, הרי שדרגת ישראל המורה על העליונות הרוחנית הגבוהה, דועכת היא בגלות מצריים.[4]

ב. הגלות ותורה שבעל-פה

'כיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל' - סמיות העין שהחלה במיתת יעקב והביאה את השעבוד במצריים, מהווה את חשכת הגלות. בזמנים אלו בהם שורר חושך בעולם, באה לידי ביטוי תפקיד התורה שבעל-פה.

עד זמנו של רבי יהודה הנשיא היה איסור לכתוב את התורה שבעל-פה,[5] אך 'לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח'.[6]

ריח הגלות הממשמש ובא הביא איתו את ההיתר לכתיבת תורה שבעל-פה.

ויש להבין, מדוע ישנו קשר בין תורה זו לבין חשכת הגלות?

התורה שבעל-פה מסמלת את היגיעה והצער, כדברי המדרש (תנחומא, פרשת נח סימן ג): 'תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך, שנאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, אלו בעלי תלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם'.   

יש בה בתורה שבע"פ גילוי אור אלוקי בתוככי המציאות החשוכה. יסוד תורה שבע"פ הוא בהתפשטות ויישום התורה שבכתב במציאות הקיימת, שהרי פרטיה ודקדוקיה של כל מצווה ומצווה לא נכתבו בכתב, ונדרשו חז"ל לדרוש ולדלות ממים עמוקים פרטים אלו, דבר המורה על יישומה של תורה שבכתב במציאות.

לפיכך מובן שנמשלה תורה שבע"פ לחושך,[7] כדברי הבבלי סנהדרין (כד ע"א): 'במחשכים הושיבני כמתי עולם - אמר רבי ירמיה, זה תלמודה של בבל', שיש בו הארה לחשכת הגלות.[8]

כמו"כ, תורה שבעל-פה מתייחדת בתקנות וגזירות של חכמים שהוסיפו על דברי תורה שבכתב, ריבוי הסייגים נצרך על-מנת לשמר את ישראל המצויים בגלות בין האומות.

רעיון זה הורחב בדברי משך חכמה (שמות יב, כב), כאשר לדבריו הביטוי לכך הוא בהיות ישראל במצריים, בגלות בין האומות: 'לכן הִרבה התורה בסייגים גבי פסח וחמץ בבל יראה, מפני שעל פי הגדרים והסייגים נגאלו. ולהורות נתן שלא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, שכל אדם יהא נגדר ומקושר לאומתו בסייגים וגדרים, שכל זמן שלא יהיה אור האלוקי מופיע עליו גלויה לעיני כל, הסכנה גדולה שלא יתערבו בין האומות ויאבדו קיומם'. דווקא בקרבן פסח המורה על ההיבדלות של ישראל מהעמים, 'וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ',[9] הובלט רעיון זה של הצורך בסייגים וגדרים.

כך גם תורה שבע"פ המתייחדת בריבוי סייגים, 'ועשו סייג לתורה', מביאה לידי ביטוי את הצורך לשימור ישראל בעת הגלות לאי-התערבותם עם הגויים.

ג. יעקב ותורה שבעל-פה

לאור האמור, שיש בה בתורה שבעל-פה קשר הדוק לחשכת הגלות, נצטרך עתה להבין את  ירידתו של יעקב לגלות, עליה נדרש: 'ויחי יעקב - לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם'.

כאמור, רבי יהודה הנשיא מיסד את תורה שבעל-פה, בהבנה שממנה תצמח ישועה לעם בגלות.

שורשיו של רבי יהודה הנשיא היו בבחינת יעקב, כדברי רש"י (בראשית כה, כג) אודות הריונה של רבקה: 'שני גוים בבטנך - גיים כתיב, אלו אנטונינוס ורבי'. בכך, אנטונינוס ורבי יהודה הנשיא מקבילים המה לעשיו ויעקב.[10]   

גם רבי יהודה עצמו הבחין בכך וראה בחייו הקבלה לחיי יעקב, כדברי המדרש (תנחומא, ויחי סימן ג): 'בחייו היה דר בציפורי י"ז שנה, וקרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וחיה יהודה בציפורי י"ז שנה'.[11] לא רק בחייו ראה רבי יהודה את דמותו כדמות יעקב, גם במותו ישנה הקבלה בינו ליעקב, שעל זה האחרון נאמר 'יעקב אבינו לא מת',[12] וכן רבי יהודה לאחר מותו היה בא לביתו בערב שבת לקדש על היין.[13] לפיכך, במשנתו של רבי יהודה נאמר (אבות פ"ב מ"א): 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם'. מידת התפארת, אותה מציין רבי יהודה כמידה ממוצעת וראויה, היא מידתו של יעקב אשר היה הממצע בין מידת החסד של סבו אברהם למידת הדין של אביו יצחק.[14] דבר הנרמז באומרו 'ותפארת לו מן האדם' - מצורת אדם המצויה בכיסא הכבוד, שהיא צורת יעקב אבינו.[15]

לאור הקבלות אלו עולה שיעקב מסמל את בחינת תורה שבעל-פה, ולפיכך נזקקו ישראל בגלות מצריים לתחייתו של יעקב כדי להאיר להם את חשכת הגלות, כבחינת תורה שבעל-פה המאירה את חשכת הגלות.

ואכן, כוח תורה שבע"פ המאיר ומבליח במציאות של חשכת הגלות מצוי הוא אצל יעקב. הדבר נרמז בפסוק: 'וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה'[16] - מתעורר יעקב ומבחין באור האלוקי במקום הזה, התעוררות שבאה לו 'מִשְּׁנָתוֹ', מכוח המשנה, תורה שבעל-פה המאירה את חשכת הגלות, אשר גם אם נראה שחושך על פני תהום, עדיין בכוחה של תורה שבע"פ להאיר ולהורות ש'אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה', ישנה התגלות אלוקית במציאות החשיכה.

לפיכך, התחלת ש"ס משניות שערך רבי יהודה הנשיא, היא בתפילת ערבית, אותה תיקן יעקב,[17] תפילה הנאמרת בחשכת הלילה, בגלות, יאה היא ליעקב המסמל את תורה שבע"פ המאירה בגלות.

ד. ג' ימי חושך  

בדברי הבבלי ראש השנה (יח ע"ב) נאמר ביחס לתענית י' בטבת: 'צום העשירי - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים'.

והוסיף השולחן ערוך (או"ח סי' תקפ סעי' ב): 'בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, והיה חושך בעולם שלושה ימים. ובט' בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו'. ביחס לט' בטבת, כתב מגן אברהם (שם, ס"ק ו), שמת עזרא הסופר, כפי הנאמר בסליחות.

א"כ, שלושה אירועים היו בשלושת ימים אלו - תרגום התורה ליוונית, מות עזרא ותחילת המצור.

בעקבות ג' אירועים אלו היה בעולם חושך לשלושה ימים.

ראשית, יש להבין את המכנה המשותף בין אירועים אלו.

שנית, יש להבין מדוע בעקבות אירועים אלו השתרר חושך בעולם?

נראה, שהמכנה המשותף לאירועים אלו הוא הפגיעה בתורה שבע"פ, דבר המביא את החושך:

• תרגום התורה - יכולת חכמים לפרש את התורה שבכתב ולהוציא ממנה הלכות, נעוצה בטהרת מילותיה של תורה שבכתב, 'וכפטיש יפצץ סלע - מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים'.[18] בכך, מתרבָּה ומתפשטת תורה שבכתב במציאות ע"י תורה שבע"פ.[19]

אך כאשר נתונה תורה שבכתב לתרגום יוונית, נמנעת ההתפשטות וההתרחבות שלה בתוככי המציאות, שהרי אין המילים בטהרתן וחסר לחכמים היכולת להמשיך מהן את תורה שבע"פ.

• מות עזרא הסופר - עזרא הבדיל נשים נוכריות מקרב ישראל,[20] הבדלה שאינה בהכרח הבדלה פיזית אלא גם הבדלה רעיונית, כדברי רש"י (משלי ב, טז): 'מאשה זרה - מכנסִיָה של אפיקורסות והיא המינות'.[21] מעשה זה של הבדלה נובע מחמת היותו של עזרא בחינת משה רבינו, כדברי הבבלי סנהדרין (כא ע"ב): 'ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה'.

עזרא ממשיך את קבלת התורה שבכתב בטהרתה ובהבדלה מדעות כוזבות, אך לאחר תרגום התורה ליוונית, מתה בחינת עזרא הסופר, בחינת ההבדלה בין חכמת התורה לחכמה חיצונית.

• תחילת המצור על ירושלים - ביום עשרה בטבת 'סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם'.[22]

ירושלים היא מקור התורה שבע"פ, 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם',[23] ממנה מתפשטת תורה שבכתב אל המציאות, שזהו עניינה של תורה שבע"פ. וממקור התורה בירושלים מתבלטת טהרתה וקדושתה של התורה.[24] מגמה זו הפוכה ממגמתה של בבל, שֵם המורה על בלבול וערבוב,[25] ובסמיכת מלך בבל על ירושלים, הרי שיש בדבר חילול קדושת וטהרת התורה.

נמצא א"כ שהמכנה המשותף לג' אירועים אלו הוא הפגיעה בתורה שבכתב, פגיעה המונעת את השפעת המאור ממנה ע"י התורה שבע"פ, דבר הגורם ממילא לחושך בעולם, ההיפך מהאור האלוקי שמשפיעה תורה שבע"פ על המציאות.

ה. י' בטבת ושבת

כתב אבודרהם (סדר תפילת תעניות, עמ' רנד), אם היה חל י' בטבת בשבת צריך להתענות בשבת.

והדברים תמוהים, הרי אם היה חל ט' באב בשבת לא צמים בשבת, מדוע א"כ חמור צום י' בטבת שיש לצום אותו בשבת?

מה עוד, שהאירוע בגינו חל הצום הוא תחילת המצור, שלכאורה קל יותר מאשר שריפת המקדש.

הביאור קשור בהכרח לאמור עד כה:

שמירת השבת וההתענגות בה מהווה פריצת גבולות, כדברי הבבלי שבת (קיח ע"א): 'כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך'. הגם ששמירת השבת מלוּוה בהימנעות, כאיסור תחומין, הוצאה מרשות לרשות וכדו', מכל מקום שמירה והימנעות זו גוררת בעקבותיה פריצת גבולות, 'בלי מצרים'.

דווקא מחמת ההיבדלות, אצירת הכוחות פנימה, ישנה היכולת לפרוץ ללא גבולות, להאיר ולהשפיע.

פריצת הגבולות מיוחסת ליעקב, הדרגה הפחותה ברוחניות, העם המצוי בגלות, מקבל אור מיעקב, מהתורה שבע"פ המאירה במציאות החשוכה. כוח ההשפעה של פריצת הגבולות יכול להתממש מחמת השמירה על הקדושה והטהרה של יסוד תורה שבכתב, שממנה מאירה היא התורה שבע"פ.

אך בעת שיתערבבו בה חכמות חיצוניות, ישרור חושך בעולם ותימנע יכולת ההשפעה ופריצת הגבולות. זוהי תחילתו של המצור על ירושלים, מקור התורה שבע"פ, מקור הקדושה. בעת שמערבבים בה חכמות זרות, אבד ממנה יכולת ההשפעה ופריצת הגבולות.

כאשר חל י' בטבת בשבת נפגשות המה ב' המגמות הסותרות הללו - מגמת השבת המנחילה לשומריה את השפעת הקודש החוצה ללא גבולות, ומגמת בבל המיצרה ומונעת את ההשפעה.

לדעת האבודרהם הנ"ל, מפגש זה הוא עקרוני ובו יש להכריע ולהתענות גם בשבת, שהרי בכניעה לו מאבדת השבת את עניינה, השימור כתנאי להשפעה והרחבת הגבולות.     

נמצאנו למדים על הקשר בין דמותו של יעקב אבינו היורד לגלות מצריים במטרה להאיר שם את החשכה באור התורה שבעל-פה, ואחריו ממשיך זאת רבי יהודה נשיא העורך את תורה שבעל-פה כהכנה לגלות, לבין ג' ימי החושך ששררו בעולם בהאפלת אור התורה במציאות.

 

 

 

[1] רש"י (בראשית מז, כח).

[2] בראשית (מו, ב).

[3] בראשית (מו, ה-ו).

[4] ראה: מי מרום (ח"ט, שמות מאמר א). 

[5] בבלי גיטין (ס ע"ב); בבלי תמורה (יד ע"ב).

[6] רמב"ם (הקדמה ליד החזקה).

[7]  ראה גם: מדרש (תנחומא, כי תשא סימן לו): 'מנין היה יודע משה אימתי יום? אלא כשהקב"ה היה מלמדו תורה בכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה, משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה'.

[8] ראה: פרי צדיק (מאמר קדושת השבת, מאמר ז עמ' כ); מי מרום (ח"ב עמ' נ).

[9] שמות (יב, מח).

[10] ראה: פרי צדיק (ח"ב לסעודת פדיון הבן, אות א כז ע"ב).

[11]  ראה: פרי צדיק (ויחי אות ב, ח"א קט ע"ב).

[12] בבלי תענית (ה ע"ב).

[13] בבלי כתובות (קג ע"א). על הקבלה זו ראה: תקנת השבין (לג ע"ב).

[14] מידה ממצעת זו היא מידת האמת, שמילה זו מורכבת מתחילה, אמצע וסוף האותיות. וממילא אין יכולת ביטול לאמת, ראה בזה: כלי חמדה (פרשת ויחי אות ב ד"ה אמנם); משנה שכיר (מועדים ח"ב עמ' 85).

[15] רש"י (יחזקאל א, ה).

[16] בראשית (כח, טז).

[17] בבלי ברכות (כו ע"ב).

[18] בבלי סנהדרין (לד ע"א).

[19] אור החיים (ויקרא יג, לז; שם כו, ג).

[20] עזרא (י, יא).

[21] רד"ק (ישעיהו ב, ו).

[22] יחזקאל (כד, ב).

[23] ישעיהו (ב, ג); מיכה (ד, ב). ראה: רמב"ם (הל' ממרים פ"א ה"א): 'בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל'.

[24] תוספות (בבא בתרא כא ע"א ד"ה כי), ביחס ללימוד תינוקות בירושלים: 'לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכוהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה'.

[25]  בבלי סנהדרין (קא ע"א).