קורבן האחדות בערב פסח שחל בשבת

שנה בה ערב פסח חל בשבת היא שנה מיוחדת, כדברי החתם סופר (דרוש לשבת הגדול תקפ"ח ד"ה בהפטרה) 'שזמן כזה ראוי לגאולה יותר', שכך היה בשנה בה הוקם המשכן ובשנה שנכנסו ישראל לארץ בתקופת יהושע.

אמנם נדמה שדווקא בשנה זו בה חילוקי הדעות בנינו מתחדדים, מתרחקת האחדות ובעתיה מתרחקת הגאולה, אך מאירוע מכונן אחד שאירע לפני שנים רבות בערב פסח שחל בשבת ניתן ללמוד על קיומה של האחדות בישראל גם במציאות של חילוקי דעות.

לאחר פטירתם של שמעיה ואבטליון, מילאו בני בתירא את מקומם בהנהגה הרוחנית של העם. בתלמוד (פסחים סו ע"א) מסופר ש'פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת', ובני בתירא 'שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו'. הם פנו לציבור האם יש אדם היודע תשובה לשאלה, עד שאמרו להם 'אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו'. הלל הורה שפסח הוא קורבן ציבור ובכוחו לדחות את השבת. בעקבות הוראתו התמנה הלל לנשיא.

א. קורבן פסח: קורבן יחיד או ציבור?

קורבן פסח טומן בחובו פן ציבורי ופן יחידי - הפן הציבורי מתגלה בהתכנסותם של כל ישראל להקרבתו במקדש, 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל', כדברי הגמרא (יומא נא ע"א) שקורבן פסח בא 'בכנופיא', היינו בהתערבות ישראל זה עם זה בהבאתו, כדברי תרגום יונתן (שמות יב, מז): 'כל עדת ישראל יעשו אותו - כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל מִתְעַרְבִין דֵּין עִם דֵּין'. מאידך גיסא, מכיל הוא קורבן פסח אופי פרטי, שכן אכילתו מתממשת בחבורה פרטית הסגורה רק למנויים עליו. אירוע פרטי זה נובע מהבעלות הפרטית על הקורבן שנרכש מכספם של יחידים ולא מכספי הלשכה כיתר קורבנות הציבור. אז האם קורבן פסח הוא קורבן ציבור או קורבן יחיד?

לדעת הלל ניתן להגדיר את קורבן פסח כקורבן ציבור למרות שאינו בא מתרומת הלשכה הציבורית אלא מכספם של היחידים הנמנים עליו ואוכלים אותו בצורה פרטית, משום שהקרבתו מתקיימת במעמד הציבור, 'כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל'.

כיצד 'מתעלם' הלל מהפן הפרטי שיש בקורבן פסח, שנאכל הוא בחבורות חבורות נפרדות? האם אין במעשה פרטי זה עדות לביטול הציבוריות במעשה השחיטה? 

ב. המעשה ומניעיו

כל מעשה שעושה האדם מורכב ממעשה ומאידיאל המניע את המעשה. כאשר קבוצת אנשים מתאחדת לעשיית מעשה מסוים, יש לראות בבירור את האחדות בניהם במעשה הנעשה על-ידם, בין אם נעשה ע"י כולם כאחד או ע"י שלוחם לעשיית המעשה. ברם, 'רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ', על-אף שמאוחדים המה בעצם המעשה, אך מי ערב לנו שאכן שותפותם זו באה היא לידי ביטוי גם באידיאל הקודם למעשה, שמא לכל אחד מהם יש אידיאה שונה בעתיה הוא מוכן לעשיית המעשה המשותף?!

הדואליות עליה הצבענו בקורבן פסח מבטאת התלבטות זו - אמנם כל ישראל מתקבצים בבית-המקדש לשחיטת הפסח, אך מיד לאחר מכן כל אחד מהם חוזר לחבורתו הפרטית, הסגורה בפני אחרים. האם האכילה הפרטית של הקורבן מהווה עדות לכך שגם מעשה השחיטה הוא עניין פרטי?

לטענת הלל, כדי ליצור שֵם ציבור אין צורך שתהייה הלימה בין המעשה הציבורי למניעיו הפרטיים. הגדרת ציבור היא בהיות המעשים באחדות אע"פ שהאידיאלים הקודמים למעשה שונים בין אחד לשני. בכך, אין לראות באכילת הקורבן הפרטית פגימה במעשה הציבורי של שחיטת הקורבן המסמלת ומגדירה אותו כקורבן ציבור שבגינו ניתן לדחות את השבת.

כשנבקש להעמיק בהגדרה זו ניתן לראות בה הוראה ליחס בין הציבור ליחיד. חיי האדם מתנהלים בשני מישורים מקבילים - הוא חי את חייו כאדם פרטי, ומאידך גיסא הוא חלק מהציבור, מהעם והקהילה בהם הוא מצוי. בהבנה זו טמון יסוד גדול בחיי היחיד - אף שדעותיו ורעיונותיו חלוקים משל חברו אין בכך ליצור הפרדה והבדלה מהותית בניהם, כל עוד מאוחדים הם בעצם המעשה. דבר זה מלמד, שכל מעשיו של היחיד נובעים מהקשר שלו לציבור ואף קובעים את היכללותו בו, גם אם מחשבות שונות לו בעשיית מעשיו. 

ג. האחדות במשנתו של הלל 

גישתו של הלל ביחס בין היחיד לציבור כפי שמתגלה בקורבן פסח נעוצה היא בשיטתו במקומות נוספים. במשנה (אבות פ"א מי"ד) אומר הלל: 'אם אין לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני'. מאמר זה מדגיש את שילוב שני אופני החיים של היחיד גם יחד - 'אם אין אני לי מי לי' מדגיש את מעלתו וחשיבותו של היחיד. אך יחד עם זאת, 'וכשאני לעצמי מה אני', אמירה המבטאת שאין לו ליחיד חשיבות מבלי להיות חלק מהכלל בו הוא שרוי.

בנוסף, הגמרא (פסחים קטו ע"א) מתארת את מעשיו של הלל בליל הפסח: 'שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו'. החתם סופר (תורת משה, ח"ב לפסח כט ע"ב) מבאר ש'פסח מצה ומרור' מבטאים שלושה סוגי אנשים - צדיקים הדומים לקורבן פסח שהוא קודש, בינונים הדומים למצה המהווה את המיצוע במאכלים ורשעים הדומים למרור. לדבריו: 'קשה מאוד להאחיד אותם, שכל מה שישר בעיני הזה, רע בעיני חברו, רק אם הוא ענוותן גדול וסבלן מאוד. ולזה הלל שהיה עניו מכל האדם היה כורך פסח מצה ומרור, שמרמז על כתות אלו שהיה יכול לאחדם יחד'.

לאור זאת נראה שאין יותר מתאים לתפקיד נשיא ישראל אלא הלל, שכן הנשיא הוא אדם פרטי אך כל ענייניו ופעולותיו שייכים ונוגעים לכלל, כדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סימן קמח): 'המלך כציבור, שהציבור וכל ישראל תלויין בו'. התלות במלך אינה רק של 'הציבור', אלא גם 'כל ישראל תלויין בו', כל אחד ואחד בתור יחיד תלוי בו. ואכן, בעקבות הוראה זו של הלל שפסח הוא קורבן ציבור הדוחה את השבת 'מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם', משום שאדם כזה ראוי הוא לאחד את כל הפרטים אל הכלל כולו.

ד. קורבן האחדות

נדמה שאין יותר מתאים לתאר את עליית הלל לנשיאות, תפקיד המאחד את העם כולו על אף חילוקי הדעות, מאשר מקרה זה העוסק בלב הגדרת האחדות בישראל, דרך קורבן פסח המביע אחדות בכל פרטי הלכותיו. נציין רק להלכה אחת שיש בה כדי להביע אחדות זו, והיא צליית קורבן הפסח 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'. המרחק בין 'ראשו' ל'קרבו' הוא מן הקצה אל הקצה, אך למרות המרחק העצום ביניהם, התורה מדגישה כל פרט מהם, להורות שלמרות שכל חלקי פרטים אלו הם נפרדים, מכל-מקום יש לצלותם יחד, 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'. יש בכך הוראה על אחדות האדם הפרטי עם הציבור כולו, גם כשהוא נפרד לעצמו בבחינת 'ראשו', 'כרעיו' ו'קרבו', אך  בעת ההקרבה הכל נכלל יחד.

שנזכה בחג האחדות הבא עלינו לטובה, לראות את המשותף בנינו גם כשיש חילוקי דעות.