שש תחנות בדרך לחירות

כאשר כמה אנשים מצטופפים יחד במקום אחד עולה מיד השאלה המסקרנת: מה הקשר ביניהם? האם סתם במקרה הם נדחקים זה לצד זה או שמא יש דבר מה המחבר ביניהם?

כאשר לא מדובר באנשים אלא במועדים מתגברת ההערכה שלא מדובר במקריות סתמית. כנראה יש סיבה לסמיכות ההדוקה ביניהם, ויש חוט חורז שמוטל עלינו לגלותו. 

חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם הצפופים ביותר בשנה, ומכילים בתוכם שישה ימים מיוחדים. חלקם עתיקים – פסח ושבועות, וחלקם התחדשו בדור האחרון: ימי הזכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, יום העצמאות ויום ירושלים.

מה הקשר בין ששת הימים שהתנקזו לתקופה כה קצרה? האם יש יחס ביניהם או שמא כל אחד ניצב לעצמו ללא קשר לאחרים?

המסע אל הר סיני

שני הימים שכבר במבט ראשון נראים כקשורים הם פסח ושבועות, שני חגים המחוברים ביניהם ב'שלשלת'. אם תשאל כל ילד בגן מתי חל חג מתן תורה הוא יאמר: ו' בסיון. אך מי שיחפש את התאריך הזה בתורה יגלה שהוא כלל אינו קיים! החג היחיד בתורה שלא מופיע לו תאריך קבוע עם יום וחודש הוא השבועות. מתי הוא חל? סופרים שבעה שבועות מחג הפסח והוא מגיע.

מה היחס בין שני הימים האלו?

פסח הוא היום בו יצאנו לחירות ובעצם נולדנו כעם חופשי. זהו אירוע אדיר בקנה מידה היסטורי אך עדיין רק השלב הבסיסי, הכלי שלתוכו צריך ליצוק גם תוכן. כאן מופיע חג השבועות, יום מתן תורה, בו העם שיצא ממצרים קיבל את הרוח והדרך, את אותה תורה שתנחה אותו בחיים. למה התאריך שלו נעלם בתורה? אולי כדאי לומר לנו שגם אם השלב הראשון נעשה בדחיפה משמים, השלב השני תלוי בעיקר בנו. כדי שהוא יקרה לא מספיק לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתאריך מסוים. עלינו לצאת למסע של תיקון עצמי והיטהרות במשך חמישים יום. לכל יום יש את העבודה הרוחנית שלו ומי שיפספס את אחד הימים יתקשה אחר-כך להמשיך בספירה אל היעד...

שתי קומות

אותו יחס שבין פסח לשבועות קיים גם בין שני החגים שהתחדשו בדור האחרון: יום העצמאות ויום ירושלים. בה' באייר תש"ח נולד עם ישראל כעם ריבוני בארצו. זהו רגע היסטורי ופרק חדש בחייו של העם אחרי אלפיים שנות גלות נוראה.

אך גם האירוע הגדול הזה אינו אקורד הסיום של סיפור חיינו כעם, אלא רק התשתית להופעת הקומה השניה, המהותית יותר - יום ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ומייצגת את הייעוד הרוחני שלנו ואת בית המקדש. גם כאן צריך עמל, יזע וסבלנות רבה כדי לטפס אל השלב השני ולא לעצור בדרך.

מסתבר שבשתי המערכות שתיארנו עם ישראל נמצא איפשהו בדרך על הרצף, בין הנקודה הראשונה – עצם הקיום הפיזי, לבין הנקודה השניה – המהות והתוכן הרוחני. לשם המחשה - מעטות המשפחות בישראל שלא חוגגות את ליל הסדר בדרך כלשהי. לעומת זאת, הרבה פחות דואגים לציין את חג השבועות. המוני בית ישראל מבטאים את שמחתם על מה שאירע ביום העצמאות, אך מעטים הרבה יותר דואגים להפוך גם את יום ירושלים לחג ובערים רבות הוא נראה כיום חול רגיל לגמרי.

את הבטחת התורה "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו,יג) פירשו חז"ל כ'שתי קומות'. אל הראשונה זכינו בעיקר בדחיפה משמים, אך אל השניה, שתלויה בעיקר בנו, אנחנו עדיין מטפסים. האם אין חשש להיתקע בדרך? בוודאי שיש סכנה כזו, והיא נכונה הן במישור הכללי, והן במישור הפרטי. כל תינוק שנולד זכה ל'יום העצמאות' או 'פסח' משל עצמו. אך העובדה שהוא חי ונושם רק מורה שהוא קיים. האם יזכה גם להיות ל'אדם' במלוא המובן? האם יזכה להגיע גם ל'יום ירושלים' ול'יום קבלת התורה' של חייו? זו כבר שאלה שאת התשובה עליה הוא יצטרך לתת באופן בו יבחר לחיות את חייו.

האלטרנטיבה והמחיר

עבור כל מי שנולד אחרי הקמת המדינה המצב בו אנו תחת שלטון יהודי ריבוני וצבא משלנו הם כמעט דבר המובן מאליו. אנחנו לא מכירים מציאות אחרת. אך לצד יום העצמאות ניצבים גם שני ימי זיכרון העוזרים לנו להבין מעט יותר שזו אינה האפשרות היחידה. יום הזכרון לשואה ולגבורה מציין את האלטרנטיבה.במשך אלפיים שנות גלות כל מלך או פריץ יכול היה להחליט בוקר אחד לגרש, לשדוד או להמיר את דתם של יהודי ממלכתו, והם היו פשוט חסרי אונים כנגדו. היינו נתונים למרמס והשפלה נוראית כשאנחנו חלשים ותלושים מארצנו. השיא היה לפני שבעים שנה כאשר מיליונים מבין אחינו הובלו כצאן לטבח והעולם האדיש עמד מנגד. זכרון השואה מחדד בתודעתנו את האלטרנטיבה לקיומה של מדינת ישראל. אנשים מתלוננים על כך שהיא איננה מושלמת עדיין? בסדר גמור, אך לפני כן זכרו להודות עליה בלי גבול כי היא טובה לאין ערוך מן האלטרנטיבה.

ד' באייר, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל מציין את המחיר הכבד אותו שילמנו בדרך להקמת המדינה. 22 אלף איש מסרו את נפשם במחתרות ובמלחמות ישראל למענה!

אומנם, הקורבן הגדול הזה צריך לעורר אותנו לתפיסה משמעותית יותר גם של יום העצמאות עצמו. הביטוי המפורסם 'במותם ציוו לנו את החיים', לא רק בא לומר שבזכות המוות שלהם לנו מתאפשר לחיות כאן.  הוא בא לקרוא לנו: מחיר כה כבד ששולם למעננו מחייב אותנו להרבה מעבר לחיים סתמיים של קיום. הוא לא מאפשר למדינה הזו להיות סתם 'עוד אחת' מבין מאות אחרות.  הוא מחייב אותה להביא בשורה גדולה לכל העולם כ'אור לגויים', והוא מחייב אותנו באופן אישי לחיים גדולים ומשמעותיים הרבה יותר. מנקודת מבט כזו הרי שיום הזכרון אינו יום של חולשה, דיכאון ואווירת נכאים, אלא יום מלא הוד וגדולה שרק מרים את יום העצמאות למקום גבוה הרבה יותר.