הלכות עשרה בטבת

עשרה-בטבת והלכותיו כשחל בערב שבת ותקנות "יום הקדיש הכללי"

תענית ציבור – החייבים והפטורים

א. צום עשרה-בטבת הנקרא בלשון הנביא (זכריה ח') "צום העשירי" נקבע כיום תענית כי ביום זה "סמך מלך בבל נבוכדנצאר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" (רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ב, עפ"י גמ' ר"ה יח ע"ב שו"ע או"ח סי' תקמ"ט סעי' א).

ב. חובת התענית חלה על כל איש ואשה מישראל מאז שהגיעו למצוות (עפ"י שו"ע או"ח סי' תקנ ובמפרשים שם).

ג. חולים פטורים מהצום גם אם הם חולים שמוגדרים כ"חולה שאין בו סכנה". בכלל זה אדם השוכב במיטתו מחמת מחלתו, או שהתענית מזיקה לו, כגון שיש לו בעיות רפואיות שהצום מזיק להן, או שהוא תשוש מאוד מבחינה בריאותית עד שהצום עלול לעשותו חולה (משנ"ב ס"ק ד, כה"ח ס"ק ו, עפ"י שו"ע סי' תקנד סעי' ו).

ד. כמו כן גם נשים בהריון או נשים מניקות אינן צריכות לצום בעשרה בטבת – וכתבו הפוסקים שבדורנו הן פטורות אף שאינן מצטערות הרבה (עפ"י שו"ע או"ח סי' תקנד סעי' ה).

ה. נשים שילדו בשנתיים האחרונות, וכבר אינן מניקות – עליהן להתחיל לצום, ואם לאחר מכן תרגשנה חולשה מיוחדת – הן יכולות לאכול.

תפילות התענית

ו. אדם מישראל שמתענה צריך לומר "עננו" בברכת "שמע קולנו" בתפילות התענית, וישנם מס' מנהגים האם אומרים "עננו" בכל התפילות או בחלקן, כדלהלן:

1. מנהג חלק מקהילות יוצאי תימן שאומרים "עננו" בכל תפילות התענית החל מתפילת ערבית של ליל הצום, וכן שחרית ומנחה של יום התענית. ואע"פ שהצום עצמו מתחיל רק מעלות השחר, בכל זאת הוא מוגדר כ"יום התענית" כבר מהערב (עפ"י רמב"ם הלכות תפילה פ"ב הי"ב, וכמפורש בשו"ע או"ח סי' תקסה סעי' ג, וכפי שביאר את דבריו הגר"א שם ד"ה בכל תפילותיו בשם הר"ן).

2. מנהג קהילות יוצאי ספרד שהיחיד אומר "עננו" בתפילת שחרית ומנחה, היות שרק בתפילות אלו האדם כבר מעונה (כף החיים סי' תקסה אות יז).

3. מנהג קהילות יוצאי אשכנז, שיחיד אומר "עננו" רק במנחה של תענית הציבור (רמ"א או"ח סי' תקסה סעי' ג בהגה).

ז. יחיד ששכח לומר "עננו" בלחש וסיים ברכת "שמע קולנו"- ימשיך להתפלל כרגיל (שו"ע או"ח סי' תקסה סעי' ב משנ"ב ס"ק ו) ויאמר "עננו" רק אחרי "יהיו לרצון" הראשון שלפני "אלוקי נצור" (כף החיים שם ס"ק יב, וכן משמע בערוך השולחן סי' תקס"ה סעי' ג, וכך הכריעו כמה אחרונים ועי' משנ"ב שם ס"ק ז, ועי' פסקי תשובה שם אות ב).

ח. בחזרת הש"ץ אומר השליח ציבור "עננו" כברכה בפני עצמה בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "רפאנו" בתפילות שחרית ובמנחה, אך בתפילת הלחש הוא אומר "עננו" בברכת "שמע תפילתנו" כמו יחיד המתפלל (עפ"י שו"ע סי' תקסה סעי' ג ובביאור הלכה שם ד"ה בקול רם).

ט. שליח ציבור ששכח לומר "עננו" בחזרת הש"ץ והמשיך "רפאנו" יכול לחזור באמצע "רפאנו" כל עוד שלא אמר: "ברוך אתה ה'..." של סיום ברכת "רפאנו". כי אם אמר "ברוך אתה ה'..." ימשיך ויסיים את הברכה "רופא חולי עמו ישראל" ויאמר "עננו" רק בברכת "שמע קולנו" (עפ"י שו"ע או"ח סי' קיט סעי' ד, רמ"א בהגה שם, ומשנ"ב שם ס"ק טז).

י. חובת אמירת י"ג מידות יחד עם השליח ציבור – במניינים רבים מתפללים אנשים שמנהגי אמירת הסליחות שלהם שונים, וכל אחד אומר סליחות כמנהג אבותיו, וכך ראוי לנהוג. אך כאשר השליח ציבור מגיע לאמירת "שלוש-עשרה מידות", אף אותם מתפללים שאומרים סליחות בנוסח אחר, עליהם להפסיק למס' רגעים את הסליחות, לענות ולומר "ויעבור" יחד עם השליח ציבור, ולאחר מכן ימשיכו באמירת הסליחות כמנהגם. כמובן, שכאשר הם אומרים י"ג מידות בנוסח שלהם, עליהם לומר אותם בטעמי המקרא.

ההלכות המיוחדות לעשרה-בטבת שחל בערב-שבת 

יא. עשרה בטבת השנה אע"פ שהוא חל ביום שישי – צריך להתענות עד צאת הכוכבים כמו בשנים בהם הצום חל באמצע השבוע – לפיכך מתפללים ערבית של ליל שבת רק בצאת הכוכבים ו"שוברים" את הצום בקידוש של ליל-שבת (תוס' שאנץ עירובין מא ע"א עפ"י ירושלמי תענית פ"ד, ריטב"א עירובין מא ע"א; מאירי שם ד"ה אע"פ; וכן פסק השו"ע או"ח סי' רמט סעי' ד וברמ"א שם, שו"ע סי' תקסב סעי' ג, שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' לא).

יב. מצווה להתרחץ בערב שבת במים חמים לכבוד שבת למרות שזה יום תענית. היות שמעיקר הדין גם כשעשרה בטבת חל ביום חול מותר להתרחץ במים חמים (עפ"י טור או"ח סי' תקנ ובית יוסף שם אות ב בשם ראבי"ה, וכן פסק בשו"ע שם סעי' ב). אלא שחלק מהפוסקים כתבו שגם בצומות הקלים ראוי ל"בעל נפש" שלא לרחוץ את כל גופו במים חמים (מגן אברהם סי' תקנ בשם השל"ה עפ"י שיטת רבינו יואל בב"י שם, ומשנ"ב שם ס"ק ו). אך כל זה דווקא כשהתענית חלה באמצע השבוע. אך כאשר עשרה בטבת חל להיות בערב שבת אין להחמיר בדבר (משנ"ב סי' תקנ ס"ק ו). כיוון שזו חומרא העומדת בניגוד לתקנת עזרא שתיקן להתרחץ בכל ערב שבת במים חמים מפני כבוד השבת (עפ"י שו"ע או"ח סי' רס סעי' א והרמ"א שם בהגה, שו"ת דברי יציב או"ח סי' רלז).

יג. גם בין הנוהגים להניח תפילין במנחה של תענית ציבור – השנה לא מניחים תפילין בתפילת המנחה של עשרה בטבת - כדי שלא להניח תפילין ביום שישי אחרי חצות היום (רבי חיים פלאג'י מועד לכל חי סי' כט אות ד').

יד. קוראים מספר תורה את קריאת "ויחל" בתפילת המנחה גם כשעשרה בטבת חל ביום שישי. ואף שיש מהפוסקים שכתבו "שאין קורין בספר (תורה), במנחה בערב שבת כשחל בו אחד מארבעה צומות הללו" (האגור סוס"י תתפ; בשם שיבולי-הלקט סי' רסג בהגה הובאו דבריו בב"י או"ח סי' תקנ אות ג). אך אין המנהג כן כפי שכתב הבית יוסף (שם), שהמנהג לקרוא "ויחל" גם בערב-שבת, וכך פסק הרמ"א (סי' תקנ סעי' ג בהגה; כף החיים שם ס"ק יט).

טו. ברכת כוהנים - נוהגים הכוהנים לשאת כפיים ולברך ברכת כוהנים בתענית גם בתפילת מנחה אם מתפללים אותה סמוך לשקיעה, דהיינו בתוך 40 דקות שלפני השקיעה כלומר לא מוקדם מהשעה 16:10. ויש מתירים לשאת כפיים כשמתפללים אחרי "פלג המנחה". (זמן "פלג המנחה" נתון במחלוקת, יש הסוברים שזה שעה ורבע לפני צאת הכוכבים 15:55 בקירוב, ויש מקילים שעה ורבע לפני השקיעה שזה בשעה 15:30 בקירוב).

טז. לפי המנהג המקובל אצל יוצאי ספרד – הזמן המוקדם ביותר להתחיל להתפלל מנחה הוא בשעה 15:45 בקירוב, כדי לזכות בברכת כוהנים. ולפי מנהג יוצאי אשכנז הזמן המוקדם ביותר בו ניתן להתחיל להתפלל הוא בשעה 15:30 בקירוב, בכדי לזכות בברכת כוהנים. בתפילה מוקדמת יותר אין הכוהנים מברכים ברכת כוהנים. (עפ"י השו"ע או"ח סי' קכט סעי' א, סי' תקסו סעי' ח, שו"ת רב פעלים ח"ד סי' ה, בן איש חי פרשת תצווה שנה ראשונה אות כג, כף החיים סי' קכט אות ז).

יז. כמו כן כשמתפללים מנחה בעשרה בטבת לפני הזמן הנ"ל גם השליח-ציבור אינו אומר: "אלו-ה-ינו וא"א ברכנו בברכה המשולשת בתורה..." (כן כתב הבית יוסף או"ח סי' קכט אות ב בשם רבינו ירוחם, רמ"א או"ח סי' קכז סעי' ב בהגה, משנ"ב סי' תקסו ס"ק כג, כף החיים סי' תקסו ס"ק בן, וכן בספר "שמו יוסף" לרבי יוסף בן ואליד סי' רלה).

יח. גם במנחה של עשרה בטבת שחל בערב שבת אומרים "עננו", אבל אין אומרים תחנון ולא "אבינו-מלכנו". לכן מיד אחרי חזרת הש"ץ אומרים קדיש "תתקבל" ולאחר מכן את המזמורים: "ה' מלך" ו"תפילה לעני כי יעטוף" קדיש-שלם לפי מנהג יוצאי ספרד; ואומרים "עלינו-לשבח" לפי כל המנהגים (ב"י או"ח סי' תקנ אות ג בשם רבי דוד אבודרהם, מגן אברם סי' תקנ ס"ק ו, מועד לכל-חי סי' רכט סעי' ד, משנ"ב סי' תקנ ס"ק יא, כף החיים סי' תקנ ס"ק חי).

עשרה בטבת יום הקדיש הכללי – באמירת קדיש והדלקת נרות על ידי כל ישראל

יט. יום עשרה בטבת שנקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי" – הוא יום זיכרון לאלפי בתי-אב ומשפחות שלמות שנרצחו בשואה עד שלא נותר מהם שריד ופליט. לפיכך קבעה הרבנות הראשית לישראל מיד אחרי קום המדינה שביום זה ידליקו נר לעילוי נשמתם בכל בית בישראל (ספר הרבנות הראשית לישראל ח"ב עמ' 450).

כ. כל מי שאחד מהוריו אינם בין החיים, ונוהג לומר "קדיש-יתום", מן הראוי שיאמר קדיש ב"יום הקדיש הכללי", לעילוי נשמת קדושי השואה שלא השאירו אחריהם קרובים, גם הוא אינו צאצא לניצולי השואה. הסיבה לכך, כי הנספים בשואה נחשבים כמת מצווה שכל ישראל קרוביהם. כך כתבו חלק מגדולי ישראל חברי מועצת הרבנות הראשית בהקמת המדינה (הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל בשו"ת בית מרדכי ח"א סי' ס; הרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל בקובץ "שנה בשנה" תשכ"ט עמ' 134 סעי' ד; הרב אליהו כ"ץ זצ"ל רב העיר באר-שבע בשו"ת באר-אליהו ח"ב סי' קכו), וכך גם נכתב בהנחיות הרבנות הראשית בלוח "היכל-שלמה" ה'תשע"ג (מנהגי עשרה בטבת - בעמ' 52, ועמ' 108). תקנה זו צריכה חיזוק דווקא בימינו ששרידי השואה החיים עמנו מתמעטים, והשכחה גוברת. כפי שכתב מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א (שו"ת באהלה של התורה ח"ה סי' טו).