תפילת הביכורים בשמיטה

 

א. הקדמה

בדברי המדרש המוסבים על פרשיית הביכורים נאמר:

 היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות, זה שאמר הכתוב בו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלושה פעמים בכל יום.[1]  

דברי המדרש דורשים בירור רב, כיצד יש בתפילה תמורה והשלמה למצוות הביכורים, הרי היא אינה מתקיימת בכל יום, אלא היא מצווה חד-פעמית הנעשית אחת בשנה בימים שבין שבועות לסוכות. א"כ, כיצד החליפה משה רבינו במצוות תפילה התדירה בכל יום?

כדי לענות על שאלה זו בהבנת דברי המדרש, עלינו לברר מהו המכנה המשותף בין התפילה לבין מצוות הביכורים, כך נוכל להבין את ההשלמה של התפילה למצוות הביכורים לאחר החורבן.[2]

 

ב. מצוות התפילה

1. עמידה לפני ה'

אחד היסודות בתפילה, ואולי היסוד החשוב שבהם, הוא תודעת האדם שבתפילתו הוא עומד לפני ה'. רעיון זה הובע בתלמוד: 'המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד',[3] ובדברי רש"י: 'צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה'.[4]

לדעת הרמב"ם תודעה זו צריכה ללוות את האדם לכל אורך תפילתו, כלשונו:

חמישה דברים מעכבין את התפילה... וכוונת הלב... כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו[5]... כיצד היא הכוונה, שיפנה את ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.[6]

לדבריו, אם חסר האדם תודעה זו הרי שתפילתו אינה תפילה, כפי שביאר זאת הרב חיים סולובייצ'יק:

כוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין ליבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאילו דילג מילות אלה.[7]

כאמור, תודעה זו נדרשת מהאדם משום שבתפילתו עומד הוא לפני השכינה,[8] דבר המציב איסור על הסובבים אותו לעבור כנגדו בעת שמתפלל,[9] כדברי הרב אברהם דנציג: 'משום דהמתפלל השכינה כנגדו ואסור להפסיק בינו לשכינה'.^[10] מכך נובעת ההלכה שעל האדם לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בסיום התפילה,[11] כדברי רב האי גאון: 'מפני כבוד השכינה'.[12]

 

2. חובה שהיא זכות

אמנם תודעה זו מחייבת את האדם והסובבים אותו כפי שהתבאר, אך יש בה גם זכות גדולה לאדם שבזמנים קבועים במהלך יומו הוא יכול להיפגש ולהתקרב לאלוקיו,[13] כדברי הרב משה חיים לוצאטו:

והנה היה מחסדו יתברך לתת לאדם מקום שיתקרב לו יתברך, אע"פ שכפי מצבו הטבעי נמצא רחוק מן האור ומשוקע בחושך. והיינו שנתן לו רשות שיעמוד לפניו ויקרא בשמו, ואז יתעלה מן השפלות אשר לו בחוקו לפי שעה, ויימצא מקורב לפניו ומשליך עליו יהבו.[14]

בהמשך דבריו הוא קושר זכות זו לחובות ההלכתיות אותן הזכרנו:

והנה זה חומר התפילה, שאסור להפסיק בה כלל, מפני היות בה האדם בקורבה גדולה אליו יתברך. וכן סודר בה ההפטר בסופה והלך לאחוריו ג' פסיעות, והוא שוב האדם אל מצבו התמידי כמו שמצטרך לו בשאר זמנו.

 

ג. קִרבת אלוקים

בשונה ממצוות עליה לרגל שלוש פעמים בשנה, בה האדם חוגג עם המון העם ו'נבלע' בניהם, עומד הוא בדממה ללא אומר ודברים, הרי שבמצוות הביכורים הוא חווה חוויה אישית, מתקרב הוא עד קרוב מאוד למזבח באומר ודברים: 'ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני ה' אלוקיך, וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך'.[15] קִרבה זו עד למזבח היא חידוש, כדברי המלבי"ם: 'ודבר חידוש הוא שישראל יכול להתקרב כל כך אל ההיכל, אפילו לצורך תנופה והשתחוויה'.[16]

לא בכדי, קִרבה זו הוזכרה בפרשיית הבאת הביכורים ארבע פעמים, באופן בו מתקרב האדם 'לפני ה''. קִרבת אלוקים זו, לה זוכה האדם המביא את 'ראשית פרי האדמה', מרוממת אותו ומכניסה בקרבו קדושה וטהרה, כדברי התוספות: 'כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה... לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה'.[17]

חוויה זו לה זוכה עובד האדמה אינה מתפוגגת לאחר סיום המפגש, הוא אינו שב לביתו מיד אלא מחויב ללון בירושלים בלילה שלאחר הבאת הביכורים כדברי הרמב"ם:

הביכורים טעונים לינה. כיצד? הביא ביכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך.[18]

בלילה אנו משמרים ואוצרים את חוויות היום שעברו עלינו. העיבוד הלילי של הרשמים היומיים מתפרק אט-אט בימים שלאחר-מכן, כביאור הרש"ר הירש:

כל קרבן טעון לינה, הווה אומר: המביא קרבן למקדש, אסור לו לעזוב את ירושלים מיד - כאילו הושגה התכלית בעצם הבאת הקרבן. אלא כל העובר עם קרבנו על סף המקדש, חייב ללון בירושלים שהיא תחום המקדש. בשהותו שם עד הבוקר השני יאסוף את כל הרשמים של הקודש ויעבירם לתחום ביתו.[19]

באופן כזה זוכה עובד האדמה המצוי בריחוק מקום מהקודש, ראשו ברגבי אדמת הארץ, עסוק הוא בחיי החומר - להתקרב אל הקודש, לאצור קדושה וטהרה אותם ייקח לעצמו למשך הימים הבאים, דרכם יתרומם ויעלה את האדמה לשמים, כדברי הרבי מקוצק: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם להעלותה לשמים'.[20]

 

ד. תפילת הביכורים

עתה נוכל לשוב להסברת דברי המדרש המתאר את בקשת משה שבהעדר מצוות הביכורים יהוו התפילות תמורה למצווה זו.

שווה היא מצוות הביכורים לתפילה, כאשר המכנה המשותף בניהם הוא העמידה לפני ה'.

אמנם עמידת האדם בתפילה תחומה ומוגבלת בזמן, אך חובה על האדם לקחת חוויה זו, לאצור את העמידה לפני ה', ולהאיר את המשך יומו עימה.[21]

זו הייתה עבודת החסידים: 'חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת'.[22] השהייה לפני התפילה מהווה את ההכנה לה בכוונה ראויה,[23] והשהייה שלאחריה מלמדת על הצורך באצירת חוויית העמידה לפני ה', כשם שחייב מביא הביכורים ללון בירושלים לאצירת החוויה היומית שחווה.

שהייה זו המהווה את אצירת חווית המתפלל להמשך היום באה לידי ביטוי בהמשך הדברים:

וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפילה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.[24]

האצירה שבחוויית התפילה מקרינה על התנהלותו היומיומית של האדם במלאכתו שמתברכת בגין היותו מכוון ועומד לפני ה' גם במצבים אלו.

זו הייתה בקשתו של משה - ביום בו יתבטלו הביכורים, בחורבן המקדש, ביום בו לא תהייה לו לאדם יכולת התקרבות אל הקודש, תחסר ממנו חווית המפגש עם מקור הקדושה והטהרה שתמלא את חייו החומריים - הוא יוכל למלא מצברי קודש וטהרה בעמידה לפני ה' בתפילה, להתקרב לשכינה שממולו ולהתמלא מחדש בכל יום.

כשם ששב מביא הביכורים לרגבי האדמה לאחר חוויית הקודש בקִרבת אלוקים ומעלה את עבודת האדמה אל הקודש פנימה, כך שב המתפלל לעיסוקיו שם מאירה לו החוויה וקִרבת האלוקים את המשך יומו, זרזיפי קודש וטהרה הנסוכים על חיי החולין, מרוממים ומקדשים אותם.

זוהי עבודת האדם-עבודת התפילה, כדברי הרמ"א, שכל עיסוקיו של האדם צריכים להיות בתודעת העמידה לפני ה':

שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו.[25]

 

ה. לפני ה' בשמיטה

לדברי 'הכוזרי' (מאמר ג אות ה) לכל זמן ועת יש את שיאו הנקרא 'פרי' - זמני התפילה הם 'הפרי' של היום ו'פרי' ימות השבוע הוא השבת. בכך, אמנם 'הפרי' הוא רגעי ותחום בזמן אך יש לו השפעה על ההמשך. לאור דבריו יתכן ש'הפרי' של מחזור שבע שנים הוא השנה השביעית המהווה תמצית ושיא של העבודה הרוחנית של האדם.

בשמיטה שובת האדם ממלאכות השדה, שב לכור מחצבתו הרוחני, לרעיונות האידיאליים המלווים אותו וקצת נשכחים ממנו בעמל חיי החול. זוהי שנת התבוננות על התכלית ומטרת מעשיו ביתר השנים. התבוננות זו מביאה אותו להבנה שתכלית מעשיו בשאר השנים לצקת תכני קדושה בחיי החומר, לזככו ולקדשו.

כשם שהתפילה ומצוות הביכורים במקדש מהוות את המפגש הישיר בין האדם לבוראו בו האדם מתקרב אל השכינה, לפני ה', מפגש ממנו שואב הוא את כוחותיו להמשך הימים, כך השנה השביעית מהווה את המפגש עם הקב"ה במטרה להשפיע ליתר השנים את חווית השמיטה.

לפיכך בסיומה של שנה זו, עת רצונו של האדם לרוץ לשדהו ולעבדה, נעצר הוא שוב לרגע קט לשמוע דברי אלוקים חיים במעמד 'הקהל', כדברי ה'משך חכמה': 'אחרי שחרישה וקצירה נאסר להם שנה תמימה, הלא בכיליון עיניים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש איש אל כרמו ואל שדהו. אז מצוה להם להיקהל ולשמוע דבר ה' בירושלים בעזרה, למען ידעון דרך ה' בעשותם מלאכת שדה וכרם, ובהיטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה''.[26]

לאחר טעינה רוחנית זו במשך שנה שלימה, שב האדם לעבודת האדמה בהכרה שרגביה קדושים ועבודתו היא עבודת קודש, כדברי הרב משה סופר: 'שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים'.[27]

 

 

[1] מדרש תנחומא (כי תבוא פרשה א).

[2] ראו עוד: הרב מ"צ נריה 'הבאת הביכורים עמידת היחיד לפני ה'', ביכורי הארץ עמ' 125-131.

[3] סנהדרין (כב ע"א).

[4] רש"י (ברכות כה ע"א ד"ה אבל).

[5] רמב"ם (הל' תפילה פ"ד ה"א).

[6] רמב"ם (הל' תפילה פ"י הט"ז).

[7] חידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (תפילה פ"ד ה"א); השוו כן לדברי הראי"ה קוק (מצוות ראיה, עמ' ה).

[8] על הקושי שבתודעה זו, כתב הרב משה חיים לוצאטו (מסילת ישרים, פרק יט): 'צריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצווה כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המצווה ההיא... שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עימו, אע"פ שאין עינו של אדם רואהו. ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל. אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בליבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו'. ראו עוד: יד המלך (לאנדא, הל' תפילה פ"א ה"א).

[9] ברכות (לא ע"ב).

[10] חיי אדם (ח"א כלל כו סעי' ג). הובאו דבריו במשנה ברורה (סי' קב ס"ק טו). ראו גם: חידושי הרא"ה (ברכות לא ע"ב).

[11] יומא (נג ע"ב).

[12] שיבולי הלקט (עניין תפילה, סי' כה); אוצר הגאונים (ברכות אות קצא). להשלכות נוספות הנובעות מהגדרה זו שהתפילה היא 'לפני ה'', ראו: הרב אריה פומרנצ'יק (עמק ברכה, תפילה עמ' י).

[13] ראו גם: רמב"ן (בראשית ד, יג) שהתפילה היא גילוי פנים בין האדם להקב"ה: 'ומפניך אסתר - כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי'.

[14] דרך ה' (ח"ד פ"ה אות ג). ראו גם: הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק, ראש השנה מאמר ה): 'כי בעוד אשר המצב של קרבת אלוקים דעבודת ה' בכלל, נוצר ע"י קיומם של המצוות, הנה מצוות התפילה מתקיימת ע"י יצירת המצב של קרבת אלוקים'.  

[15] דברים (כו, ד-ה).

[16] מלבי"ם (דברים כו, ד). השוו השווה לדברי הבבלי (יומא מה ע"א; זבחים סה ע"א; מנחות כ ע"א): 'וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח'.

[17] תוספות (בבא בתרא כא ע"א ד"ה כי).

[18] רמב"ם (הל' ביכורים פ"ג הי"ד); מקור דבריו מדברי המשנה (ביכורים פ"ב מ"ד).

[19] רש"ר הירש (ויקרא כג, לו).

[20] ראו כן עוד: הרב משה סופר (תורת משה, ח"ב ה ע"א דרוש לז' אדר ד"ה אל פתח); משך חכמה (שמות כג, טז).

[21] ראו: הראי"ה קוק (עולת ראיה, ח"א עמ' י-יג).

[22] ברכות (לב ע"ב).

[23] ראו: משנה ברכות (פ"ה מ"א): 'חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום'; מאירי (ברכות ל ע"ב): 'כדי שתזדכך מחשבתם ממה שעסקו בו כל היום ותתייחד לעבודת בוראם'.

[24] ברכות (לב ע"ב). השווה דברים אלו לדברי הירושלמי (ברכות פ"ה ה"א): 'אימתי עוסקין בתורה? אימתי עוסקין במלאכתן? אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר, על ידי שהיו חסידים היו ברכה ניתנת בתורתן וברכה ניתנת במלאכתן'.

[25] רמ"א (או"ח סי' א סעי' א). ראו גם: רמח"ל (דרך ה', ח"א פ"ד אות ו): 'והנה שורש כל עניין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו, והוא שיידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו ומשעבד עצמו לבוראו בכוח השכל'.

[26] משך חכמה (דברים לא, י).

[27] חתם סופר (סוכה לו ע"א ד"ה דומה).