שירו למלך

א. הקדמה

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.[1]

מה התווסף בשירת הים, שנאמר בה 'ויאמינו בה'', מכל מכות מצריים שראו עד כה?

שאלה זו מקבלת משנה-תוקף לאור הנאמר בתפילת שחרית: 'שירה חדשה שיבחו גאולים על שפת הים, יחד כולם הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד' - מה טיבה של שירה חדשה זו בהמלכת הקב"ה דווקא בעת הזו, הלא כבר בהיות ישראל במצריים וראו את שידוד מערכות הטבע היה להם לשורר שירה?

בנוסף, מדוע אמירה זו 'ה' ימלוך לעולם ועד' נבחרה מכלל כל השירה לייצג את השירה החדשה?

בדברים הבאים ננסה להבין את עניין שביעי של פסח, שיסודו הוא בשירה, כדברי רש"י (שמות יד, ה) שהדגיש את השירה כייחודו של יום זה: 'ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח. לכן אנו קורין השירה ביום השביעי'.  

ב. ציצית ושירה

בכדי להבין עניינה של שירה זו עלינו להרחיק נדוד אל פרשיית ציצית, בה נאמר:

וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'... לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי... אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.[2]

מדוע מתייחדת מצווה פרטית זו להזכיר את כל מצוות ה' ואת יציאת מצריים?

לביאור הדברים ניעזר בדברי הרמב"ן המסביר את עניינה של התכלת בציצית:

אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למידה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל. ולכן אמר וזכרתם את כל, שהיא מצוות השם. וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי בריחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת.[3]

לדבריו, כשמסתכלים באופן מצומצם וממוקד על הים או לעבר הרקיע לא ניכר צבעם התכלת, אך בהסתכלות מרחוק ניכרת ההבחנה שאכן מראם הוא בצבע תכלת, כדבריו: 'כי בריחוקם יראו כולם כגוון ההוא'. צורת הסתכלות זו נובעת מראיה הכוללת את כל הפרטים במציאות ומחברת אותם אחד לאחד עד לאריגה שלימה.

זו עניינה של מצוות ציצית המורכבת משמונה חוטים נפרדים זה מזה, אך מקורם הוא בשורש עליון המאחד ומקבץ אותם. בכך מצווה זו באה להורות על כל פרטי המצוות, שיסודם במקור אחדותי אחד.[4]

אחדות הפרטים המופיעה במצוות ציצית באה לידי ביטוי גם בעניינה של השירה שהיא מלשון 'שורה'. כפי שבשורה מסודרים הדברים זה אחר זה בהמשכיות כך השירה יסודה בצירופם של קולות וצלילים שונים יחדיו, כאשר כל קול יופיע בפני עצמו לא נוכל לכנות דבר זה כשירה.[5]

על הקשר בין מצוות ציצית לשירת הים כבר עמד רש"י (במדבר טו, מא) וכתב בשם רבי משה הדרשן: 'ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצריים עד שאמרו שירה על הים'. עיכוב ישראל מלומר שירה במצריים, בה ראו את המכות והשגחת ה' עליהם, עד שעמדו על ים סוף ואמרו שירה, מתגלה דרך מצוות ציצית. כפי שביארנו, כשם שמצוות ציצית מורה על אחדות וצירוף הפרטים למקור אחד, דבר הנלמד מהראייה הכוללת כדברי הרמב"ן, כך באים הדברים לידי ביטוי בשירת הים בה הגיעו לכלל הכרה באחדות הפרטים כולם ורק אז אמרו שירה.

לכן, על-אף שראו ישראל את המכות ושידוד מערכות הטבע, ועל-אף שיצאו ממצריים וראו את יד ה' החזקה, עדיין לא אמרו שירה מפאת שאמנם כל מכה ומכה היוותה בעיניהם דבר מופלא, אך לא השכילו לראות את אחדות הפרטים בהשגחת ה' בתוך השעבוד. רק לאחר שנוכחו לדעת שחיל פרעה מת על שפת הים, הכירו למפרע שכל האירועים שהיו עד כה מקושרים לאחדות כוללת - השגחת הקב"ה על ישראל.

בדברים אלו נבין את מעלת שירת הים כבית-אב לשירה על נס:

בדברי הבבלי מגילה (יד ע"א) נאמר:

ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן.

וביאר רש"י (שם): מעבדות לחירות - ביציאת מצרים אמרו שירה על הים. והקשה הרב אריה לייב גינצבורג (טורי אבן, שם), הרי שירה זו של יציאת מצריים 'לא הוקבעה חובה לדורות, אלא לשעה בשעת הנס לחוד אמרוהו', וא"כ לא נוכל ללמוד ממנה לדורות.

לאור האמור ניתן ליישב את דברי רש"י ובהקדם דברי הנצי"ב[6] שלמד משירת הים שאדם היוצא מצרה ולא הספיק לברך ברכת 'הגומל' ומיד נכנס לצרה נוספת, אין לו לברך עד שייצא מהצרה השנייה. לאור זאת, לא היה מקום לומר שירה על עצם היציאה ממצריים, שהרי גם שראו ישראל את המכות כולן מ"מ לא השכילו שיש שורש אחד לכל המהלך. מה עוד שבעת היציאה ממצריים עדיין המצרים היו רודפים אחריהם. אולם, בקריעת ים סוף התגלה למפרע גודל הנס של היציאה ממצריים, מעבדות לחירות, בראותם שכל האירועים שהיו עד כה מתחברים לרצף ותהליך גאולה.

לפיכך, דברי רש"י נכונים המה - אין להביט על שירת הים כאל שירה הנאמרת על נס מקומי, שהרי אכן לא נקבעה שירה כזו לדורות,[7] אלא היא מהווה שירה החותמת שלל אירועים שקדמו לה,[8] ומהווה שירה על הנס לדורות, בהכרה שכל התהליך הקודם לנס היווה את הגאולה.

בכך תתבאר הסיבה בעתיה אמרו ישראל שירה: 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם'. התגלה למפרע שהמאורעות במצריים היו למען תכלית מסויימת, לכן 'וַיַּאֲמִינוּ ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ'.[9]

בזה יובנו דברי המדרש (שמות רבה, בשלח פרשה כג):

אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה, והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר משה.

דבריו של משה: 'וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ'[10] באו לידי תיקון בשירת הים, שהרי חוסר הראייה הכוללת של המציאות היוותה את התלונה הנזכרת, אך לאחר קריעת הים, בעת ההכרה שכל האירועים בעבר היו למטרת מגמה אחת, בא הדבר לתיקון.

ג. שירו למלך

לאור הדברים האמורים עד כה, מהם התבאר שיסוד השירה הוא באחדות הפרטים ובהבנה שיש שורש אחד לכולם, נוכל להבין מדוע הפסוק האמור בשירה 'ה' ימלוך לעולם ועד' נבחר לייצגה.

נפתח בדברי המדרש (שמות רבה, בשלח פרשה כג):

אז ישיר משה, הה"ד נכון כסאך מאז. אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו, אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר נכון כסאך מאז.

כיצד התיישבה מלכותו של הקב"ה בעולמו בשירת הים? מדוע מדגיש המדרש את המילה 'אז'?

במשנה (אבות פ"ו מי"א) נאמר: 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר... ה' ימלוך לעולם ועד'. הבאת הפסוק המורה על מלכותו של הקב"ה כמקור לכך שתכלית הבריאה היא כבוד שמים, מלמדת שכבוד הקב"ה בעולמו הוא בגילוי מלכותו בעולם דרך ישראל תכלית הבריאה שדרכם מתגלה מלכותו יתברך בעולמו.[11] דבר זה הבטיח הקב"ה ליעקב 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה',[12] כאשר ישראל בגלות ובשפל אזי נסתר כבודו של הקב"ה בגילוי מלכותו בעולם על-ידם, אך בעת הגאולה בה יגאלם הקב"ה אזי בכך תתגלה מלכותו בעולם.

גילוי זה של מלכות ה' בעולם מתהווה בנס שבא למען ישועת ישראל, על-ידו מראה הקב"ה את השגחתו במציאות הטבע, דבר הנעשה בנס היוצא מגדרי הטבע המעיד על שליטתו של הבורא.[13]

מציאות זו מכריחה את אמירת השירה שיסודה בהצטרפות ב' תנאים אלו - גילוי גבורות ה' בעולמו בניסים היוצאים מגדר הטבע וגילוי חסדי הקב"ה עם ישראל לגאולתם.[14]

כאן באה השירה המורה על המלכת הקב"ה בעולמו, 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ'[15] - 'שהמליכו ישראל את הקב"ה עליהם בשירה, וזהו ישורון לשון שירה'.[16]

שירת הים טומנת בחובה ב' עניינים אלו המורים על מלכות ה' בעולם - גילוי גבורות ה' בעולמו בניסים היוצאים מגדרו של הטבע וגילוי חסדי הקב"ה עם ישראל לגאולתם, דברים המביאים לידי שירה בהמלכתו בעולם, כדברי המדרש (תנחומא, פרשת בשלח סימן יג):

כיון שעלו מן הים ביקשו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה. אמר רבי אבין הלוי, למה הדבר דומה, למלך שירד למלחמה וניצח ובאו בנו ועבדו ועטרה בידם ליתן בראשו של מלך.

ואכן, מחמת שהתבאר שעניינה של השירה בכלל היא בהכרה רטרואקטיבית-למפרע, שכל הקורות עד עתה, שאמנם היו המה פרטי פרטים, מתקשרים הם לאחדות אחת, ליחידו של עולם, בהנהגתו במציאות, הרי שבגין זה שירת הים בפרט היוותה את המלכת הקב"ה בעולמו, שרק עתה הכירו ישראל שכל האירועים עד עתה היו בהשגחתו למען גאולת ישראל וגילוי כבודו בעולם.[17] 

ד. שירה נצחית

יתירה מכך, בדברי המדרש המובא לעיל מתבאר שבשירה זו התיישבה מלכותו של הקב"ה, כביכול מבריאת העולם עד עתה לא ניכרת השגחתו בעולם עד אמירת השירה בה לא רק התגלה שכל האירועים עד עתה היו פרי מעשיו ובהשגחתו, אלא שמעתה התיישבה מלכותו 'לעולם ועד'.

הביאור בכך הוא לאור דברי הרמח"ל (מאמר הגאולה) המבאר את עניינה של השירה, שלעיתים רואה אדם דברים גדולים ונפלאים המשאירים על נפשו רושם רב, אך בהיעלמותם פג הרושם מנפשו. לדבריו, יסודה של שירה הוא בהעמדת הדברים הללו ב'שורה', כחלק ממהלך אחד בעל פרטים רבים, דבר הקובע את הרשמים הללו באופן נצחי.

נעמיק בעניינה של השירה המורה על הנצחיות העתידית בקביעות ההכרה במלכות ה':

כאמור, ההכרה של ישראל בשירת הים היוותה את ביסוס מלכותו של הקב"ה לא רק מבריאת העולם עד שירת הים, אלא לעולם ועד, כפי שניכר הדבר בראשיתה של השירה: 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל', כאשר מילת 'אז' מלמדת על העתיד, כביאור רש"י: 'מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה', שהרי נאמרה היא בלשון עתיד 'אז ישיר'.[18]

כיצד שירה שנאמרה במציאות ההווה מהווה את הוראת העתיד?

לשם מענה לשאלה זו נפנה אל העתיד - איזו בשורה הוא מביא עימו, וכיצד קשורה היא לשירה?

בדברי הבבלי פסחים (נ ע"א) מתוארת ההבחנה בין ההווה לבין העתיד:

אמר רבי אחא בר חנינא, לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא, כולו הטוב והמטיב.

וביאר הרב יחזקאל לנדא (צל"ח, שם):

האדם בעולם הזה אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאילו הוא רעה, כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו ייסורים והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת, אבל החכם סובל בשמחה, וכן הוא ייסורי הרשעים הם תחבושת. אמנם, אחר מותו שרואה ומבין הטוב האמיתי, וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה, נאמר ביום ההוא אודך כי אנפת בי, שנותן הודאה לשעבר על שנתאנף בו הקב"ה לפי שעה להטיבו באחריתו.

בעתיד תבוא ההכרה הברורה בהנהגת ה' בעולם, שלכל האירועים הפרטיים יש בית-אב ושורש.

בזה נבין את עניין השירה הנצחית בגילוי מציאות ה', דבר הבא לידי ביטוי במילה 'אז':

המהר"ל (גבורות ה', פרק טז) מבאר שמילה זו מורכבת מהאותיות א', ז' - כאשר הספרה 7 מורה על הפירוד וריבוי החלקים, 'בְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ',[19] מסמלת היא את עולם הטבע בו האירועים נפרדים ואין ניכרת האחדות בבריאה. לעומת זאת, הספרה 1 מורה על יחידו של עולם המאחד את כל החלקים הנפרדים בבריאה. הרכבת הספרה 1 על הספרה 7 המתגלמת במילה 'אז', מורה על אחדות הפרטים במציאות, בהכרה ששורש עליון אחד לכולם.[20]

יפה היא מילת 'אז' להורות הן על מהותה של השירה המהווה את הכרת האחדות בבריאה, והן על העתיד לבוא,[21] תחיית המתים, שהרי המכנה המשותף לשירה ולנצחיות העתידית מונח כאן - הגם שהשירה נאמרה בשעתה על העבר, בהכרה שלכל הקורות בעבר יש שורש אחד, מ"מ יש בה קביעת הנצחיות של ההכרה גם לעתיד, דבר המבוטא בפסוק 'ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד'.

דואליות זו, העבר והעתיד בהכרת מלכות ה', באה לידי ביטוי בדברי אונקלוס (שמות טו, יח): 'ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד - ה' מלכותיה קאים לעלמא ולעלמי עלמיא', תרגום שאינו מדוייק, שהרי הפסוק נאמר בלשון עתיד, 'ימלוך', והתרגום בלשון הווה, 'קאים'.[22] אך לדברינו התרגום מדוייק להפליא, ישראל לא אמרו שירה על העתיד, על מה שעוד לא השיגו, אלא השירה שלהם הייתה למפרע, על ההכרה שכל הקורות בעבר היו בהשגחת ה' באיחוד הפרטים למהלך אחד גדול. הפסוק הנאמר בלשון עתיד, 'ימלוך', מלמד על מהותה של השירה שיש בה בכדי לקבוע הכרה זו גם לעתיד, דבר המתבטא בייחודו של פסוק זה בתפילת שחרית.

כמו"כ ניתן להבין בכך את דברי הבבלי סנהדרין (צד ע"א):

ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח? לכך נסתתם.[23]

בדברים אלו ניכר היחס בין משיח לשירה, כאשר הביאור מובן לאור האמור ביסוד השירה:

'וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה',[24] ואז 'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד'.[25] לאמור, תפקידו וייעודו של משיח להביא לגילוי מלכות הקב"ה בעולם, להביא לידי הכרה ברורה שהנהגת הייחוד מתבטאת במציאות, ה' אחד ושמו אחד.

אירוע מכונן זה אירע לאחר המלחמה עם סנחריב, כאשר יכול היה חזקיהו לקבוע את ההכרה השלימה במלכות ה' באופן נצחי ע"י השירה המבטאת את ההכרה במלכות ה' בעולם וקובעת אותה בצורה נצחית, כתפקידו של משיח. אך בהעדרה של השירה, הכרה זו לא באה לידי קביעות. נמצאנו למדים, על נצחיותה של השירה בקביעת מלכות ה' מהעבר לעתיד.

נחתום את עניין שירת הים בהוראה מעשית מדברי משנה ברורה (סימן נא ס"ק יז) בשם הזוהר:

ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים, והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו.

לאור האמור יובן הקשר בין שירת הים בשמחה למחילת עוונות - השמחה באה לאדם מתוך שלימות והרמוניה נפשית, 'אין שמחה אלא בבשר... אין שמחה אלא ביין',[26] ב' עניינים מנוגדים שבהתאחדותם בסעודה באה השמחה, 'אין שמחה אלא במקום סעודה',[27] אחדות המביאה להשראת שכינה, 'אין שכינה שורה... אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'',[28] כאשר לא בכדי הובא מקור להשראת שכינה בעתיה של שירה.[29] בגין שלימות נפשית זו נמחלים הם העוונות, שיסודם בחוסר שלימות ובהפרת האיזון בין חלקי נפשו של האדם, ובאמירת השירה נעשה הוא האדם לבריה חדשה,[30] מפאת שעתה חוזר הוא לימי עלומיו בראשית יצירתו בה הייתה לו שלימות נפשית בחלקיו המנוגדים. 

 

 

 

[1] שמות (יד, ל-לא).

[2] במדבר (טו, לט-מא).

[3] רמב"ן (במדבר טו, לט).

[4] ראה: העמק דבר (במדבר טו, לט): 'חוט המקיף את החוטים של לבן... ובא זה ללמדנו דתכלת דומה לכסא הכבוד, ובא להזכיר שכל השתלשלות חיי האדם, שנגד זה בא חוטי הלבן, באו ממקור עליון סיבת כל הסיבות יתברך, על כן חוט של תכלת פותל חוטי לבן'.

[5] ראה: ערוך השלחן (הקדמה לחלק חושן משפט, ד"ה וכל מחלוקת); מקור ברוך (אפשטיין, ח"ד עמ' 1777-1778).

[6] העמק שאלה (שאילתא כו ס"ק ב).

[7] אולם, ראה: מדרש (שמות רבה כג, יב); ירושלמי (סוטה פ"ה ה"ד), מהם מתבאר ששירה זו נקבעה לדורות.

[8] ראה: הרב צבי הירש קלישר (דרישת ציון, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' 46): 'כי תיקון ההלל מוסב על סוף כל המעשים אשר אז יוודע שגם התלאות והדינים אך טוב וחסד יהיו לישראל באחריתם'.

[9] ראה: דרשות הר"ן (דרוש יא ד"ה אבל יש); מהר"ל (גבורות ה', פרק מז עמ' קפא): 'שבקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאותו יתברך, שאין דבר יוצא ממנו יתברך והכל הוא ברשותו וביכולתו, לכך נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו'.

[10] שמות (ה, כג).

[11] ראה: רש"י (בראשית א, א); מהר"ל (דרך חיים פ"ו מי"א). ההכרה במלכותו של הקב"ה בעולם מתייחדת לישראל, כביאור הגר"א (משלי כז, כז) בביאור הפסוק (תהלים כב, כט): "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם", שיש להבחין בין 'מלך' לבין 'מושל', כשליטת זה האחרון היא בכול ללא הכרת העם במלכותו, לעומת המלך שהעם מודים ומכירים במלכותו. הכרת מלכות ה' בעולם היא ע"י ישראל, אך ביחס לאומות הוא בבחינת 'מושל', שאינם מכירים בהנהגתו במציאות. 

[12] בראשית (מו, ד). ראה: בית הלוי (פרשת ויגש, בראשית מו, ג). ראה עוד: גר"א (פירוש להגדות רבב"ח).

[13] ראה: משך חכמה (בראשית ה, א).

[14] ראה: עמק ברכה (הלל על הנס, עמ' קכב).

[15] דברים (לג, ה).

[16] גר"א (אדרת אליהו, דברים לג, ה).

[17] הכרה זו אינה רק בהכרתם של ישראל, אלא אף בהכרתם של המלאכים, כדברי תוספתא (סוטה פ"ו ה"ד-ה"ה): 'רבי מאיר אומר, אפילו עוברין שבמעי אמותן אמרו שירה, שנאמר במקהלות ברכו אלים ממקור ישראל ותינוק שמט דד מפיו ואמר שירה... באותה השעה הציצו מלאכי השרת שקשרו קטיגור לפני הקב"ה בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון ואמרו לפניו, ריבונו של עולם מה אנוש כי תפקדנו וגו' ותחסרהו מעט מא-להים... באותה שעה אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו וראו שירה שבני אומרין לפני אף הן כיון שראו אמרו שירה מה שירה אמרו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ'.

[18] ראה: זוהר (בשלח דף נז עמוד ב): 'ימינך ה' נאדרי בכח, בזמנא דא בעלמא דין. ימינך ה' תרעץ אויב, בזמנא דמלכא משיחא. וברוב גאונך תהרוס קמיך, לביאת גוג ומגוג. תשלח חרונך יאכלמו כקש, לתחיית המתים'.  

[19] דברים (כח, ז). ראה גם: דברים (כח, כה).

[20] עוד בענייני המספרים ומעלת השמיני במשנתו של המהר"ל, ראה: מהר"ל (גבורות ה', הקדמה שלישית; נצח ישראל, פרק לב; חידושי אגדות נדרים לא ע"ב - ביחס למילה; חידושי אגדות שבת כא ע"ב - ביחס לחנוכה); כלי יקר (ויקרא ט, א); גר"א (יהל אור, בראשית טו, א).

[21] ראה: תהלים (קכו, א-ב): 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה'. וביאר אלשיך (שם ב ד"ה אך אז), שהוא מזמור על הגאולה העתידה.

[22] רבינו בחיי (שמות טו, יח).

[23] ראה ירושלמי (פסחים פ"ט ה"ג) על ההשוואה בין הלל בליל פסח למפלת סנחריב.

[24] עובדיה (א, כא).

[25] זכריה (יד, ט).

[26] פסחים (קט ע"א).

[27] סוכה (כה ע"ב).

[28] שבת (ל ע"ב).

[29] ראה: מהר"ל (נצח ישראל, פרק יט).

[30] מדרש (ילקוט שמעוני, בשלח רמז רנד; שם שופטים רמז ס; מדרש תהילים מזמור יח): 'כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה'.