מצוות סיפור יציאת מצרים מקרבת אותנו לגאולה השלמה

א. מצווה סיפור יציאת מצרים - מצווה שתלויה באמירה

ערכה של מצוות סיפור יציאת מצרים עולה מבין השיטין כבר בתחילת ה'סדר', מן המשקל שחז"ל נתנו לה בתחילת ההגדה. אנו מסבירים בתחילתה שסיבת כל השינויים שבהם 'נשתנה הלילה הזה' נובעת מכך ש'עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרע נטויה'. לאחר מכן, אנו מדגישים את משמעותה של יציאת מצרים בשבילנו: 'אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים'. לפיכך, תקנו לנו חז"ל 'סדר' ליל פסח, וכל עניינו של הלילה הוא העיסוק ביציאת מצרים ובהודאה לריבונו של עולם עליה.

אך עדיין יש לבאר מדוע אנו אומרים: 'ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים'. יתרה מזו, אנו מביאים לכך ראיה מן המעשה המפורסם על רבותינו שהיו מסובים בבני ברק; מדוע שתעלה על לִבנו מחשבה שחכמים ותלמידים פטורים ממצוות מסוימות בגלל שהם כבר יודעים את כל התורה כולה? וכי שמענו שחז"ל אמרו לנו בהלכות תפילה: 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו' מצווה עלינו להתפלל בכל יום'?![1] וגם אם אפשר ליישב נוסח זה ולומר שאין להשוות את מצוות תפילה, עבודה שבלב, לסיפור יציאת מצרים, שכן אולי הוא נועד רק לידיעת הנסים, ולכן אולי היה מקום לפטור את מי שיודע את כל התורה, עדיין השאלה במקומה עומדת: וכי חכמים ותלמידיהם פטורים משמיעת קריאת התורה? והרי ודאי שהלכה למעשה כולם מחויבים לשמוע את קריאת התורה, גם אנשים שיודעים בעל פה את כל הפרשה![2] 

ב. מצוות סיפור יציאת מצרים – תפילה ותורה

נראה שאת התשובה לשאלה זו אנו אומרים בנוסח ההגדה עצמו. אכן, מצוות סיפור יציאת מצרים דומה במידה מסוימת למצוות התפילה, וכשם שתפילת הלחש פותחת בברכות השבח, ויש בה בקשות על הכלל ועל הפרט באמצעה, ולבסוף הודאה, כך גם בהגדה של פסח יש שבח והודאה על העבר, ובקשות על העתיד, הן בברכה החותמת את ה'מגיד' הן בסוף סדר ההגדה לאחר הסעודה. עם זאת, מבחינה אחרת מצוות סיפור יציאת מצרים דומה דווקא למצוות לימוד תורה: בהגדה אנו עוסקים בדרשות חז"ל שעוסקות ביציאת מצרים ובהנהגת ה' אותנו ביציאה עצמה ולאחריה: קריעת ים סוף, מתן תורה וכניסתנו לארץ ישראל. ההגדה גם שונה משאר התפילות והמצוות שתלויות באמירה, שכן בה 'כל המרבה – הרי זה משובח', ואילו בדרך כלל יש נוסח קבוע, ואין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו.[3] ההסבר לכך הוא, שלמרות שלמצווה זו יש נוסח מסוים שצריך לומר אותו לכתחילה כמו בתפילה, ויש לו גם נוסח לאמירה בשעת הדחק, כפי שאנו מציינים בהגדה: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח ומצה ומרור', אך יש למצווה זו גם דמיון מסוים למצוות לימוד תורה, שיש מצווה להרבות בלימודה ו'כל המרבה הרי זה משובח'.[4] מו"ז הרב עובדיה הדאיה זצ"ל[5]  מציין היבט נוסף המשווה בין מצוות סיפור יציאת מצרים למצוות לימוד תורה בכך, שכיוון שליציאת מצרים יש השפעה בלתי נמדדת על כל הדורות – שהרי אילו לא היו אבותינו יוצאים ממצרים כל הדורות היו משועבדים – לכן יש עניין מיוחד באריכות הדברים, כמו התורה שאין גבול ללימודה, וזה לשונו:

גם חיוב מצוות הסיפור הוא בגדר הריבוי באין סוף וגבול... דאי אפשר לתאר בשכל אנושי גודל מעלת הנס הגדול הזה... כמו בידיעת התורה אי אפשר לאדם להגיע לסופה ולתכליתה דארוכה מארץ מידה ורחבה היא מיני ים, כן הדבר הזה בסיפור יציאת מצרים... עוד לא הגענו לסופה ותכליתה שבאמת אי אפשר להגיע לסופה.

ג. 'הזכרת' יציאת מצרים כל השנה וסיפור יציאת מצרים בליל פסח 

לאור האמור לעיל, עלינו לבאר את המשך ההגדה, שמביאה את מחלוקת בן זומא וחכמים - שמוזכרת גם במשנה (ברכות פ"א מ"ט) – בנוגע לשאלה אם יש מצווה להזכיר את יציאת מצרים בלילות:

אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות. וחכמים אומרים. ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

ויש להבין: מדוע חז"ל ראו צורך להביא לאחר המעשה של החכמים שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בסיפור יציאת מצרים כל הלילה, את מחלוקת בן זומא וחכמים על הזכרת יציאת מצרים בלילות? הזכרת יציאת מצרים היא מצווה שיש לעשותה בכל יום מימות השנה ולגביה נחלקו אם היא קיימת גם בלילה. לעומת זאת, חובת סיפור יציאת מצרים בליל פסח היא מצווה שונה שמטרתה לספר על הנסים שהקב"ה עשה לנו בגאולת מצרים בלילה הזה.[6]

האברבנאל[7] מבאר שכשאנו עומדים לפתוח במצוות סיפור יציאת מצרים, חכמים רצו להעמיד אותנו על מעלתה של מצווה זו דווקא בלילה הזה. לכן אנו מדגישים שלא רק לדעת בן זומא יש חובה להזכיר את יציאת מצרים בכל לילה, אלא גם חכמים, שסוברים שאין חובה להזכיר את יציאת מצרים בלילות, מודים שבלילה הזה מצווה להזכיר את יציאת מצרים. ועדיין יש לשאול: מדוע אין מי שחולק על הדין שמצוות סיפור יציאת מצרים היא דווקא בלילה?  המהר"ל (גבורות ה' פרק נג) עונה שכל המחלוקת היא אם להזכיר את יציאת מצרים כל השנה גם בלילה בגלל מכת בכורות שהייתה בלילה, וגם ביום בגלל היציאה עצמה שהייתה ביום. חכמים סוברים שיש להזכיר את יציאת מצרים דווקא ביום, שכן עיקר היציאה הייתה ביום, אך בליל פסח, בלילה שבו אירע נס יציאת מצרים, כולם סוברים שחובת הסיפור היא דווקא בלילה שבו התחילה היציאה.

ד. זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה - 'תכלית' ו'הכנה'

לדעת מרן הגראי"ה קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"ב עמ' רסט-רעג), הצורך להביא את מחלוקת בן זומא וחכמים בליל פסח - למרות שהיא עוסקת באופן גלוי במצוות זכירת יציאת מצרים בשאר לילות השנה - הוא שגם היא נוגעת ישירות במהותה של מצוות הסיפור בליל פסח, משום שליציאת מצרים יש שתי מטרות בתהליכים שעם ישראל עובר:

א. לחזק בקרבנו את הקניינים הרוחניים שקיבלנו מיד ביציאת מצרים. יצאנו מן השעבוד לאליליות ולתאוות הגופניות אל חירות רוחנית, אל היותנו עם של עבדי ה', שהולכים בדרך שכבשו לנו אבותינו הקדושים שקראו בשם ה' בעולם.[8] לכן, כל השנה אנו מזכירים את יציאת מצרים לאחר קבלת עול מלכות שמים בבוקר ובערב, כיוון שזו התכלית של יציאת מצרים: אנו, בניהם הממשיכים בדרכם, מקבלים עלינו עול מלכות שמים וממליכים אותו עלינו ועל כל העולם כולו.[9]

ב. הזכרת יציאת מצרים מהווה גם בסיס והכנה לגאולה העתידה, כדברי חז"ל על הפסוק 'אהיה אשר אהיה', וכפי שפירש רש"י: 'אהיה עימם בגלות זו, ואהיה עימם בגלות אחרת'.[10] וכשיש רצון להמשיל פעולה שעניינה 'הכנה' לדבר עתידי, ממשילים אותה ללילה, שכן זהו זמן מנוחה והכנה לצורך עבודת היום. לעומת זאת, כשרוצים להביא דוגמא ל'תכלית', מביאים את היום בתור דוגמה, שכן זהו הזמן שבו בני אדם פועלים ויוצרים. לפיכך, מצד התכלית שבמצוות זכירת יציאת מצרים, זמן קיומה המתאים הוא היום, כיוון שהיום מבטא את התכלית, אך מן ההיבט של 'ההכנה' שיש ביציאת מצרים, זמן קיומה המתאים יותר הוא הלילה. 

הרב קוק זצ"ל[11] מסביר שעיקר מטרת זכירת יציאת מצרים כל השנה הוא זכירת התכלית הישירה שלשמה יצאנו ממצרים, זכירת הקניינים הרוחניים שקיבלנו כבר ביציאת מצרים עצמה, ולכן עיקר חובת הזכרתה הוא ביום, על פי דרשת הפסוק 'למען תזכור את יום צאתך ממצרים'. לעומת זאת, המטרה העיקרית של הסיפור בליל פסח היא הכנה לגאולה העתידה, לכן מצוותה בלילה:

...ועל כן נדע שסיפור יציאת מצרים וקיום המצות התלויות בה הם סגולות לכוח האמונה והדעת האמתית להתגבר בנו, וא"כ הם המכינים את הגאולה העתידה... שאז נהיה מושלמים באמת ויהיה בידינו לעבוד כפי ההכנה של הזמן הזה, אך אין בכוח נפש האדם לקבל הפעולה הגדולה הזו של גילוי אור העליון כי אם בליל שימורים, בשעה שיושב כבן-חורין ועוסק בעבודתו יתברך, וע"כ נאמר בזוהר שהגאולה מתעוררת ע"י הסיפור.[12]

וכן כתב מו"ז הרב עובדיה הדאיה זצ"ל,[13] שבסיפור יציאת מצרים יש כוח לעורר בנו כוחות רוחניים לקראת הגאולה העתידה:

דמה שאנו מזכירין לשבח עתה מידי שנה בשנה את הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו אף שכבר עברו וחלפו הלכו למו, הוא מפני לעורר את כל אותו הכוח הקדוש, שעל ידו זכו לנסים... שגם עתה ע"י אותו ההתעוררות יופיע גם עלינו רוח קדוש וטהור ולב חדש יתנוסס בקרבנו, על דרך מאמר הכתוב: ורוח חדשה אתן בקרבכם, ובזה נהיה גם אנחנו מוכשרים לנסים דוגמת מה שהיה בימי אבותינו, ובזה יש לפרש מאמר הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

לאור האמור, מבאר מרן הרב קוק זצ"ל מדוע אפילו כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. ואם ישאל השואל: במסכת שבת נאמר 'שרשב"י וחביריו' היו פטורים ממצוות קריאת שמע בשעה שעסקו בתורה משום שתורתן אומנותן, ואם כן, מדוע לא פטרו אותם ממצוות סיפור יציאת מצרים?[14] מכיוון שמדרגת לימוד התורה שלנו נחשבת כבחינה של 'הבל' לעומת לימוד תורה בימות המשיח, ומכיוון שעיסוק בסיפור יציאת מצרים הוא הכנה לימות המשיח, לפיכך כולם, גם החכמים הגדולים ביותר, צריכים לעסוק בסיפור יציאת מצרים, כיוון שתורתו של משיח היא עליית מדרגה גם בעבורם. אם כן, גם הם מצווים להכין את עצמם למדרגה גבוהה יותר בתורה, כדי שיהיו ראויים לתורתו של משיח, וכך לקרב את כל ישראל לקראת הגאולה העתידה, וכפי שמסיים הרב זצ"ל:

ואילו הי' רק (סיפור היציאה. א"א) בתורת תכלית לעניין קבלת עול מלכות שמים, כעניין ההזכרה, אז לא היה מחוייב בה החכם הנבון היודע את התורה, כרשב"י וחביריו שהיו פטורים מק"ש, מפני שכבר היה עול מלכות שמים מקובל עליהם באין מחסור, אבל על ההכנה להבא כבר אמרו חז"ל שכל תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח, וע"כ אפי' חכמים צריכים להכין עצמם.

ה. סיפור יציאת מצרים בהגדה ובקשות לגאולה העתידה

לאור הנ"ל מובן מדוע יש כמה אזכורים מרכזיים בסדר ההגדה של פסח על הגאולה העתידה. בסיום ה'מגיד' אנו חותמים בברכה שפתיחתה הודאה על העבר: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור', אך רובה בקשה ותפילה על העתיד:

כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך. ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים שיגיע את דמם על קיר מזבחך לרצון. ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה' גאל ישראל.

לאחר מכן אנו נוהגים לפתוח את הדלת, למזוג כוס לכבודו של אליהו הנביא ולומר ליד הדלת הפתוחה: 'שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו...'. אמירה זו היא כולה בקשה על הגאולה העתידה, שהקב"ה ישלח לנו את אליהו הנביא ואת משיח צדקנו, ויגאלנו השי"ת גאולה שלמה בקרוב.[15] גם בסיומו של הסדר, לאחר שתיית הכוס הרביעית, אנו שרים בניגון המסורתי: 'חסל סדור פסל כהלכתו ככל משפטו וחקתו', אך אנו מדגישים שהסדר הוא הכנה לקראת הגאולה העתידה ובניין בית המקדש, ולפיכך אנו ממשיכים ומתפללים שנזכה לגאולת ישראל, לבניין בית המקדש ולהקרבת קרבן פסח בתוכו:

כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו. זך שוכן מעונה, קומם קהל עדת מי מנה בקרוב נהל נטעי כנה[16] פדויים לציון ברינה לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

גם הפיוטים שאומרים לאחר מכן, כגון הפיוט 'ובכן ויהי בחצי הלילה', נועדו לבטא את הקשר בין גאולת מצרים שהתחילה במכת בכורות בחצי הלילה לבין הגאולה העתידה שעליה אנו מבקשים ומתפללים בלילה הזה: 'קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה תאיר כאור יום חשכת לילה, ויהי בחצי הלילה'. גם הפיוט 'אדיר יבנה' עוסק כולו בתפילה בסדר אלפביתי על בניין בית המקדש: 'אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב, במהרה, בימינו בקרוב. א-ל בנה, בנה ביתך בקרוב'. כך גם הפיוט 'חד-גדיא' מקשר בין קבלת הברכות על ידי יעקב אבינו כשהביא ליצחק שני גדיי עיזים, ובין הגאולה העתידה, שרמוזה בסוף הפיוט כפי שביאר הגר"א (בפירושו לאגדה): 'ואתא הקדוש ברוך הוא עם משיח בן דוד ושחט למלאך המות...'. לכן, אנו גם חותמים לילה גדול ונורא זה בקריאת 'שיר השירים ברוממות-עוז ונעימת קודש'[17], שיר השירים שחובר על ידי שלמה המלך ע"ה כ'שראה שלמה ברוח הקדש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן... ולזכור חיבה ראשונה... לאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון...' (הקדמת רש"י לשיר השירים).

יהי רצון שמתוך עיסוק במצווה גדולה זו של סיפור יציאת מצרים, נזכה לגאולה שלמה ולקיום הפסוק 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.