פורים - לחלוק כבוד לארץ ישראל

הגמרא במגילה (י"ד ע"א) דנה בשאלה מדוע אין אומרים הלל בפורים. ותשובותיה הן:

א. מאז יציאת מצרים, אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ.

ב. קריאת המגילה היא ההלל של פורים.

ג. ההצלה בפורים לא היתה שלמה, מאחר שנשארו תחת חסות אחשורוש.

הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ו) פוסק כתשובה השניה: ולא תקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל. אם אכן הרמב"ם שלל את שתי התשובות האחרות שבגמרא, מאחר שהן לא סיבות מספקות לאי אמירת הלל כמו בחנוכה או חגים אחרים, מדוע באמת לא קוראים הלל בפורים, ומדוע תקנו לו תחליף?

1. הלל בפורים ובחנוכה

נראה שהרמב"ם הבין ששלוש התשובות בגמרא משלימות זו את זו, ולא חולקות זו על זו. כך עולה מדבריו בהלכות מגילה (פ"א ה"ה), ומההשואה לדבריו בהלכות הרמב"ם פותח את הלכות חנוכה (פ"ג ה"א), באריכות דברים שאינה מצויה כל כך במקומות אחרים, ושם הוא מסביר את הרקע ההיסטורי, האמוני וההלכתי לתקנת חנוכה. הרמב"ם (בהלכה א') מתאר את הצרות שעשו היוונים לישראל, ומסיים:

שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

בהלכה ב' מציין הרמב"ם את נס פך השמן, ובהלכה ג' כותב את תקנת חכמים בעקבות הניסים הללו:

ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים... להראות ולגלות הנס.

נס חנוכה, שהתרחש באמצע תקופת בית שני, היה כמובן בארץ ישראל, והוא הביא לעצמאות ישראל והפסקת שיעבוד יוון. בכך התמלאו והתממשו שני תנאים שהיו חסרים כדי לקבוע אמירת הלל בפורים, בתחילת ימי שיבת ציון.

הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"א ה"א) איננו עוסק ברקע לקביעת ימי הפורים, ומסתפק באמירה כללית ביחס לקריאת המגילה: "והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים". באשר לאמירת הלל בפורים, פסק הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ו) שקריאת המגילה - זהו ההלל.

בהלכות פורים (פ"א ה"ה) עוסק הרמב"ם בטעם קביעת התקנה שבעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קוראים מגילה בט"ו באדר, וכותב:

שושן הבירה - אף על פי שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון - קוראין בחמישה עשר, שבה היה הנס, שנאמר "ונוח בחמישה עשר בו". ולמה תלו הדבר בימי יהושע בן נון? כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן. כדי שיהיו קוראין כבני שושן, ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה אף על פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע, ויהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה.

בהלכה זו, העוסקת בקביעת זמן קריאת מגילה לעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, הדגיש הרמב"ם את שני התנאים החסרים לקביעת אמירת הלל בפורים, על אף שהלכה זו איננה עוסקת בכך. הנס היה בחוץ לארץ, וארץ ישראל היתה חרבה. הרמב"ם מדגיש שהארץ היתה חרבה, וחומות הכרכין המוקפים היו חרבות. הארץ היתה חרבה במובן זה שלא היה שלטון יהודי בארץ, ומלבד זאת הערים עצמם היו חרבות, פיזית. יש שני מובנים למילה חורבן: חורבן פיזי וחורבן ריבוני, וכפי שפירש הב"י בהקשר אחר (הרב יוסף קארו בבית יוסף או"ח סי' תקסא). מכאן שהרמב"ם רואה את שלושת הסברי הגמרא (מגילה י"ד ע"א) כמקשה אחת. ונראה שהסיבה לכך שחז"ל תקנו לקרוא את המגילה כתחליף להלל, הוא מפני שבכל זאת היה בשושן נס הצלה גדול, וכדבריו: "שבה היה הנס". אלא שאם כך לא ברור מה הצורך שראו חז"ל לקשור את הנס שבשושן לארץ ישראל?

2. זיכרון לארץ ישראל

סיפור מגילת אסתר מתרחש בתחילת שיבת ציון. ה' פקד את עמו, והעליה הראשונה בראשות זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול הגיעה לירושלים, והעולים בנו מזבח בירושלים (עזרא א א - ג ז). אך משהחלו לבנות את בית המקדש, הגויים יושבי הארץ מנעו זאת מהם. הם כתבו כתב שטנה למלכות פרס, ובנין הבית נפסק למשך שמונה עשרה שנה (עזרא ג ח - ד כד). "ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא ד ו). זהו כתב שטנה שקשור רק ליושבי יהודה וירושלים ולא לכל היושבים במאה ועשרים ושבע מדינות אחשורוש, והוא נכתב בתחילת ימי אחשורוש. שיאו של התהליך הוא בהוצאת כתבים להשמיד ולהרוג את כל היהודים שבמלכות אחשורוש, וזה קורה בסוף ימי מלכותו בשנה השתים עשרה (אסתר ג ז). הרקע אם כן, לסיפור מגילת אסתר, הוא חידוש הרישיון לבנין הבית. מדרשי חז"ל מלאים בדרשות הקושרות את השתלשלות העניינים במגילה במאבק על חידוש הרישיון להמשך בנין המקדש.

מכאן שהקשר בין הנס שהיה בשושן לבין לארץ ישראל הוא עמוק. הנס בשושן סלל את הדרך להמשך בנין המקדש והמשך בניינה של ארץ ישראל. הנס אמנם היה שם, בשושן, אבל תוצאותיו והשלכותיו של הנס הן בנעשה בירושלים ובארץ ישראל. זוהי כוונת הרמב"ם באומרו "שיהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה". לא זיכרון חיצוני הוא זה, אלא מהותי ובלתי נפרד ממה שהיה בשושן. אמנם עיקרו של הנס היה בשושן, ואכן חסרים שני תנאים לתיקון אמירת הלל בשל כך. אך בכל זאת, כיון שהנס קשור למתרחש בארץ ישראל, תקנו חז"ל את קריאת המגילה כתחליף להלל.

הגמרא במגילה השוותה בתירוץ הראשון והשלישי בין פורים ליציאת מצרים. עד שנכנסו לארץ אמרו שירה על נס בחו"ל, וביציאת מצרים פסקו מלהיות עבדי פרעה. אלמלי שני החסרונות הללו היו אומרים הלל בפורים כמו בפסח. יחד עם זאת, בפורים קוראים מגילה שהיא תחליף להלל, גם בלילה, (מגילה ד ע"א) כמו בליל פסח, ובשנה מעוברת עושים פורים באדר ב' כדי לסמוך גאולה לגאולה (מגילה ו ע"ב). זהו לא רק דמיון חיצוני אלא קשר עמוק.

3. היכן היה רוב עם ישראל?

בדרך דומה להבנת הרמב"ם, ניתן להבין את דברי הרמב"ן. הרמב"ן (בחידושיו למגילה ב ע"א) דן אף הוא בתקנה לקרוא את המגילה בעיר מוקפת חומה בט"ו באדר, וכותב שסכנתם של יהודים שישבו בערי פרזות ללא חומה היתה גדולה יותר מהיושבים בערים מוקפות, ולכן הקדימו את יום הפורים שלהם לי"ד באדר. וביחס למוקפין תקנו שגם הם יציינו את הנס, למרות שהם היו בסכנה פחותה. לפיכך כותב הרמב"ן:

והיה ראוי לפי זה שהפרזים בימי אחשורוש יהיו קודמין למוקפין שבימיו, אלא לפי שהיה עיקר הנס לאותן שבארץ ישראל, והיא היתה חרבה, שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתן, לא ראוי שיהיו ירושלים עיר הקודש וכל ערי יהודה הבצורות נידונות כערי הפרזים, והחזירו הענין לימי יהושע, וחלקו בין המוקפין חומה מימות יהושע בו נון לשאינן מוקפין חומה. זהו שאמרו בירושלמי (מגילה פ"א ה"א): ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, חלקו כבוד לארץ ישראל. כי היתה חרבה באותן ימים, ותלו אותו בימי יהושע בן נון, והיינו כדפרישית דמשום כבוד בעלמא.

דברי הרמב"ן ש"עיקר הנס היה לאותן שבארץ ישראל", מבוססים על דבריו לפני כן, שם כתב:

בזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם. ואף על פי שאמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", מכל מקום אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא.

על דברי הרמב"ן הללו מקשה הר"ן (לרי"ף מגילה דף ב' ע"א):

שהעולים ראשונה לא היו אלא ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות ששים (עזרא ב סד), ואפשר גם כן שלאחר שציווה כורש לבטל הבנין , חזרו מהם לחו"ל ונתיישבו בכל המדינות, ואילו היו ישראל רובם ועיקרם בארץ לא היה המן אומר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" וגו'. לפיכך נראה שרוב ישראל היו בחוצה לארץ מפוזרין מהודו ועד כוש.

קושיית הר"ן על הרמב"ן גדולה עוד יותר, מאחר שהרמב"ן עצמו (בחידושיו למגילה יא ע"ב) מזכיר את מנין העולים ואת מספרם ביחס לנשארים בבבל, אלא ששם הוא מפרש אחרת:

כבר עלו ברשיון כורש כל הקהל כאחד ארבע ריבוא ונתיישבו בערי יהודה, ושוב לא עלו בבנין הבית אלא מועטים עם עזרא במצוות דריוש הפרסי בנו של אחשורוש ואסתר.

ובהמשך דבריו שם מסביר הרמב"ן מדוע אחשורוש השתמש בכלי המקדש:

כיון דחזא דמלו לחשבונו נמי, ולא נבנה הבית, ולא נגאלו לגמרי, אבל נשארו גדוליהם ורובן בבבל - אמר, תו לא מפרקי הני, ולא יהיה להם גאולה אחרת, ולא ייבנה בית המקדש שלהם.

הסתירות הפנימיות בדברי הרמב"ן הן, שמחד כתב שאנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל היו בארץ, ומאידך כתב שנשארו גדוליהם ורובן בבבל.

עיקר הנס לאותן שבארץ ישראל

נראה שנוכל לישב את הסתירה, לכשנדקדק היטב בדברי הרמב"ן. בעליה הראשונה לארץ ישראל, בראשות זרובבל (עזרא ב ב), עלו רוב העולים שהגיעו ארצה בתחילת ימי הבית השני. היא העליה הגדולה יותר. בעליה השניה לארץ ישראל, בראשות עזרא, עלה מספר עולים נמוך יותר, ולפי המנין בפסוקים (עזרא ח) מדובר על אלף ארבע מאות שבעים וששה עולים, או כדברי הרמב"ן עצמו בספר הגאולה (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רעד): "כאלף וחמש מאות איש".

כשהרמב"ן כתב: ש"אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו", כוונתו היא - יחסית לרוב העולים לארץ, ועל כן המשיך וכתב: "ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא", דהיינו מספר העולים בעליה השניה, יחסית למספר העולים בעליה הראשונה. אכן במה שקשור לרובו של עם ישראל, רובם עם גדוליהם, דהיינו: כהנים, לויים - ואולי גם מנהיגים אחרים, אך לא אנשי כנסת הגדולה - נשארו בבבל. אמנם חלק מהכהנים והלויים עלה עם זרובבל (עזרא ב סא-ע) וחלק אחר מהם, עולים עם עזרא אחר כך: "ויעלו מבני ישראל ומן הכהנים והלויים והמשוררים והשוערים" (עזרא ז ז), וגם זאת, לאחר מאמצים מצד עזרא לשכנע לויים לעלות ארצה (עזרא ח טו-יט). המספר הגדול של יהודים שנשארו בבבל אחרי הצהרת כורש ומהם גם גדוליהם - בעיקר כהנים ולויים, גרמה לאחשורוש לחשוב שהקב"ה לא יבנה את בית המקדש, והוא איננו גואל יותר את עמו. זוהי כוונת הרמב"ן בכותבו: "אבל נשארו גדוליהם ורובן בבבל, אמר תו לא מפרקי הני, ולא יהיה להם גאולה".

מכאן שגם הרמב"ן מסכים שבסך הכולל, רוב עם ישראל בתחילת בית שני היה בבבל, למעט אותם 42,360, שעלו עם זרובבל, ושאליהם הצטרפה העליה הקטנה אחר כך בראשות עזרא. (בספר הגאולה, עמ' רעא-רעג, דן הרמב"ן בשאלה מאלו שבטים עלו ארצה). אף על פי כן, למרות המספר הקטן יחסית, מגדיר הרמב"ן ואומר: "שהיה עיקר הנס לאותן שבארץ ישראל".

ובמקום אחר (בחידושיו למגילה ב ע"א) כותב הרמב"ן שוב: "כיון שעיקר הנס היה בארץ ישראל, תקנו בכל העולם שיעשו כדרך שהם עושים".

הנס עצמו היה בשושן, אבל ההשלכות העיקריות של הנס היו ליושבי ארץ ישראל. כך מסביר התשב"ץ (חלק ג סי' רצז) את דברי הרמב"ן:

ואפילו יהיה הדבר כדברי הרמב"ן שרוב ישראל היו בחוץ לארץ, מכל מקום זכר הנס נעשה בשביל אותם היושבים בארץ ישראל, מפני ששם היה הסנהדרין, או מפני מעלת ארץ ישראל שלא חרבו הערים שהיו בהן ישראל, ולכבודה נעשה זכר הנס שבחוץ לארץ.

לפי דברינו בהסברת הרמב"ם לעיל, נוכל לומר גם בהבנת הרמב"ן, שעיקר הנס היה בארץ ישראל לא רק מפני שאנשי הסנהדרין כבר היו בארץ, ולא רק מפני שלא חרבו הערים המוקפות שבארץ, אלא מפני שהצלה זו סללה את הדרך לחידוש הרישיון לבנין בית המקדש, על ידי דריוש בנם של אסתר ואחשורוש, כפי שהזכיר הרמב"ן שם. ומכיון שנס ההצלה עצמו היה בחוץ לארץ "בשושן ששם היה הנס" (מגילה ב ע"ב), אין אומרים הלל על נס שבחו"ל (מגילה י"ד ע"א), אך כיון שעיקר הנס הוא לאותם שבארץ ישראל ולארץ ישראל, תקנו לקרוא את המגילה כתחליף להלל. כך הסביר התשב"ץ (בסוף תשובתו שם) את דברי הרמב"ן, אם כי הוא כותב:

שאני שושן הואיל ובה היה הנס, כלומר ששם היה עיקר הנס שמשם יצאה תשועה ופורקן לישראל. וכיון ששם היה הנס, אמרו בגמרא שאין אומרים שירה על נס בחוץ לארץ.

יש להעיר שדווקא הרמב"ן הבחין בין שושן, ששם היה הנס, לבין ארץ ישראל ששם היה עיקר הנס, ואילו התשב"ץ החליף את הלשונות.

5. להיות קבועים בארץ ישראל

בספר מצות ראיה (למרן הראי"ה קוק זצ"ל, עמ' צב), ניתן הסבר אחר וכללי יותר, לטעם חלוקת הכבוד לארץ ישראל. לפיו, אנשי כנסת הגדולה ראו שזמן הנס בשושן שונה מערים אחרות, והם הבינו שמשמים מורים שהערים בארץ ישראל הדומות לשושן בהיותן מוקפות חומה, יהיו במעמד אחר:

וזהו לחלוק כבוד לארץ ישראל שבירושלמי, דבאמת בחו"ל אין חילוק כלל בשום דין בין מוקפין לשאינם מוקפין, אלא מפני שבארץ ישראל יש הבדל, וראוי לקבוע שורש דינים באותה מידה שבארץ ישראל ימצא זה החילוק על פי התורה, באשר סוף עם ה' הוא להיות קבועים בארץ ישראל כהבטחת ה' הנאמנה "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

לפי דברי הרב זצ"ל הקשר לארץ ישראל הוא לא אז בנס פורים, אלא לעתיד, למצב השלם בו ישב עם ישראל בארצו. יש להפריד בין הלכות אמירת הלל בנס שקרה בחו"ל, לבין הסתכלות לעתיד לבוא, בו יצוין הנס בארץ ישראל, במקום בו יהיו עם ישראל נטועים על אדמתם. דברים ברוח זו כתב גם הראי"ה קוק בפתגם החודש לחודש אדר: "המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן נון, לא יוכלו להישאר עבדי אחשורוש"; (האריך בהסברת פתגם החודש הרב עוזי קלכהיים זצ"ל בספרו באר מגד ירחים, עמ' סג-סז).

נסים במלכות אחשורוש, יהיו אף הגדולים ביותר, הם עדיין תחת מעטה של עבדות. רק בזכרון ארץ ישראל ועריה המוקפות מימות יהושע - הכובש והמיישב הראשון של עם ישראל בארץ ישראל - ניתן לציין ולחגוג את חג הפורים