יוסף הודה בארצו

עצמותיו של יוסף הצדיק עלו עם בני ישראל ממצרים: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם" (שמות יג, יט). כך מסופר בתוספתא סוטה [ליברמן] ד, ז:

יוסף היה קבור. והלך משה ועמד על קברות המלכים ואמר: יוסף יוסף, הגיע שעה שהקב"ה גואל את ישראל, הרי שכינה מעוכבת לך, וישראל מעוכבין לך, וענני כבוד מעכבין לך, אם אתה מגלה את עצמך מוטב, ואם לאו נקיים אנחנו משבועה שהשבעת את אבותינו. מיד הקיץ ארונו של יוסף ובא משה ונטלו, והיו שני ארונות מהלכין אחד ארון קדש ואחד ארון של מת. והיו כל עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו להם: אחד ארון קדש, ואחד ארון של מת. אמרו להם: וכי איפשר לארון קדש להלך עם ארונו של מת? אמרו להם מת מוטל בארון זה, קיים מה שכתוב ומונח בארון זה.

קים זה מה שכתוב בזה, במובן זה שיעדיה של התורה הוא בקיומה על ידינו כאומה כאן בארץ ישראל, ולזה חתר יוסף בעבודתו.

משנכנסו בני ישראל לארץ, נקבר יוסף הצדיק בשכם: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד, לב). יוסף נמכר בשכם, ולשם הוא חזר, כאמור במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה כ, יט):

כשבא (=יוסף) ליפטר מן העולם, השביע אותם ואמר להם: בבקשה מכם אחי, משכם גנבתם אותי חי, החזירו את עצמותי לשכם. לכך נאמר: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (יהושע שם).

מדוע זכה יוסף ששבועתו זו תתקיים לאחר שנים רבות כל כך? על כך השיב המדרש (דברים רבה (וילנא) פרשה ב, ח):

 יוסף הודה בארצו. מנין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי" (בראשית לט, יד), ולא כפר. אלא "גנב גנבתי מארץ העברים" (בראשית מ,טו). נקבר בארצו מנין? שנאמר:  "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם" (יהושע שם)

יוסף הצדיק השריש שם אלוקים במצרים: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלוקים (בראשית לט, יד), "הלא לאלוקים פתרונים" (בראשית מ, ח), "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית מא, טז), "כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשתו" (בראשית מא, לב), ועוד. הוא גם הדגיש את מוצאו מארץ העברים: "...ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית לט, יד), "כי גנב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ, טו). הזהות בינו ובין מוצאו ושם שמים ששגור בפיו, ביססה גם את ההכרה שיעוד האלוקות להתגלות בארץ העברים.

ההודאה בארץ, לא באה רק לומר, שיוסף לא שכח את מוצאו על אף כל מה שעבר עליו, אלא היא נועדה להדגיש את ראית יעודו של יוסף, כשליח ה' המבסס את בנין עם ישראל, שיתחיל את דרכו כאן במצרים, וממצרים יצא לארץ כנען להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש: "וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (בראשית מה, ז-ח). יוסף הכין את התשתית במצרים, כדי שהקדושה העליונה תיקלט אצל אומות העולם, כשעם ישראל ישב בארצו על מכונו והיכלו, ומשם ישפיע יבסם וירומם את העולם כולו בקדושה וטהרה. כך הסביר הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום, בראשית, עמ' שמ):

"יוסף שהודה בארצו", וגם שהיה בבית האסורים אמר: "כי גנב גונבתי מארץ העברים". יסוד זה הוא השורש המחיה של עם ישראל כולו, שמקור מוצא חייהם אך מארץ ישראל. מכאן שיוסף שכוחו לגלות תוספת בעולם, יש לאל ידו להוסיף גם על ארץ ישראל בחינות נוספות. בחינת כיבוש ארצות לאחר כיבוש ארץ ישראל, ולפשט אוירא דארץ ישראל על העולם כולו.... בכוחו של ישראל לרומם להדר לברך לעלה ולקלס, ולהפנות כל ההויה כולה  אל המסילה הנכונה, אל דרך המלך, שכולה תטה שכם אחד לעובדו, ו"כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).    

תכונת ההודאה בארץ, והקישור והחיבור אליה, הושרשה לדורות גם אצל צאצאי יוסף. כך נאמר במדרש (ספרי במדבר פיסקא קלג):

למשפחות מנשה בן יוסף, כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל, כך יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל.

יהושע בן נון משבט אפרים שהוביל את עם ישראל לארץ, כבש וחילק לכל שבט את מקומו הראוי לו, אצל בנות צלפחד משבט מנשה שדרשו את נחלתן בארץ, ודרכן נגלתה ההלכה הזמנית שאין מעבירים נחלה ממטה למטה, וכן שבטי יוסף שדורשים להגדיל נחלחתם, ובכך תתחזק האחיזה של כל שבט בנחלתו ובחלקו המיועד לו.

כשעם ישראל ישב בארץ בצורה מסודרת וראויה, מקדש, מלכות, סנהדרין, נבואה, או אז יהיה ניתן להשפיע ולהשגיר בעולם שם שמים, את הקריאה הגדולה בשם ה'.