קרבן האחדות

קרבן פסח: קרבן יחיד או ציבור?

קרבן פסח מכיל בקרבו פן ציבורי ופן יחידי הפן הציבורי בא לידי ביטוי בהתכנסותם של כל ישראל להקרבתו במקדש, 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל', כדברי הבבלי יומא (נא ע"א) שקרבן פסח בא 'בכנופיא', היינו בהתערבות ישראל זה עם זה בהבאתו, כדברי התרגום יונתן (שמות יב, מז): 'כל עדת ישראל יעשו אותו - כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל מִתְעַרְבִין דֵּין עִם דֵּין'. מאידך, מכיל הוא קרבן פסח אופי פרטני - לאחר שחיטה ציבורית זו, אכילת הקרבן מהווה אירוע הנושא אופי של יחידים שהרי נאכל הוא רק למנויים עליו בחבורה נבדלת מחבורה. אירוע פרטני זה נובע מהבעלות הפרטית על הקרבן שנקנה מכספם של יחידים ולא מכספי הלשכה כיתר קרבנות הציבור.

דואליות זו בקרבן פסח, המתבטאת במעמד השחיטה ולאחריו באכילתו עוררה פולמוס גדול בשלהי בית שני. באותם הימים, לאחר פטירת שמעיה ואבטליון, עמדו בני בתירא בראש ההנהגה הדתית, אך בעקבות מעשה שאירע עימם התבטלה הנהגתם את הציבור. 

בדברי הבבלי פסחים (סו ע"א) מתואר המקרה הבא:

פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו, כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?

אמרו להם, אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.

הלל הזקן הורה להם שפסח הוא קרבן ציבור ויש בכוחו לדחות את השבת, ככל קרבנות ציבור.

בהמשך מתואר שבעקבות הוראתו זו של הלל הזקן הוא התמנה לנשיא ישראל ובכך עברה ההנהגה הדתית מבני בתירא להלל הזקן ממשיך שושלת בית דוד.

כאמור, לדבריו של הלל ניתן להגדיר את קרבן פסח כקרבן ציבור, הגם שאינו בא מתרומת הלשכה אלא מכספם של היחידים הנמנים עליו ואוכלים אותו בצורה פרטנית, זאת מחמת שפעולת הקרבתו מתבצעת במעמד הציבור, 'כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל'.

נשאלת השאלה, כיצד 'מתעלם' הלל מהפן הפרטני שיש בו בקרבן פסח, שנאכל הוא בחבורות חבורות נפרדות? האם אין במעשה פרטני זה עדות לביטול הציבוריות במעשה השחיטה? 

הגדרת שֵם ציבור

כל מעשה שעושה האדם מורכב מעצם המעשה הנעשה בפועל, ומהאידיאל המניע את המעשה.

כאשר קבוצת אנשים מתאחדת לעשיית מעשה מסויים יש לראות בבירור את האחדות בניהם במעשה הנעשה על-ידם, בין אם נעשה ע"י כולם כאחד או ע"י שלוחם לעשיית המעשה. ברם, 'רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ', על-אף שמאוחדים המה בעצם המעשה, אך מי ערב לנו שאכן שותפותם זו באה היא לידי ביטוי גם באידיאל הקודם למעשה, שמא לכל אחד מהם יש אידיאה שונה בעתיה הוא מוכן לעשיית המעשה המשותף?!

הדואליות עליה הצבענו בקרבן פסח מבטאת התלבטות זו - אמנם כל ישראל מתקבצים בבית-המקדש לשחיטת הפסח, אך מיד לאחר מכן כל אחד מהם חוזר לחבורתו הבודדת. האם האכילה הפרטנית של הקרבן מהווה עדות לכך שגם במעשה השחיטה הציבורי נופל עניין פרטי?

לטענת הלל, כדי ליצור שֵם ציבור אין צורך שתהייה הלימה בין המעשה הציבורי למניעיו הפרטניים. הגדרת ציבור היא בהיות המעשים באחדות אע"פ שהאידיאלים הקודמים למעשה שונים הם בין אחד לשני. בכך, אין לראות באכילת הקרבן הפרטנית פגימה במעשה הציבורי של שחיטת הקרבן המסמלת ומגדירה אותו כקרבן ציבור שבגינו ניתן לדחות את השבת.

כשנבקש להעמיק בהגדרה זו העולה משיטתו של הלל ביחס לקרבן פסח, ניתן לראות בה הוראה ליחס בין הציבור ליחיד. חיי האדם מתנהלים בשני מישורים מקבילים - מחד הוא חי את חייו כאדם פרטי, ומאידך הוא חלק מהציבור, חלק מהעם והקהילה בהם הוא מצוי.

כאמור, טענתו של הלל שגם כאשר קרבן פסח נאכל בחבורות שונות, מכל-מקום יש בו מימד של קרבן ציבור הדוחה שבת. טענה זו נובעת מההבנה שיסוד הציבור מתהווה באחדות המעשים על-אף שדעותיהם חלוקות. בהבנה זו טמון יסוד גדול בחיי היחיד - אף שדעותיו ורעיונותיו חלוקים משל חבריו אין בכך בכדי ליצור הפרדה והבדלה מהותית בניהם, כל עוד מאוחדים הם בעצם המעשה. דבר זה מלמד, שכל מעשיו של היחיד נובעים מהקשר שלו לציבור ואף קובעים את היכללותו בם, גם אם מחשבות שונות לו בעשיית מעשיו.

האחדות במשנתו של הלל  

נראה שגישתו של הלל ביחס לקרבן פסח, בו הוא רואה את קישורו של היחיד עם הציבור, מבטאת היטב את משנתו הכורכת את חיי היחיד במערכת הציבור, על-אף שלכל יחיד יש רצונות, מחשבות ומעשים פרטניים, אך מ"מ הוא חלק מהכלל כולו.

במשנה אבות (פ"א מי"ד) אומר הלל: 'אם אין לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני'. מאמר זה מדגיש את שילוב שני אופני החיים של היחיד גם יחד - 'אם אין אני לי מי לי' מדגיש את מעלת וחשיבותו של היחיד. אך יחד עם זאת 'וכשאני לעצמי מה אני', אמירה המבטאת שאין לו ליחיד חשיבות מבלי להיות חלק מהכלל בו הוא שרוי.

בנוסף, הבבלי פסחים (קטו ע"א) מתאר את מעשיו של הלל בליל הפסח: 'שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו'. הרב משה סופר (תורת משה ח"ב לפסח כט ע"ב) מבאר ש'פסח מצה ומרור' מבטאים שלושה סוגי אנשים - צדיקים הדומים לקרבן פסח שהוא קודש; בינונים הדומים למצה המהווה את המיצוע במאכלים; רשעים הדומים למרור. לדבריו: 'קשה מאוד להאחיד אותם, שכל מה שישר בעיני הזה, רע בעיני חבירו, רק אם הוא ענוותן גדול וסבלן מאוד. ולזה הלל שהיה עניו מכל האדם היה כורך פסח מצה ומרור, שמרמז על כתות אלו שהיה יכול לאחדם יחד'.

לאור דברים אלו נראה שאין יותר מתאים לתפקיד נשיא ישראל אלא הלל. הנשיא הוא אדם פרטי, אך כל ענייניו ופעולותיו שייכים ונוגעים לכלל כולו, כדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קמח): 'המלך כציבור, שהציבור וכל ישראל תלויין בו'. התלות במלך אינה רק של 'הציבור', אלא גם 'כל ישראל תלויין בו', כל אחד ואחד בתור יחיד תלוי בו. ואכן, בעקבות הוראה זו של הלל שפסח הוא קרבן ציבור הדוחה את השבת 'מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם', משום שאדם כזה ראוי הוא לאחד את כל הפרטים אל הכלל כולו.

סיום

נדמה שאין יותר מתאים לתאר את עלייתו של הלל לנשיאות מאשר מקרה זה העוסק בלב הגדרת האחדות בישראל דרך קרבן פסח המביע זאת בכל פרטי הלכותיו, וציין רק להלכה אחת (ראו: מהר"ל, דרשה לשבת הגדול) - התורה (שמות יב, ט) אומרת שיש לצלות את קרבן הפסח 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'. המרחק בין 'ראשו' ל'קרבו' הוא מן הקצה אל הקצה, אך למרות המרחק העצום ביניהם, התורה מדגישה כל פרט מהם, להורות שלמרות שכל חלקי פרטים אלו הם נפרדים, מ"מ יש לצלותם יחד, 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'. יש בכך הוראה על אחדות האדם הפרטי עם הציבור כולו, גם כשהוא 'ראשו', 'כרעיו' ו'קרבו', מ"מ בעת ההקרבה הכל נכלל יחד.