ארבעה מינים וגדילתם בארץ ישראל

את מצות ארבעה מינים, יש לקיים בכל מקום בעולם, והיא איננה נכללת בגדר של מצוות התלויות בארץ, אלא מצווה שעל האדם לקיימה בכל מקום. אעפ"כ התורה קושרת את מצוות חג הסוכות לארץ: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, לט-מ).

חג הסוכות נחוג בשעת אסיפת הפירות. גם כשמעברים את השנה, היה על בית הדין לחשב שחג הסוכות יחול בעת האסיף: " 'באספכם את תבואת הארץ'. כיצד? השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג ברוב אסיפת כל הפירות" (ספרא אמור, פרשה יב, טו).

הרמב"ם כותב שנטילת המינים הללו הם הודאת שמחה לה' על צאתנו מהמדבר, וכניסתנו לארץ: 

והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר, אשר היה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" (במדבר כ, ה), אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזכרון זה: הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים גם כן, רוצה לומר ערבי נחל. (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מג)

"הנאה שבפירות האדמה"- עץ התמר ממנו הלולב.  "והטוב שבריחו"- העץ שפירותיו נותנים את הריח הטוב ביותר, האתרוג. "והיפה שבעלין" – ההדס, "והטוב שבעשבים" – הערבה.  ארבעת המינים הללו מבטאים את הטוב, הנאה, היפה והריח שבכלל הפירות, מה שלא היה להם במדבר.

מדוע ציותה התורה ליטול דוקא את המינים הללו, ולא "זרע תאנה גפן ורימון", מה שלא היה לעם ישראל  במדבר, וכפי שהם התלוננו לפני משה? עונה הרמב"ם, שיש שלושה טעמים מדוע דוקא מינים אלה ולא אחרים:

ואלו הארבעה מינין הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה: [א] האחד מהם, רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם. [ב] והענין השני, טוב מראה ורעננותם ויש מהם טובים בריחם והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה אין להם ריח לא טוב ולא רע. [ג] והענין השלישי, עומדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים ורמונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהן.  

המינים הללו גדלים בתקופה זו בארץ ישראל, הם אז בשיא רעננותם ופריחתם, והם מחזיקים מעמד כך במשך כל ימי החג.

כאמור, חובת נטילת ארבעה מינים, לא נחשבים כמצוה התלויה בארץ, אך בהיותם קשורים לטבע של ארץ ישראל, מצוה זו היא החוט המחבר והמקשר שבין המצוות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ. כך הסביר הראי"ה קוק:

הן מצוות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לארץ ישראל תוכנם הגלוי . באלה המצוות מתרכזים שני הכוחות, הכח של מצוה התלויה בארץ, והכח של מצוות התליות בגוף... וכמה מרגשת היא האומה את היחש הכפול של קדושת הארץ וקדושת הגוף התלויה במצוה חביבה זו! וישראל אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם (פסחים סו ע"ב), ומרגישים הם מקדושת נשמתם פנימה את האורות הגדולים המתלהבים יחד במצוה חביבה זו הכוללת קדושת הארץ וקדושת הגוף, ועושים אותה בשמחה ובהידור גדול.

מבין  גידולי ארץ ישראל הייחודים הללו, ניכרים עצי הדקל הגדלים באזור גוש קטיף, מהם לוקחים ענפים לסכך, לולבים, ותמרים. הלולבים הגדלים באזור גוש קטיף, נחשבים לזנים משובחים ביותר ("לולבי אל-עריש"). בתקופת חג הסוכות מלאים עצי הדקל הללו בתמרים עסיסיים וטעימים במיוחד. גם בזאת ניכר שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, ולא בכדי קשורים שמות ישובים בגוש קטיף, לעץ התמר: נוה דקלים, גדיד.