כפייה ורצון

א. הקדמה

השנה, פרשת במדבר סמוכה לחג השבועות ועלינו לברר את טיב הקשר בניהם ומתוך כך להבנת מהותו של חג השבועות בקבלת התורה.

שני הנושאים המרכזיים בפרשת במדבר הם פקידתן של ישראל במספר, "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם",[1] וסדר חנייתן, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ".[2]

המכנה המשותף בין שני עניינים אלו הוא היכללותו של הפרט בתוך משפחתו ותחת דגל שבטו.

עניין זה של היכללות היחיד עם העם כולו בא לידי ביטוי במעמד סיני - "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד",[3] אחדות שהביאה עימה את השראת השכינה וקבלת התורה.[4]

נדמה, ששזירת פרשת במדבר לחג השבועות מתבטאת בתיאור המקום הפותח את הספר וחותם את סוף הפרשייה הראשונה של מניין ישראל: 'בְּמִדְבַּר סִינַי',[5] להורות שמותנית היא קבלת התורה באחדות העם וצירופו יחדיו.[6]

אולם, שאלה עקרונית מעיבה על מציאות יפה זו של אחדות העם כבסיס לקבלת התורה, מדוע א"כ זקוק היה הקב"ה לכפות את קבלתה של התורה על ישראל, כפי המתואר בשבת (פח ע"א):

מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

בדברים הבאים ננסה לעמוד על משמעות הכפייה בקבלת התורה, כאשר הטענה היא ששני פנים לה לכפייה בקבלת התורה - כפייה כביטול אישי וכפייה כחירות אישית.

ב. כפייה כביטול אישי

נתמקד עתה בפן הראשון - כפייה כביטול אישי:

בדברי המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת פינחס רמז תשעג) נאמר:

בשעה שקיבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם אמרו, מה ראו להתקרב מכל האומות. סתם פיהן הקב"ה א"ל, הביאו לי יוחסין שלכם, הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז, כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם. לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות, אלה המצות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני ואחר כך וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל - שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם.

דברי המדרש תמוהים, מדוע ישנה תלות בין קבלת התורה לבין הייחוס של ישראל?

בנוסף, בדברי הבבלי עבודה זרה (ב ע"ב) מבואר שטענת האומות הייתה מדוע הקב"ה לא התעקש עימם באמצעות כפייה על קבלת התורה כפי שעשה לישראל.[7]

כדי להבין זאת עלינו לשאול שאלה מהותית ביחס לכפייה לקבלת התורה - כיצד מועילה היא הכפייה, הרי מבואר בדברי הרמ"א (חו"מ סי' רה סעי' יב) שיש להבחין בין מכירה לקניין. כלומר, אם מכריחים אדם למכור דבר-מה המכר קיים מפני שהוא מקבל לידיו כסף תמורתו ובכך הוא מתרצה, לעומת זאת אדם שמכריחים אותו לקנות דבר-מה לא מועילה הכפייה לקניין. א"כ, כיצד הועילה כפיית הקב"ה את ישראל לקניין התורה, הרי לא מועילה כפייה לקנות דבר-מה?

התשובה לכך היא לאור דברי הרב משה סופר (חתם סופר, בבא בתרא מח ע"א) המבאר שאונס הבא בעקבות כפייה אינו יכול ליצור מציאות חדשה, ככפייה על קנין דבר חדש, אך מ"מ מועיל הוא ביחס למכירה כדי לסלק עצמו מהדבר. לאמר, המוכר חפץ לחבירו אינו זקוק לכוונת קניין בכדי לבצע את הקניין, וממילא גם במציאות של אונס המכריחו למכור מועילה המכירה מחמת שאין זקוקים ממנו לחידוש כוונת קניין אלא לסילוקו מהחפץ, דבר המתאפשר גם באונס. אולם, בכדי שהחפץ ייקנה לקונה, זקוק הוא לכוונת קניין מחודשת ובהיעדרה מחמת אונס, אין כאן קניין.[8]

לאור זאת נוכל להבין את ההבדל בין כפיית ישראל לכפיית האומות, ובהקדם דברי המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת יתרו רמז רעו):

נעשה ונשמע - ראוי היה לומר נשמע ונעשה? אלא אמרו ישראל להקב"ה, ריבון כל העולמים עד שלא שמענום קיימנום, 'אנכי' קיים יעקב... 'לא תשא' קיים אברהם... 'זכור' קיים יוסף... 'כבד' קיים יצחק כשנעקד על גבי המזבח... 'לא תענה' קיים אברהם שהעיד לכל באי עולם שאתה ריבון כל המעשים.    

מבואר, שטענת ישראל הייתה שהתורה מצויה מכבר אצל אבותינו ובקבלתה עתה אינם אלא ממשיכים את אבותיהם, דבר המתבטא בפסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב",[9] כשם שמופיעה מילה זו ביחס לארץ ישראל: "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם".[10] לעומת זאת, כאשר פנה הקב"ה לאומות לקבל את התורה הם ענו לו: "אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שעשו אבותינו",[11] היינו התורה אינה ירושה להם מאבותיהם כישראל.

מעתה מבואר מדוע לא כפה הקב"ה את קבלת התורה על האומות, שהרי האונס הבא בעתיה של הכפייה אינו יכול ליצור קניין חדש, שהרי כפייה לקנייה חדשה אינה מועילה כהתבאר, ומחמת שהתורה לא הייתה שייכת לאבותיהם של אומות העולם הרי שלא שייכת כפייה ליצירת קניין.

לעומתם, הועילה היא הכפייה בישראל מחמת שהתורה ירושה להם, וירושה אינה צריכה קניין.[12]

בזה יתבארו דברי המדרש הנ"ל, שדרש הקב"ה מהאומות ספרי יוחסין שלהם כתנאי לקבלת התורה, שהרי שייכות התורה לישראל נובעת מחמת שירושה היא להם מאבותיהם, ירושה המורה על שייכות עצמית שראויה היא להם והם לה, שייכות שבגינה הכפייה לא הייתה כפייה שאינה מועילה, כביצירת קניין חדש, אלא כפייה המהווה את המשך הירושה הטבעית.[13]

בכפייה מסוג זה ישנו פן של ביטול המעמד האישי והכללת הפרט יחד עם הכלל כולו, 'כאיש אחד בלב אחד', שהרי קבלת תורה בצורה כזו מהווה את קבלת התורה הכללית של העם כולו, ובכך מתגמד לו היחיד בקבלה זו לכדי קבלת העם מכוח אבותיו.

לשם כך נכרכה פרשת במדבר, העוסקת בהיכללות היחיד עם 'משפחותיו לבית אבותיו' במניין ובסדר החנייה סביב למשכן מקום הקודש, עם חג השבועות - להורות על היות התורה מיועדת והכרחית לישראל עוד מימי אבותינו, דבר שהובע בכפיית ההר כגיגית, כפייה וכפיפת היחיד לכלל.

ג. כפייה כחירות אישית

פן נוסף יש לה לכפייה בקבלת התורה. אין הכפייה רק ביטול האישי והפיכת האדם הפרטי לחוליה בשרשרת הדורות, אלא יש בה גם את ההיבט ההפוך - החירות האישית.

מלבד מה שהתבאר שיש באמירת ישראל 'נעשה ונשמע' פן של שיוך התורה להם מכבר ע"י אבותם, יש באמירה זו גם פן המהווה חירות אישית הנובעת משלימות אידיאלית.

הדברים אמורים ביחס למאבק התמידי בו מצוי האדם בין חלקי נפשו, הרוחני והגשמי. על אף מורכבות האדם משני חלקים מנוגדים[14] טבע בו בוראו את יכולת האיזון הראויה המשמרת ומאחדת חלקים אלו במקום אחד, בבחינת 'מפליא לעשות'.[15] במציאות אידיאלית זו היה רצון האדם שווה לרצון בוראו, בחירתו היחידה הייתה רק בטוב ללא פנייה אל היצר. אולם, איזון זה הופר בחטא אדם הראשון באמצעות הנחש המסמל את יצר הרע[16] המושך את האדם לבחור ברע ולנתק את רצונו מרצון בוראו.[17]

התיקון לחטא זה אירע בעת עמדו ישראל בסיני ואמרו 'נעשה ונשמע', אמירה שיש בה שעבוד רצונם לרצון בוראם, כדברי בית הלוי (דרשות, דרוש יז) המבאר שהיכולת להתחייב מראש על דבר שאינו מוגדר, 'נעשה' ורק אח"כ 'נשמע', מתאפשרת ע"י מכירת הגוף לעבדות:

המוכר עצמו לעבד, אינו מקבל על עצמו חיוב רק מקנה גופו לרבו, וזה יכול להקנות. וכיון דנעשה הגוף של רבו, הרי ממילא מחוייב לעשות כל מה שיצווהו רבו, כיון דגופו של רבו. וזה פשוט וברור. וזה היה כוונת ישראל באומרם נעשה ונשמע.

לדבריו, עצם המעמד בהר סיני גם ללא קבלת התורה בפועל,^[18] מהווה הקנאה^[19] ושעבוד הגוף להקב"ה, שמעתה והילך כל מה שיאמר אנו מחויבים לעשות, דבר המלמד על שלילת כוח הבחירה מהאדם והשוואת רצונו לרצון בוראו.^[20] שעבוד הגוף מורה על שעבוד הגוף החומרי שיסודו קרוץ מחומר, 'עָפָר מִן הָאֲדָמָה',[21] שעבוד הגורם להזדככות החומר, הזדככות המהווה יצירת איזון ראוי בין הרוחני לגשמי שבאדם, כאשר גם החומר הגשמי מנותב לעבודת ה' ומהווה כלי שרת להשראת השכינה הרוחנית בעולם הגשמי.

ואכן, במעמד סיני היו ישראל בעלי חירות מיצר הרע, כדברי המדרש (ויקרא רבה, פרשה יח):

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת - אל תקרי חָרוּת, אלא חירות... ממלאך המוות.

מלאך המוות הוא יצר הרע[22] המופיע בעת לידת האדם[23] ומנסה תדיר להפר את האיזון בין חלק הרוחני לחלק הגשמי שבו, אך בעת שעמדו ישראל בסיני לקבלת התורה נעשו בעלי חירות אישית, חירות המקנה שלימות ביצירת איזון בין הרוחני לגשמי.

מעתה, באמירת ישראל 'נעשה ונשמע' יצרו ישראל השוואת רצונם לרצון בוראם, יצרו הם שעבוד חדש בו משועבד החומר ליוצרו. למטרת יצירה זו דרושה דעת יוצרת ולא דעת סבילה,[24] דעת שהתבטאה באמירת 'נעשה ונשמע'. אך מדוע א"כ נצרכת הכפייה שלאחריה, אם היה כאן דעת?

התשובה לכך נעוצה בפן הנוסף של הכפייה - החירות האישית.

כאמור, ניתנה לאדם יכולת הבחירה בין טוב לרע,[25] בחירה שבגינה יכול לנטות לרע, כפי אשר קרה לאדם הראשון, אך בעת בה משעבד האדם את רצונו לבוראו, כפי שאירע במעמד סיני, אזי בחירתו בטוב מוכרחת היא בגין השוואת רצונו לרצון בוראו. לאור זאת, מטרת הכפייה היא להיות ישראל מוכרחים לבחור רק בטוב - הבחירה להיות מוכרח.[26]

נמצאנו למדים פן נוסף באמירת 'נעשה ונשמע' ובכפייה, שאינם רק הכללת היחיד לכלל כממשיך את שרשרת קבלת התורה מהאבות, בבחינת ירושה, אלא יש בהם חירות אישית-פרטית, חירות המסמלת את השלימות האישית המאזנת בין חלקי האדם השונים.

ד. 'יום שניתנה בו תורה'

ענייני חג השבועות מבטאים במידה רבה את היחס המאזן והממצע בין הפן הגשמי לרוחני, יחס של איזון המשיב את האדם והעולם כולו למעמד סיני, שם השוו ישראל מחדש את רצונם לרצון בוראם.

1. אמנם, בכל יום-טוב נחלקו התנאים כיצד ליצור חלוקה בין צרכי הגוף לבין צרכי הנשמה, אבל יש בניהם הסכמה אודות שבועות, כדברי הבבלי פסחים (סה ע"ב): "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא" - "שישמח בו במאכל ומשתה".[27]

ודבר תמוה הוא, דווקא מפני שיום זה הוא יום מתן תורה מן הראוי היה לעסוק בכולו, אם לא בחציו, בלימוד תורה, ומדוע מסכימים כולם שיש להדגיש ביום זה את צרכי הגוף?

התשובה טמונה בהבנת מעמד סיני, כפי שהתבאר לעיל, שיסודו הוא בהשוואת הרצון האנושי לזה של בוראו, השוואה היוצרת איזון ראוי בין חלקי האדם השונים. התורה שניתנה מהווה את הדרך בה ילך האדם וימצע בין חלקיו לאיזונו האישי ואיזון העולם עימו, שהרי המצוות מורכבות מפן מעשי ופן שמימי, כדוגמת תפילין וציצית, שאופן קיומן מכיל עיסוק בחומר עפ"י הוראת צו אלוקי.[28] באופן כזה, מתקדש החומר שבעולם ומגיע לידי עילוי.

שילוב זה הבא לביטוי במצוות תואם את מורכבותו של האדם, כאשר בקיומן של המצוות מאזן הוא האדם את חלקיו המצויים בו, הרוחני והגשמי, 'אשר קידשנו במצוותיו'.

לאור זאת, מסמל יום מתן תורה את השפעתה של הקדושה בתוככי המציאות החומרית למטרת עילויה, דבר המורה על קידוש חיי החומר, קידוש שיש בו הרמוניה ראויה בין הגשמי לרוחני.

בכך מובן שמודים כולם שיש להדגיש ביום זה שניתנה בו תורה דווקא את הפן הגשמי, שהרי פן זה אינו חומרי אלא מתקדש הוא בגין התורה והמצוות.

2. בכך נוכל להבין את קרבן החג: "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה".[29] לאחר תקופת פסח במיגור החמץ המסמל את יצר הרע, שב אט-אט האדם ליצירת איזון בין החמץ למצה, איזון שראשיתו בקרבן העומר בהנפת השעורים, שיא החומר, אל על לעילוי החומר הגשמי. במשך ימים אלו מתקדש האדם ונוצר איזון ראוי בין הרוחני לגשמי, עד שאינו זקוק למגר ולכלות את החמץ, אלא להעלותו ולקדשו. סיומו של תהליך זה הוא בחג השבועות, בעת בו ניתנה התורה המורה לאדם את יכולת קידוש חיי החומר במציאות ליצירת האיזון הראוי.[30]

עניינו של קרבן שתי הלחם לסמל את השפעת התורה בעולם ותיקונו, תיקון שגם במאכליו וצרכי גופו של האדם יש צד של קדושה. שלימות זו בין הרוחני לגשמי מבוטאת גם בחלק נוסף בקרבן: "וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים".[31] קרבן שלמים מורה הוא על חיבור בין שמים לארץ, חיבור הנוצר בעתיו של היום.[32] 

בכך נוכל להבין את דברי הבבלי ראש השנה (טז ע"א):

ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא.
אמר הקב"ה, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

רש"י (שם) מבאר שלמרות שמדובר על קרבן הבא מן התבואה, מ"מ משפיע קרבן זה ברכה לפירות האילן, מחמת שעץ שאכל ממנו אדם הראשון היה חיטה.

במאמר זה מתוודעים אנו אל סוד שתי הלחם, שיש בו כפרה על החטא הקדמון. כפי שהתבאר, יסודו של חטא זה היה בהפרת האיזון בין חלקי האדם, דבר שמוטט אותו ואת העולם כולו בנטייה לחומריות. הסימן המובהק לפחיתות זו מופיע ביבול השדה עליו נאמר לאחר החטא: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה",[33] הטוב והרע משמשים בערבוביה ועל האדם לברור את הטוב מהרע.[34] אולם, קודם החטא הייתה הארץ מוציאה מאכל מתוקן, פת חיטין הייתה צומחת כצמיחת פירות האילן,[35] דבר המורה שגם הפסולת התקדשה ונהפכה לטוב.

יש בהבאת שתי הלחם, לאחר תהליך ארוך של עילוי האדם והבריאה עימו, משהו מתיקון החטא הקדמון, לקדש את חומר במציאות, ובכך מתהווה שיבה לימי קדם העתידיים: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת",[36] ימים בהם יתגלה שגם ברע יש מן הטוב.[37]

3. בזה נוכל להבין את סמיכות החג לסיום ספר ויקרא, כדברי הבבלי מגילה (לא ע"ב): "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת" - "שהוא זמן קציר וזמן פירות האילן".[38] העיתוי החקלאי של חג השבועות, זמן הקציר וזמן פירות האילן, מביע את מהותו של החג - לאחר סיום הקללות הבאות בגין אי-שמירת התורה והמצוות[39] מגיע חג השבועות להורות שע"י התורה והמצוות ניתן להמשיך שפע של קדושה וברכה רוחנית לתוככי החומר, ליבולים.

4. לביאור זה נוכל להבין את המנהג "לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה",[40] והוסיף על כך המגן אברהם (או"ח סי' תצד ס"ק ט) בשם השל"ה, שנהגו לחלק בבית הכנסת עשבים להריח בהם.

נראה ששורשו של מנהג זה נעוץ בדברי הבבלי שבת (פח ע"ב):

מאי דכתיב לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו, והיה מעביר ראשון ראשון.

התמלאות העולם כולו בבשמים בנתינת התורה מביעה את השילוב הראוי בין הרוחני לגשמי, את המיצוע שחל באותה עת בה ניתנה התורה והמצווה, עת בה בא לידי תיקון חטא אדם הראשון.

מימושו של המיצוע בין הרוחני לגשמי בעוה"ז מתבטא בחוש הריח, כדברי הבבלי ברכות (מג ע"ב): "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, הוי אומר זה הריח". הריח בא מדבר גשמי המצוי, אך הנאתו הינה הנאה רוחנית, הנאת הנשמה.[41] כאמור, במתן תורה התממש המיצוע הראוי בין הרוחני לגשמי, דבר המתבטא ב'נתמלא כל העולם כולו בשמים'. זו גם כוונת הבבלי הנ"ל, שכל דיבור ודיבור שהפיץ בשמים בעולם נכנס 'ראשון ראשון לגן עדן'[42] - כיוון שכל דיבור מאת הקב"ה השפיע על החומר הגשמי בעולם בכלל, ועל הגוף החומרי וזיכוכו בפרט, הרי מעתה התקדשו ישראל בגופם וניתנה להם האפשרות להיכנס בגופם לגן עדן מקום משכן הנשמות, מחמת שהתקדש גופם ושבו למעלת אדם הראשון טרם החטא בהימצאו בגן עדן.[43]

 

 

[1] במדבר (א, ב).

[2] במדבר (ב, ב).

[3] רש"י (שמות יט, ב).

[4] ראה עוד: אלשיך (במדבר א, א-ב).

[5] במדבר (א, א; א, יט).

[6] פנים יפות (במדבר, עמ' ד).

[7] ראה: הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין, באר משה (במדבר עמ' ב).

[8] בדבר אופי כוונת המוכר-המקנה, ראה: שו"ת חבצלת השרון (יו"ד סי' פט); שו"ת חלקת יואב (חו"מ סי' ה; אבהע"ז סי' ח); אבן האזל (הל' שכנים פ"ב ה"י).

[9] דברים (לג, ד).

[10] בבא בתרא (קיז ע"ב). על השוואה זו ראה: שו"ת צפנת פענח (ח"א סי' ו).

[11] פרקי דרבי אליעזר (פרק מ).

[12] בבא בתרא (קמא ע"א)

[13] ראה: מהר"ל (גור אריה שמות יט, יז).

[14] ראה: בראשית (ב, ז); מדרש (ויקרא רבה, פרשה ט); משנת רבי אליעזר (פרשה ד); רמב"ן (דרשת הרמב"ן, תורת ה' תמימה, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' יח-יט ד"ה והנה פי').

[15] ראה: רמ"א (או"ח סי' ו סעיף א); פחד יצחק (שבועות, מאמר מג).

[16] ראה: שבת (קמה ע"ב).

[17] ראה: רמב"ם (מורה הנבוכים, ח"א פ"ב).

[18] ראה: הגדה של פסח: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן את התורה, דיינו"; רמב"ן (ספר המצוות, מצווה ב).

[19] ראה: רבינו בחיי (שמות טו, טז), שלאחר מתן תורה נעשו ישראל קניינו של הקב"ה. בזה יש לבאר את הפסוק (שמות ג, יב): "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה", משמעות שישראל בבחינת עבדים להקב"ה במעמד הר סיני.

[20] והנה, גם במעמד הר סיני הוטלה הבחירה על ישראל, כמו"ש (שמות יט, ה-ו) "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וביאר רש"י (שם) את עניין 'אלה הדברים' - "לא פחות ולא יותר". ונשאלת השאלה, וכי ח"ו משה היה מוסיף מדעתו מה שלא ציווהו הקב"ה לצוות את ישראל, שהוצרך רש"י להדגיש 'לא פחות ולא יותר'? אלא הביאור הוא לאור האמור, עצם הקבלה של ישראל ברצונם, 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי', יוצרת את קריאתם בשם 'סגולה'. זוהי כוונת רש"י, שמספיק רק דברים אלו בכדי להיקרא בשם זה. ראיה ליסוד זה, שעצם הקבלה נחשבת למעשה אף ללא קיום בפועל את המצוות, כאומרם 'נעשה' ורק אח"כ 'נשמע', ניתן להביא מדברי תענית (ח ע"ב) ורש"י (שם ד"ה ניקבל), שמועילה קבלת תענית כתענית עצמה. ראה עוד: שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' נג) אודות חלות נזירות. ראה עוד: פחד יצחק (חנוכה, מאמר ט אות ד).

[21] בראשית (ב, ז).

[22] ראה: בבא בתרא (טז ע"א): "אמר ריש לקיש, הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות".

[23] רש"י (בראשית ח, כא): "משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע".

[24] ראה: פחד יצחק (חנוכה, מאמר ט אות ד).  

[25] ראה: דברים (ל, טו).

[26] בהגדרה זו, ראה: רשימות לב (פסח תשל"ז, ידיעה ובחירה). בזה יובנו דברי התוספות (מנחות עג ע"ב) המקשה על הדין שגוי ששלח עולה ללא נסכים, מקריבים הנסכים משל ציבור, ומדוע לא יכפו את הגוי להביא נסכים. ויישב, שאין כפייה לגוי. וכ"כ שיטה מקובצת (תמורה ב ע"ב אות יד). הביאור הוא, רק בישראל מועילה הכפייה מחמת שבכפייה לקבלת התורה ביטלו את יצר הרע ושעבדוהו לעבודת בוראם, ומעתה רצונם הוא כרצון בוראם להכנעת היצר. וממילא, רק בישראל שייכת כפייה על המצוות המגלה את רצונם האמיתי, כדברי הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) בעניין כפייה לגירושין הגם שיש צורך בדעת, מאחר שהכפייה מגלה וחושפת את רצונו האמיתי, כדברי אור שמח (שם). 

[27] רש"י (פסחים סה ע"ב ד"ה דבעינן).

[28] ראה: מהר"ל (תפארת ישראל, פרק יד).

[29] ויקרא (כג, טו-טז).

[30] ראה: כלי יקר (ויקרא כג, טז); פרי צדיק (לחג השבועות, אות י) המבארים שנתינתה של התורה לבשר-ודם התאפשרה לאחר שמשה טען "כלום יצר הרע יש ביניכם" (מדרש ילקוט שמעוני, קרח רמז תשנב; תהילים רמז תרמא). היינו, שניתנה התורה בזכות שעבוד יצר הרע לקדושה, דבר הגורר את קרבן שתי הלחם הבא מחמץ.

[31] ויקרא (כג יט).

[32] ראה: מהר"ל (תפארת ישראל, פרק כה).

[33] בראשית (ג, יח).

[34]  רש"י (שם).

[35] תורת חיים (סנהדרין ע ע"ב ד"ה רבי יהודה). ראה סידור יעב"ץ, המפרש את האמור בפרק שירה שהחיטה אומרת 'ממעמקים קראתיך ה'', שכיוון שהייתה גדולה כעץ ואחרי החטא התקטנה הרי היא משוררת ומבקשת 'מעמקים - אליהם השפלתי והתקטנתי, קראתיך ה' שתענני'. 

[36] שבת (ל ע"ב); כתובות (קיא ע"ב).

[37] ראה: פסחים (נ ע"א).

[38] רש"י (מגילה לא ע"ב).

[39] ראה: ויקרא (כו, יד-טו).

[40] רמ"א (או"ח סי' תצד סעי' ב). וראה בנושאי-הכלים טעמים שונים למנהג זה.

[41] ראה: ביצה (ו ע"א), שהיו מניחים הדס ע"ג מיטת מת; נידה (לז ע"ב); מגילה (יג ע"א) שצדיקים נקראו הדסים; כתובות (יז ע"א) וסוטה (מט ע"ב) ותוספתא (סוטה פט"ו ה"ח), מבואר ששימש ההדס לשמחת חתן וכלה המכנה המשותף בין עניינים אלו הוא המיצוע בין חלקים מנוגדים היוצר שלימות - המת עומד בין עוה"ז לעוה"ב, הצדיק מהווה את השלימות הראויה בין הרוחני לגשמי ושמחת חתן וכלה מורה על איחוד הניגודים.

[42] רש"י (שבת פח ע"ב ד"ה מעביר).

[43] דוגמא לדבר מצינו ברבי יהושע בן לוי שנכנס בגופו לגן עדן (כתובות, עז ע"ב), מחמת שגופו התקדש כבחינת נשמה המצויה בגן עדן. לאור זאת נשכיל, שמאמר זה בבבלי שבת נאמר דווקא ע"י רבי יהושע בן לוי שהיה במדרגה זו.