הלכות צום עשרה בטבת ומשמעותו ההלכתית של "יום הקדיש הכללי"

"כתוב לך את עצם היום הזה"

הלכות צום עשרה בטבת

תענית ציבור – החייבים והפטורים

א. צום עשרה-בטבת הנקרא בלשון הנביא (זכריה ח') "צום העשירי" נקבע כיום תענית כי ביום זה "סמך מלך בבל נבוכדנצאר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" (רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ב, עפ"י גמ' ר"ה יח ע"ב שו"ע או"ח סי' תקמ"ט סעי' א).

ב. חובת התענית חלה על כל איש ואשה מישראל מאז שהגיעו למצוות (עפ"י שו"ע או"ח סי' תקנ ובמפרשים שם).

ג. חולים פטורים מהצום גם אם הם חולים שמוגדרים כ"חולה שאין בו סכנה". בכלל זה אדם השוכב במיטתו מחמת מחלתו, או שהתענית מזיקה לו, כגון שיש לו בעיות רפואיות שהצום מזיק להן, או שהוא תשוש מאוד מבחינה בריאותית עד שהצום עלול לעשותו חולה (משנ"ב ס"ק ד, כה"ח ס"ק ו, עפ"י שו"ע סי' תקנד סעי' ו).

ד. כמו כן גם נשים בהריון או נשים מניקות אינן צריכות לצום בעשרה בטבת – וכתבו הפוסקים שבדורנו הן פטורות אף שאינן מצטערות הרבה (עפ"י שו"ע או"ח סי' תקנד סעי' ה).

ה. נשים שילדו בשנתיים האחרונות, וכבר אינן מניקות – עליהן להתחיל לצום, ואם לאחר מכן תרגשנה חולשה מיוחדת – הן יכולות לאכול.

תפילות התענית

ו. אדם מישראל שמתענה צריך לומר "עננו" בברכת "שמע קולנו" בתפילות התענית, וישנם מס' מנהגים האם אומרים "עננו" בכל התפילות או בחלקן, כדלהלן:

1. מנהג חלק מקהילות יוצאי תימן שאומרים "עננו" בכל תפילות התענית החל מתפילת ערבית של ליל הצום, וכן שחרית ומנחה של יום התענית. ואע"פ שהצום עצמו מתחיל רק מעלות השחר, בכל זאת הוא מוגדר כ"יום התענית" כבר מהערב (עפ"י רמב"ם הלכות תפילה פ"ב הי"ב, וכמפורש בשו"ע או"ח סי' תקסה סעי' ג, וכפי שביאר את דבריו הגר"א שם ד"ה בכל תפילותיו בשם הר"ן).
2. מנהג קהילות יוצאי ספרד שהיחיד אומר "עננו" בתפילת שחרית ומנחה, היות שרק בתפילות אלו האדם כבר מעונה (כף החיים סי' תקסה אות יז).
3. מנהג קהילות יוצאי אשכנז, שיחיד אומר "עננו" רק במנחה של תענית הציבור (רמ"א או"ח סי' תקסה סעי' ג בהגה).

ז. יחיד ששכח לומר "עננו" בלחש וסיים ברכת "שמע קולנו"- ימשיך להתפלל כרגיל (שו"ע או"ח סי' תקסה סעי' ב משנ"ב ס"ק ו) ויאמר "עננו" רק אחרי "יהיו לרצון" הראשון שלפני "אלוקי נצור" (כף החיים שם ס"ק יב, וכן משמע בערוך השולחן סי' תקס"ה סעי' ג, וכך הכריעו כמה אחרונים ועי' משנ"ב שם ס"ק ז, ועי' פסקי תשובה שם אות ב).

ח. לפי כל המנהגים שליח ציבור אומר "עננו" כברכה בפני עצמה בחזרת הש"ץ בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "רפאנו" בתפילות שחרית ובמנחה, אך בתפילת הלחש הוא אומר "עננו" בברכת "שמע תפילתנו" כמו יחיד המתפלל כל אחד כפי מנהגו (עפ"י שו"ע סי' תקסה סעי' ג ובביאור הלכה שם ד"ה בקול רם).

ט. שליח ציבור ששכח לומר "עננו" בחזרת הש"ץ והמשיך "רפאנו" יכול לחזור באמצע "רפאנו" כל עוד שלא אמר: "ברוך אתה ה'..." של סיום ברכת "רפאנו". אך אם הוא כבר אמר "ברוך אתה ה'..." ימשיך ויסיים את הברכה "רופא חולי עמו ישראל" ויאמר "עננו" רק בברכת "שמע קולנו" (עפ"י שו"ע או"ח סי' קיט סעי' ד, רמ"א בהגה שם, ומשנ"ב שם ס"ק טז).

י. חובת אמירת י"ג מידות יחד עם השליח ציבור – במניינים רבים מתפללים אנשים שמנהגי אמירת הסליחות שלהם שונים, וכל אחד אומר סליחות כמנהג אבותיו, וכך ראוי לנהוג. אך כאשר השליח ציבור מגיע לאמירת "שלוש-עשרה מידות", אף אותם מתפללים שאומרים סליחות בנוסח אחר, עליהם להפסיק למס' רגעים את הסליחות, לענות ולומר "ויעבור" יחד עם השליח ציבור, ולאחר מכן ימשיכו באמירת הסליחות כמנהגם. כמובן, שכאשר הם אומרים י"ג מידות בנוסח שלהם, עליהם לומר אותם בטעמי המקרא.

עשרה בטבת יום הקדיש הכללי – באמירת קדיש והדלקת נרות על ידי כל ישראל

יא. יום עשרה בטבת שנקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי" – הוא יום זיכרון לאלפי בתי-אב ומשפחות שלמות שנרצחו בשואה עד שלא נותר מהם שריד ופליט. לפיכך קבעה הרבנות הראשית לישראל מיד אחרי קום המדינה שביום זה ידליקו נר לעילוי נשמתם בכל בית בישראל (ספר הרבנות הראשית לישראל ח"ב עמ' 450).

יב. כל מי שאחד מהוריו אינם בין החיים, ונוהג לומר "קדיש-יתום", מן הראוי שיאמר קדיש ב"יום הקדיש הכללי", לעילוי נשמת קדושי השואה שלא השאירו אחריהם קרובים, גם הוא אינו צאצא לניצולי השואה. הסיבה לכך, כי הנספים בשואה נחשבים כמת מצווה שכל ישראל קרוביהם. כך כתבו חלק מגדולי ישראל חברי מועצת הרבנות הראשית בהקמת המדינה (הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל בשו"ת בית מרדכי ח"א סי' ס; הרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל בקובץ "שנה בשנה" תשכ"ט עמ' 134 סעי' ד; הרב אליהו כ"ץ זצ"ל רב העיר באר-שבע בשו"ת באר-אליהו ח"ב סי' קכו), וכך גם נכתב בהנחיות הרבנות הראשית בלוח "היכל-שלמה" ה'תשע"ג (מנהגי עשרה בטבת - בעמ' 52, ועמ' 108). תקנה זו צריכה חיזוק דווקא בימינו ששרידי השואה החיים עמנו מתמעטים, והשכחה גוברת. כפי שכתב מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א (שו"ת באהלה של התורה ח"ה סי' טו).

תיקון "תרגום השבעים" בדורנו

א. בין הסיבות לקביעת צום עשרה בטבת הוא, כי סמוך ליום זה, כפה תלמי המלך על זקני ישראל לתרגם את התורה ליוונית, "וחשך העולם שלושה ימים". בדומה למלכות יוון ש"החשיכה את עיני ישראל בגזרותיה".

ב. תרגום התורה לשפת הגויים החשיך את אורה של תורה, כי "כל גויים שכחי אלוקים" לקחו תורה א-לו-ה-ית והציגוה לציבור כספרות אנושית גרידא. וכך במקום "שבעים פנים לתורה" שבהם ניתן לדרוש את התורה בלשון הקודש. הרי שבתרגומים אחרים ניתן להבין רק את הפשט, וכך היא נראית כחכמה אנושית גרידא. על כך נאמר: "חכמה בגויים תאמין" אבל "תורה בגויים אל תאמין".

ג. לא לחינם, השוו חכמינו ז"ל את "תרגום השבעים" לחטא העגל, משום "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה". כי בדומה לחטא העגל גם בתרגום השבעים, לקחו דבר א-להי אין סופי וצמצמוהו למסגרת אנושית מוגבלת, וגרמו בכך להשפלת מאור התורה מרום גובהה וגרמו לחושך רוחני בעולם (עפ"י באר מגד ירחים).

ד. המשימה של דורנו לתקן את הפגם של "תרגום השבעים", לעסוק בתורה הקדושה ממקורה הטהור, שהם גדולי ישראל אדירי התורה ומפרשיה שבכל הדורות, המורים לנו את ההלכה המסורה בידיהם מדור דור. כדברי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל: "צללי החושך של העתקת התורה ליוונית, ייהפכו לאור, כשייגלה המקור העברי בטהרו".

המשמעות ההלכתית של "יום הקדיש הכללי"