זכר למחצית השקל - יישוב ארץ ישראל

א.  מנהג זכר למחצית השקל

במשנה (שקלים פ"ח מ"ח) נאמר: "השקלים… אין נוהגין אלא בפני הבית". לא מצינו במקורות התנאים והאמוראים שנהגו לגבות מעות כזכר למצות נתינת השקלים שהיתה במקדש. הצדקה הניתנת לעניים בפורים קרואה בלשון התנאים כלשון המגילה: "מתנות לאביונים" (אסתר ט, כב; משנה מגילה פ"א מ"ג-ד), ובלשון האמוראים: "מעות פורים" (ירושלמי מגילה פ"א הל' ד) או: "מעות של פורים" (עבודה זרה יז ע"ב), או: "מגבת פורים" (ב"מ עח ע"ב), או: "מצוות פורים" (ירושלמי שם)[1], ומכל מקום לא בשם שקלים[2].

המקור הראשון בו אנו מוצאים שיש לתת מטבעות בהקשר של מצות מחצית השקל, נמצא במסכת סופרים (פרק כא הלכה ד):

"וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר, אלא לשם נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, משום קולבון, ומשום מתנות לאביונים."

הקשר למחצית השקל הוא באזהרה שלא לומר על מטבעות אלו שהם כופר, דהינו מצות נתינת שקלים. עוד נאמר שיש לתת לעניים את השקלים הללו: "משום קולבון ומשום מתנות לעניים". קולבון זהו מטבע שהיו מוסיפים בעת נתינת מחצית השקל כנאמר במשנה בשקלים (פ"א מ"ו-ז).

מתשובה בתקופת הגאונים, ניתן גם כן ללמוד שנהגו לקרוא למטבעות אלו שקלים, וגם שם יוצא המשיב נגד הנהגה זו. כך מופיע בתשובות הגאונים (מזרח ומערב, אוצר הגאונים מגילה סימן מ):

"מה שמכריזים במקומכם על השקלים לא יפה הם עושים שקוראים אותם שקלים ונאסרו איסור הנאה שכיון שקראו להם שקלים תפסום בהקדש ואסורה לעניים."

תשובה נוספת (שם בסימן מה): "שאע"פ שאמרו גובים בו ביום, לא שקלים אלא צדקה בעלמא".

מדברי הגאונים ניתן להבין שהיו מכריזים על השקלים גם לאחר החורבן, תשובתם איננה עוסקת בקריאת פרשת שקלים, אלא בהכרזה על השקלים, דבר שהכל מסכימים שהיה נהוג רק בזמן המקדש. גם כאן לא מדובר במפורש על מחצית שקל, ועל זכר לה. יתכן והכוונה בהכרזה זו היתה לעורר על מצות צדקה לעניים בפורים, ולצדקה זו קראו שקלים. המשיב טוען שמאחר והיו מכריזים על מעות אלו כשקלים, הציבור היה קורא להם בשם זה, ואז הם נתפסו בקדושה ואסורים לעניים (כדברי התנאים במשנה בשקלים פ"ח מ"ח).

התייחסות רחבה ונוספת בתקופת הגאונים לשאלת המקדיש שקלים בזמן הזה נמצא בסדר רב עמרם גאון (סדר פורים ד"ה ולמה קורין):

"אמרו חכמים (בבא בתרא ט ע"א): "אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל ומתכפר לו". מכלל שאין שוקלין אלא בזמן שביהמ"ק קיים, ואם שקל בזמן הזה כיון שקרא עליהם שם שקלים תפשן הקדש ואין להן פדיון. ואין יכול לתנם לעניים, שכך שנינו (משנה שקלים ח, ח): "המקדיש שקלים ובכורים ה"ז קודש. ר' שמעון אומר האומר בכורים קודש אינן קודש". ועד כאן לא נחלק ר' שמעון על החכמים אלא בבכורים, אבל בשקלים מודה להם שהן קודש. והואיל והן קודש אסור לתנם לעניים. מאי תקנתם, יוליך לים המלח. כמו שאמרנו (יומא סו ע"א): "אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה או כסות או כלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח."

 רב עמרם גאון איננו מזכיר הכרזה או נתינה של שקלים, אלא מבהיר בהרחבה שאין מצוה זו נוהגת אחר החורבן. יתכן שדבריו אילו  מתייחסים גם כן לנוהג קריאת שם שקלים על מטבעות בזמן הזה, דבר אותו הוא שולל[3].

המנהג ליתן מטבעות כזכר למחצית השקל נמצא בצורה מפורשת אצל הרב שמשון בן צדוק (תלמיד המהר"ם מרוטנבורג) בספר תשב"ץ קטן (סי' קעב - קעג):

ומה שנותנים ג' מחצאות בפורים זהו רמז לשקל דכתיב בפרשת כי תשא ג' פעמים מחצית השקל[4].

על מעות פורים שהם המתנות לאביונים הנזכרים במגילה אותם יש לתת לעניים בפורים, נוסף עוד ענין והוא זכר למצות מחצית השקל, ושוויו הוא ג' מחציות המטבע הנהוג באותו מקום. זאת על אף שבמקדש היו נותנים רק מחצית שקל אחת.

מנהג זה התפתח באשכנז, והוא נזכר אח"כ במספר מקורות (יובאו להלן בפרק ב), וכך מובא ברמ"א (או"ח סי' תרצד סעי' א):

הגה: י"א שיש ליתן קודם[5] פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר.

נתינת מעות זכר למחצית השקל, לא נמצא במנהגי ספרד, ואף לא בספרי הפסיקה כמו ברמב"ם[6], טור, והשו"ע. עם זאת, נראה שבשלב מאוחר יותר חדר מנהג זה גם לספרד, ויש פוסקים הכותבים על נתינת מעות כזכר למחצית השקל. נראה שמנהג זה בקהילות ספרד מופיע לראשונה אצל הרב יוסף דוד, בשו"ת בית דוד (יו"ד סי' קיח):

"צריך ליתן מחצית השקל הקבוע באותו מקום ובאותו זמן אם הוא עשרה גרה או יותר."

הרב יעקב חיים סופר בכף החיים (או"ח סי' תרצד ס"ק ג-ד) כותב שמנהג זכר למחצית השקל אמנם לא נזכר ברמב"ם, בטור ובשו"ע, ומציין שבענין זה המקור למנהג זה בקהילות ספרד הוא בדברי הרמ"א: "ומ"מ המנהג כדברי מור"ם ז"ל בהגה כדי לעשות זכר למחצית השקל שהיו ישראל נותנין באדר לעבודת ביהמ"ק …ועל כן מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל". גם הרב עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי, ח"א או"ח סי' יט) מציין שהמנהג לא נזכר בתלמוד ואצל הראשונים בספרד, והמנהג מבוסס על דברי הרמ"א, ויש לתת זכר למחצית השקל, ומלבד זאת מתנות לעניים.

 

ב. ייעוד תרומת זכר למחצית השקל

מה ייעודם של המטבעות שנאספו זכר למחצית השקל? יהודים שישבו בחו"ל הרבו לתרום ליושבי ארץ ישראל בהזדמנויות שונות, ולקיים בזה מצות צדקה[7]. התרומות הועברו דרך המשולחים - השד"רים, קופת ר' מאיר בעל הנס, ועוד. זאת על בסיס המדרש: "בארצך יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ" (מדרש תנאים לדברים טו, ז). התרומות לא היו כסף לעניים דוקא, אלא גם משלוח בגדים ומזון, פריעת מסים וחובות, ועוד. בדברינו הבאים נתמקד בהעברת מטבעות זכר למחצית השקל כזכר למה שהיה במקדש, שניתנו לטובת הישוב בארץ ישראל ולענייה, ולא כצדקה רגילה[8].

 גם במנהגי מהרי"ל נזכר מנהג נתינת מטבע זכר למחצית השקל. באשר לייעוד התרומה, כתב המהרי"ל (מנהגים, הלכות פורים ד, ו):

וראיתי שם שבעלי כיסים ויש מן הבינונים נתנו מחצית השקל, ואת מחצית השקל החזיקו לסייע בו אל העולים לארץ הצבי לשם שמים, ומעות פורים היו חולקים מיד באותו פורים לעניים כשאר צדקה[9]. 

משלוח המעות לארץ ישראל התפשט במקומות נוספים באשכנז, וכך מצינו במנהגי פרנקפורט, בדברי הרב יוסף יוזפא האן נוירלינגן, יוסף אומץ (סי' תתרפט):

בהרבה מקומות המנהג לשלוח מחצית השקל לעניי ארץ ישראל, ומנהג יפה הוא אחר שבזמן הבית היו כל ישראל שולחין שקליהן לירושלים.

הרב יוסף יוזפא, מחבר ספר יוסף אומץ היה גם נאה מקיים. הרב יוזפא שימש מנהגים דק"ק וורמיישא, וכך הוא מצטט מפנקס ק"ק וורמישא:

 היום יום ב' כ"ד סיון שס"א לפ"ק, לקחנו…מעות מחצית השקל…ושלחנו אל יד האלוף הגאון הר"ר זעליקמאן פנחס נוירלינגן מק"ק ורנקבורט, לשלוח אל ארץ צפת תוב"ב ולעניי ירושלים וחברון.

היום יום ב' כ"א סיון שס"ב לפ"ק, לקחנו ממעות מחצית השקל, לשלוח ע"י האלוף הר"ר יוזפא בן הר"ר זעליקמאן לארץ צפת תוב"ב ולעניי ירושלים וחברון.

גאוני פרנקפורט הנזכרים הם הרב יוסף יוזפא, ואביו הרב זעליקמן נוירליגן. 

באותה שנה בדיוק, מצינו  את קהילת וינציאה המתקנת זאת כתקנה מחייבת, שאף ניתן לכפות על קיומה. הם גם פנו לקהילות אחרות באיטליה ובפולין ללכת בעקבותיהם. כך מופיע בתקנת וינציאה בשנת שס"א:

שיחויבו כל איש אשר בשם ישראל יכונה שהוא בן עשרים שנה ומעלה, ושיהיה מן פורעי מס, מן שלושה דוקאטי ומעלה לפרוע מחצית השקל שהוא רביע דוקאטי לכל שנה בשנה, והפרעון יעשה בשבוע שתחול בה פרשת שקלים…ויהיה כח ביד מעלתם של הגבאים המיוחדים לכך לכוף ולנגוש למסרב ח"ו לפרוע זה בכל מיני כפיות…והעמדנו עלינו לתת מחצית השקל איש כופר נפשו לסייע לעניים האלה, ממנו יראו ויעשו כל הקהילות הקדושות, ויען וראינו כי יש מן הק"ק אשר לא נתעוררו עדין לזה, באנו כמזכירים לעשות סדר ותיקון על נתינת מחצית השקל כי עניי עיר הקדושה קודמים לכל ואעפ"י שחרבה בקדושתה עומדת[10].

 

את עקבותיו של מנהג משלוח התרומות לארץ ישראל אנו מוצאים עוד בקהילות אשכנז אחרות[11].

משהגיע מנהג נתינת מעות זכר למחצית השקל לספרד, מצינו שגם שם היו שהעבירו את תרומת זכר למחצית השקל לארץ ישראל. בעל כף החיים (או"ח סי' תרצד ס"ק כג-כד), כותב שמנהג איזמיר שמכריזים בפרשת שקלים על נתינת זכר למחצית השקל, ומר"ח אדר יוצאים הגבאים לגבות מבני העיר ומחלקים לת"ח נצרכים ולעניים בא"י:

ויש מקומות שמניחים פקידים לגבות מחצית השקל מכל בני העיר ואח"כ מאספים אותם יחד ושולחים לחכמי ארץ ישראל והוא זכר למחצית השקל בזמן הבית שהיו גובין אותם מחו"ל ושולחין לירושת"ו לעבודת בית המקדש, ובא"י עצמה יש נוהגין לתת אותם לגבאי צדקה להוצאות בית הכנסת זכר למקדש ויש שנותנין אותם לת"ח הנצרכים בצנעא.

לפי כף החיים גם בארץ ישראל ייעדו את התרומה זכר למקדש, לדבר שיסייע לבנין הארץ - להוצאות בית הכנסת שהוא עצמו מקדש מעט[12].

הרב רפאל אהרן בן  שמעון, נהר מצרים (חלק  אורח חיים דף נג ע"ב) כותב על מנהג מצרים:

בענין מחצית השקל פה אין מנהג קבוע. יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה"ק ירושלים ת"ו ונותנים אותו ביד הגבאי שלהם הממונה על ככה. ואין לשום עיר מארץ הקדש שום זכות מקופת השקלים, זולת עיר קודשנו ותפארתנו ירושלים ת"ו כי הוא זכרון למחצית השקל הניתן בזמן בית המקדש לקנות בו תמידי ציבור, ויש נוהגים לחלקו הם לעניים צנועים. ונהרא ונהרא ופשטיה. והבוחר בירושלים יראנו בבנינה בקרוב ויעשה עמנו לטובה אות וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות.

 

ג. זכר מחצית השקל כצדקה

כספי מחצית השקל יועדו לקורבנות, תרומות שלא השתמשו בהם היו מועברים בסוף השנה לבנין העיר ירושלים - אמת המים, חומות מגדלים וכל דבר שנדרש לבנין ירושלים (שקלים פ"ד מ"ב). מכאן שעשית זכר למחצית השקל, לטובת יושבי הארץ ובנינה הוא הדבר שמזכיר באופן הולם יותר את עיקרה של המצווה.

יחד עם זאת, פוסקים רבים סוברים שאת כספי זכר מחצית השקל יש לייעד למטרות אחרות, וקיימת מידת מה של התעלמות מהמקורות המובאים לעיל בדבר נתינת המעות לעניי ארץ ישראל בדוקא, או ליישוב הארץ[13].

יש הסוברים שאת מעות זכר למחצית השקל יש לתת לעניים, וזאת בנוסף למעות פורים הניתנים לעניים. הקשר בין מצות מחצית השקל בזמן הבית, למצות צדקה לאחר החורבן, נמצא  בגמ' (בבא בתרא ט ע"א):

"אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה, שנא': (נחמיה י, לג) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות וגו', מצוה אין כתיב כאן אלא מצות. …וא"ר אלעזר: בזמן שבהמ"ק קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בהמ"ק קיים, אם עושין צדקה - מוטב, ואם לאו - באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע, ואעפ"כ נחשב להן לצדקה, שנא': (ישעיהו ס, יז) ונוגשיך צדקה[14].

יש שלא ראו ענין במטרה מסוימת, ואפשרו לתרום את מעות זכר למחצית השקל למטרות מגוונות. כך כתב הרב יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן (או"ח סי' תרצד סעי' ח):

"ויכולים ליתן מעות מחצית השקל לאיזה מקום שירצו, ולאו דוקא לתיקון בית הכנסת שהוא כמו בדק הבית, דאינו אלא לזכרון בעלמא, ועיקר מחצית השקל היה על  הקרבנות דעכשו אין שיך זה. ויש נותנין מעות מחצית השקל להחזן, ואין קפידא בזה[15]. וגם נוהגים ליתן מעות מגילה להקורא (אולי צ"ל: להקורא מגילה), ואין איסור בדבר ואין חיוב בדבר."

יש המייעדים את הכסף להחזקת לומדי תורה, ובדעה זו תומך מאד הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ח"א סי' פו):

"והגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סי' תרצד אות ב), הביא מהאחרונים שכתבו שיש לתרום המעות לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות תורתינו הקדושה, כמו שאמרו חז"ל: אם בקשת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה, ושכן המנהג ע"כ. ובאמת שכן ראוי לתרום המעות למוסדות התורה, שהם הישיבות הקדושות שלנו[16]."

ומכאן ואילך הוא מביא מקורות רבים על המצוה והחשיבות שיש בתמיכה בלומדי תורה ובהחזקת מוסדות תורה, אם כי מקורות אלו לא עוסקים ישירות בייעוד מטבע שניתנה זכר למחצית השקל. ומסיים: "לפיכך מצוה גדולה לתרום המעות שהם זכר למחצית השקל לטובת הישיבות הקדושות[17]."

 

ד. זכר למחצית השקל לבנין הארץ ולצרכי הכלל

תרומת מחצית השקל בזמן המקדש שמשה בעיקרה לצורכי הכלל והציבור, והיא לא ניתנה כצדקה לאנשים פרטיים. הנהגת זכר למחצית השקל, ראוי שתהיה כתרומה לצרכי הכלל ולא לצרכים פרטיים, לאלה יש את מצות הצדקה באופנים שונים במשך כל השנה, וגם בפורים במסגרת מתנות לאביונים. ראית מחצית השקל כתרומה לכלל וכעבודה ציבורית, היא הבנה מהותית ביסודה של מצוה זו[18], ובהנהגת זכר לה לאחר החורבן. כך הסביר הראי"ה קוק, מדבר שור (עמ' קכח-קכט, מאורות הראיה - חנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' קמג - קמד):

 "ענין השקלים כפי מה שאנו רואים הוא לאחד את כל עדת בני ישראל בין בעניני העבודה להשי"ת בין בצרכי הכלל החומריים, שהרי התמידים באים משקלים, ומשירי הלשכה באים חומות העיר ומגדלותיה. …להורות ולקבע כי יסוד המבוקש מכל עבודת ה' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל. ודרך זה נקבע בישראל לעד, עד שאפילו בגלות שאין לנו בית מקדש, וארץ ישראל, וקורבנות המאחדים אותנו בפועל, מכל מקום כח האחדות תמיד חופף על ישראל במה שקדושת כל המצוות ועבודת השי"ת שישראל עושין עיקר פעולתן הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל[19]."

נראה אם כן שמנהג זכר למחצית השקל בו ניתנת התרומה לצרכי הכלל - לבנין הארץ[20], ולבניינה של ירושלים, הוא היישום הקרוב ביותר שניתן לעשות זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש[21].

מהמקורות שציינו לעיל, נראה שביטוי ישיר וממוקד יותר, יהיה אם ננהג כמו שנהגו  בעבר, סיוע לעולים לארץ, לבנין הארץ, לבניינה של ירושלים, לעניים, לתלמידי חכמים ולמוסדות תורה בארץ ישראל, דוקא כחלק מבניינה ויישובה של הארץ.