חַג הַסֻּכּוֹת וְחַג הָאָסִיף

א. הקדמה

'בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'... אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים'.[1]

מדוע חוזרת התורה באותה פרשייה ב' פעמים על הציווי לקיום חג הסוכות?

בנוסף, יש לעמוד על השינויים בין ב' הציוויים לקיום החג - בציווי הראשון נאמר: 'בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה', ואילו בציווי השני לא נזכרת המילה: 'הזה'. 

זאת ועוד, בציווי השני מתמקדת התורה ב'חַג הָאָסִיף' לעומת הציווי הראשון המתמקד ב'חַג הַסֻּכּוֹת'.

 

ב. 'חַג הַסֻּכּוֹת' 'וְחַג הָאָסִיף'  

הרב משה סופר (תורת משה, ח"ב דף עה ע"ב) עמד שינויים אלו וכתב: 'בחג הסוכות יש ב' מיני שמחות - בחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, דייקא 'הַזֶּה' שנזכר לעיל, שהיה ראש השנה ויו"כ ונמחלו עוונותיהם, ישמח ה' במעשיו ששבו אליו בתשובה ונתקבלו ע"כ בחודש השביעי הזה דייקא שבעת ימים חג הסוכות לה' דייקא, כי שמחתנו היא למעלה. ושוב, בחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, ז' ימים שמחת ישראל על אסיפת תבואתם כי ברכם ה''.

לדבריו, הציווי הראשון מתייחס לחג הסוכות כהמשך לראש-השנה ויו"כ, ולכן נאמרה בו המילה 'הזה', ואילו הציווי השני מתייחס לחג בפני עצמו, 'בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה''. מכאן, שישנן ב' מיני שמחות - שמחה על מחילת העוונות ושמחה באיסוף התבואה.

ב' בחינות אלו של חג הסוכות באות לידי ביטוי במחלוקת אודות טעם הישיבה בסוכה, 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[2] - האם הכוונה זכר לסוכות ממש בהן הושיב הקב"ה את ישראל במדבר, או זכר לענני כבוד שהיו בעת ההיא.[3] כלומר, הישיבה כזכר לסוכות של ממש תואמת את בחינת 'חג האסיף', כדברי הרשב"ם (ויקרא כג, מג) המבאר שדווקא בעת איסוף התבואה ש'בתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר', מוטל על האדם לזכור 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה... ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה'.

ואילו הדעה הסוברת שהישיבה בסוכה היא זכר לענני כבוד תואמת את בחינת 'חַג הַסֻּכּוֹת' המהווה המשך לראש-השנה ויו"כ בהם נמחלו העוונות ועתה זוכים אנו לשבת בצל השכינה, ענני כבוד המורים על חסיון בצילו של הקב"ה לאחר מחילת העוונות.[4]

ב' בחינות אלו המצויות בחג הסוכות מופיעות המה גם ביתר מצוות החג, כפי שיתבאר:

1. נטילת ד' המינים

מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מבטאת ב' בחינות אלו - הן את היות חג הסוכות 'חַג הָאָסִיף'[5] כזמן אסיפת הגרנות והן את היות 'חַג הַסֻּכּוֹת' כהמשך לימי התשובה. 

מדברי המדרש מתבאר שמצוות נטילת ד' המינים בחג הסוכות רומזת להמשך מערכת הימים הנוראים: 'משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין הידין נצוחיא, אלא מאן דנסיב ביין בידיה אנן ידעין דהוא נצח. כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקב"ה בראש השנה לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן אנן יודעין דישראל אינון נצוחיא'.[6]

ואילו ספר החינוך (מצווה שכד) מציג את ההיבט של מצווה זו לבחינת 'חג האסיף': 'לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף'. וכדי שיזכור האדם את בוראו גם בעת ריבוי השפע והחומריות 'ציוונו ה' לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו'.

2. מצוות השמחה

מצוות השמחה בחג הסוכות מבטאת אף היא את ב' הבחינות האמורות. הציווי המיוחד על השמחה, 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ'[7] מיוחד הוא דווקא לחג הסוכות 'דעת זקנים מבעלי התוספות' (ויקרא כג, לט): 'גבי פסח לא כתיב שמחה, לפי שעדיין לא נלקטה שום תבואה. וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא שמחה, לפי שהתבואה נלקטה אבל פירות האילן לא נלקטו. אך בסוכות שהכל נאסף אל תוך הבית וגם נמחלו העוונות ביו"כ, כתיב ביה שלוש שמחות - ושמחתם דהכא, ושמחת בחגך והיית אך שמח, חדא מתבואה וחדא מפירות האילן וחדא ממחילת עוונות. וזה שאמר הכתוב והיית אך שמח, שאין לך להתעסק רק בשמחה'.[8]

נמצא א"כ, שהציווי הייחודי אודות השמחה בחג הסוכות מורה על שמחה כפולה בזמן זה - שמחה על מחילת העוונות והשראת השכינה לאחר יו"כ, ושמחה על אסיפת התבואה.

אחד הביטויים לשמחה בחג הסוכות היה בזמן המקדש כשהתקיימה שמחת בית השואבה, המתוארת בדברי הבבלי סוכה (נג ע"א) כמאחדת את החסידים ואנשי המעשה עם בעלי התשובה: 'יש מהן אומרים, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים, אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו, אלו בעלי תשובה'.

שונה שמחת החסידים משמחת בעלי התשובה - שמחת החסידים מתבטאת בשמחה על היחס הנכון בין ימי הילדות לימי הזקנות, כפי שהם אומרים: 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו', יחס המורה על השלימות בסגירת מעגל החיים מהילדות לזקנות. שמחה בשלימות זו מבטאת את השמחה המצויה ב'חג האסיף' המורה על שלימות התבואה, באסיפתה מהשדה לבית, כאסיפת ימי הילדות לימי הזקנה.

כנגדם שמחים הם בעלי התשובה בשמחת מחילת העוונות, 'אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו', שמחה המתאימה לבחינת השמחה ב'חג הסוכות' לאחר מחילת העוונות ביום הכיפורים.

 

ג. נטילת אתרוג כתיקון לחטא אדם הראשון    

ב' הבחינות הללו, חג הסוכות וחג האסיף, אינן נפרדות ושונות אלא יסוד אחד להם.

סוד נפלא מגלה לנו רבינו בחיי (ויקרא כג, לט) אודות נטילת האתרוג, שעניינו 'לכפר על קלקולו של אבינו הראשון',[9] וכפי הנראה הסיבה היא מחמת שהוא הפרי בו חטא.[10]

אולם, הרב דוד לידא (עיר מקלט, נ ע"ב אות שכ) כתב: 'כי סוד ד' מינים מרומזים לד' אותיות דשמא קדישא לתקן עוון הראשון שפגם אדם הראשון והוא פרי עץ הדר טעם העץ והפרי שווין, יתוקן החטא ההוא. וזה שאמר ראשון לחשבון עוונות, אותו עוון של אדם הראשון'. לדבריו, הקשר בין חטא אדם הראשון לאתרוג הוא בכך שטעם עץ האתרוג שווה לטעם פריו.[11]

נראה לבאר הדברים בהדגשת פן נוסף בו מתייחד האתרוג: 'למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע,[12] וביארו התוספות (שבת פח ע"א ד"ה פריו) שהכוונה היא לפרי האתרוג המתייחד מיתר הפירות בכך ש'פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים והוי פריו קודם לאותם עלים'. נמצא שהאתרוג מתייחד בשני דברים - פריו קודם לעליו, טעם עצו ופריו שווה.

ויש להבין שייכות ב' עניינים אלו המייחדים את האתרוג, ביחס לנטילתו לתיקון חטא אדם הראשון.

בנוסף, יש להבין את היחס בין האתרוג שפריו קודם לעליו לבין הקדמת ישראל 'נעשה' ל'נשמע'.

ראשיתו של הביאור נעוץ בדברי הבבלי: 'מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא - ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן'.[13] מדיוק הלשון עולה, שעצם העמידה בסיני גם ללא קבלת התורה היוותה את הפסקת הזוהמה.[14] לאמר, אמירת ישראל 'נעשה ונשמע' קודם קבלת התורה מהווה את התיקון לחטא אדם הראשון.

ויש להבין כיצד באמירה זו הוסרה הזוהמה של החטא הקדמון?

כדי להבין זאת, עלינו להבין את שורש חטאו של אדם הראשון:

שורש כל החטאים הוא בנטות האדם מהישרות אותה הטביע הקב"ה בו בבקשו חשבונות רבים, כדברי שלמה המלך (קהלת ז, כט): 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" - 'מזימות ומחשבות של חטא'.[15] ובפרט, חטא אדם הראשון באכילתו מ'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע' מורה על הליכה בחוסר תום ויושר, כדברי הגר"א: 'ועץ הדעת טוב ורע - כי ידיעת הטוב והרע הוא רע מאוד, כי מה שהאדם תם יותר הוא יותר מעולה, כמו"ש הכתוב אשרי תמימי דרך... כי לולא דביקות האדם בדברים החומריים הייתה דביקה בענייני ה' ולא היה בוחר בדברים ערבים ומתוקים לפי שעה'.[16]

כאן הוא הקשר לפרשת האזינו אותה קראנו לפני חג הסוכות ובה נאמר: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ - כי משה רמז בכאן על יצירתו של אדם הראשון ועל חטאו ועונשו... כי הצור כשיצר אדם הראשון, שהיה פועלו ומעשה ידיו, הייתה כוונתו בו להיות תמים עובד ה' בארץ כמלאך בשמים, ולפי שחטא הענישו במיתה.[17] ולכן, החטא מהווה פגיעה בהקב"ה, 'שִׁחֵת לוֹ - לאביו שבשמיים', מחמת שיצר הקב"ה את האדם בצלמו, ישר, 'צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, 'וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים'.

אמירת ישראל 'נעשה ונשמע' מלמדת תיקון החטא, השיבה ללכת בדרך הישרות ללא בקשת חשבונות, שהרי הקדמת העשייה לשמיעה מורה על הסרת החשבונות האישיים, על התבטלות פרטית מול רצון הקב"ה, כפי שמעיד הסיפור המובא בבבלי שבת (פח ע"א) אודות אותו מין שראה את רבא הלומד תורה ואצבעותיו זבות דם, ואמר לו: 'עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו'. 

השיב לו רבא: 'אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם'.

תשובת רבא, 'אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם', מורה על הרעיון העומד מאחורי אמירת ישראל 'נעשה ונשמע', בהליכה אחרי היושר והתמימות בשעבוד הרצון האישי להקב"ה, וכפי שביאר הרב יעקב לורברבוים (נחלת יעקב, שבת פח ע"א) את שייכות הפסוק לסיפור: 'כלומר, שאנחנו בוטחים בה' בלי לחקור עתידות וטעמים. וזהו הנקרא תם, כלומר שאינו חוקר אחר מצוות ה' וסומך על רחמי וחסדי ה' יתברך אשר דרכו רק להיטיב, ואף שאינו משיג, מחמת זה נקרא תם, כי תם נאמר על אינו משיג כדכתיב תביאני לא אדע, ולזה אמר קרא תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם'[18]  

כעת נשוב לדמיון בין האתרוג, שפריו קודם לעליו, לבין הקדמת ישראל 'נעשה' ל'נשמע':

בכל האילנות, קודמת היווצרות שומר-הפרי לפרי עצמו, לעומת אתרוג אשר היווצרות הפרי קודם לעליו השומרים אותו, שינוי המורה על גדילת פרי האתרוג ללא חשבון של שמירה בהצמחת העלים קודם היווצרותו. בדרך גדילתו זו מבטא האתרוג את עשיית רצון בוראו בלי חשבון, כפי אשר עשו ישראל בסיני שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע' ואיוו להם דרך של תמימות ויושר ללא בקשת חשבונות.

לאור זאת יתכן שיש קשר בין מאפיין זה של האתרוג, פריו קודם לעליו, לבין המאפיין הנוסף שלו, טעם עצו ופריו שווה, לאור דברי רש"י (בראשית א, יא): 'עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה'. ישנה שייכות בין עונשה של האדמה שלא עשתה רצון הקב"ה לעונשו של אדם הראשון על חטאו, שייכות שמוסברת לאור דברי החזקוני (שם) המסביר שלמרות שהתכוונה הארץ לטובה, 'לפי שכמה אילנות יחסרו אם העץ עצמו כפרי', מכל-מקום נענשה באי-ציות לצו הקב"ה דבהדי כבשי דרחמנא למה לה, יד ה' לא תקצר'. מבואר, שחטא האדמה כחטא אדם הראשון בבקשת חשבונות רבים ואי-הליכה בתום ויושר.

זהו המכנה המשותף בין שני מאפייני האתרוג - פריו קודם לעליו וטעם עצו ופריו שווה - ההליכה בתום ויושר בעשיית רצון הקב"ה ללא עירוב חשבונות אישיים.

עתה מבוארים היטב דברי רבינו בחיי הנ"ל, שנטילת האתרוג בחג הסוכות מהווה את תיקון חטא אדם הראשון - מאפייני האתרוג מורים על הליכה בתום ויושר ללא בקשת חשבונות רבים, מאפיינים המהווים את תיקון החטא שיסודו היה בהליכה של חשבונות רבים כנגד הביטול לרצון ה'.[19]

 

ד. 'מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו'

עתה נשוב לב' הבחינות שבחג הסוכות - חג הסוכות כהמשך לראש-השנה ויו"כ בכפרת העוונות, ו'חג האסיף' כזמן אסיפת התבואה, וביארנו שזהו ההבדל בין הישיבה בסוכה זכר לענני הכבוד בהשראת השכינה לאחר ימי הרצון, לבין הישיבה בה כזכר לסוכות של ממש במדבר. 

לאור המתבאר ביסוד נטילת האתרוג, נראה שאין כאן ב' זכירות שונות המהוות ב' בחינות של חג הסוכות, אלא רעיון אחד:

רבינו בחיי (ויקרא כג, מג) מבאר את הרעיון של הישיבה בסוכה זכר לסוכות של ממש: 'כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצוות הסכות גודל מעלתן של ישראל במדבר שהיו הולכים עם כובד האנשים והנשים והטף במקום ההוא אשר אין בטבע האדם לחיות בו, והוא שהעיד הכתוב ארץ ציה ושממה, לא מקום זרע ותאנה וגפן'.

ההליכה בתמימות אחרי ה' במדבר, בבחינת 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה',[20] עומדת היא בבסיס הרעיון של ישיבה לזכר סוכות של ממש.

הליכה בצורה תמימה זו ברצון ה' ללא בקשת חשבונות רבים הביאה להשבת ענני הכבוד לישראל,

כדברי רש"י (שיר השירים א, ד): 'מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו - לפי דוגמתו הם מזכירים לפניו חסד נעורים אהבת כלולות לכתם אחריו במדבר ארץ ציה וצלמות וגם צידה לא עשו להם והאמינו בו ובשלוחו ולא אמרו היאך נצא למדבר לא מקום זרע ומזונות והלכו אחריו והוא הביאם לתוך חדרי היקף ענניו בזו עודם היום גלים ושמחים בו.[21]

הליכת ישראל אחרי הקב"ה במדבר בדרך של תמימות, 'מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה', הביאה אותם לדרגה עילאית של 'הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו', בהכנסתם לענני הכבוד בהשראת השכינה עליהם.

נמצאנו למדים, שאין כאן ב' זכירות שונות במהותם - זכר לסוכות של ממש וזכר לענני הכבוד, אלא ישנו כאן תהליך של שעבוד הרצון האישי לרצונו יתברך בדרך של תמימות, אשר מחמת כן ישנו ביטוי של אהבה מצד הקב"ה בהשראת השכינה.

בזאת נבין גם שאין ב' בחינות שונות - חג הסוכות וחג האסיף, אלא שורש אחד יש כאן.

'חג האסיף' אינו מבטא רק שמחה גשמית באיסוף התבואה מהשדה לבית, אלא מורה זמן זה של איסוף התבואה את שיבת האדם למקורו הראשון קודם החטא, דבר הנוסך בזמן זה שמחה רוחנית, כדברי המהר"ל (גבורות השם, פרק מו) המבאר ש'חג האסיף' מורה על שלימות רוחנית של ישראל, כאשר לאחר זמן האביב-פסח בהתהוות עם ישראל, ולאחר זמן הקציר-שבועות בהגעת ישראל לשלימות ע"י התורה, בא הוא זמן האסיף-סוכות המורה על ההגעה לתכלית החוזרת למקורה, כמו התבואה הבאה מן השדה אל האדם לביתו, שהוא התחיל את הווייתה.

בכך, 'חג האסיף' מהווה את השיבה למקוריות טרם החטא, בשעבוד הרצון האישי לבורא, כשיבת התבואה אל שורשה, 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה',[22] מגמה של שיבה המביאה לידי השראת השכינה ב'חג הסוכות' הבא לאחר ימי הרצון.

 

 

[1] ויקרא (כג, לד-לט).

[2]  ויקרא (כג, מג).

[3] ראה: בבלי סוכה (יא ע"ב). חיי אדם (הל' סוכה, כלל קמו סעי' א) כתב שסוכות של ממש הכוונה 'בשעה שצרו על העיירות במלחמות סיחון ועוג'.

[4] ראה : גר"א (שיר השירים ד, טז) שביאר דעה זו, שחזרו ענני כבוד לישראל לאחר חטא העגל בט"ו תשרי. ראה גם: משך חכמה (שמות כג, טז).

[5] שמות (לד, כב): 'וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה'.

[6] ילקוט שמעוני (פרשת אמור, רמז תרנא).

[7] דברים (טז, יג-טו).

[8] כן הוא במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת אמור, רמז תרנד); מטה משה (סדר היום של סוכות, תתקמ): 'והאִבן שועיב כתב, כי בעבור שישראל יצאו נקיים מהעוונות והפשעים, ובזה הזמן נמחל עוון העגל ונצטווינו בהקמת המשכן, מצורף לזה שהוא זמן האסיף ואדם שמח בתבואתו, לכן אומר זמן שמחתינו'.

[9] ראה עוד: רבינו בחיי (ויקרא כג, מ).

[10] ראה: מדרש (בראשית רבה טו, ז; ילקוט שמעוני, בראשית רמז כא); פסיקתא דרב כהנא (פיסקא כ); מהרש"א (תענית כט ע"א); שו"ת בית אפרים (או"ח, הקדמה); סידור בית יעקב (דיני יום א של סוכות, דף שנד ע"א): 'אתרוג... והוא מלשון תרגום לא תירוג דמרגג למיכל כי פרי עץ הדר הוא בסוד עץ הדעת שבו חטא אדם  הראשון שקצץ בנטיעות, לפיכך צריך לחברה בלולב עץ החיים'. ניתן לסייע לדבריו מדברי הרמב"ן (ויקרא כג, מ): 'והנכון בעיני, כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה, כדמתרגמינן נחמד למראה - דמרגג למיחזי, לא תחמוד - לא תרוג', ובכך נוצר הקשר בין החמדה והתאווה של האדם בחטאו לבין האתרוג.

[11] ראה: בבלי סוכה (לה ע"א).

[12] בבלי שבת (פח ע"א).

[13] בבלי שבת (קמה ע"ב); בבלי עבודה זרה (כב ע"ב).

[14] ראה: מהרש"א (חידושי אגדות, שבת פח ע"א) שכתב שיש לעיין בספר 'כל בו' על הגדה של פסח. וכוונתו לדברי כל בו בביאור ההגדה, שכתב: 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו - פירוש, וקיבלנו תועלת במה שפסק זוהמתינו'; אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה): 'מפני שפסקה ממנו זוהמה כמו שאמרו רז"ל כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, גויים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן'.       

[15] רש"י (קהלת ז, כט).

[16] אדרת אליהו (בראשית ב, ט).

[17] רבינו בחיי (דברים לב, ד).

[18] עוד על כך שאמירת 'נעשה ונשמע' מבטאת את שעבוד הרצון האישי לרצונו יתברך וההליכה בתום ויושר, ראה: בית הלוי (דרשות, דרוש יז).

[19] לאור ביאור זה יש לבאר את דברי הלבוש (או"ח סי' תרמט סעי' ד) שכתב ביחס לאתרוג מורכב: 'פסול משום שנעבדה בו עבירה, כמו בהמת כלאים שפסולה להקרבה". והמגן אברהם (או"ח סי' תרמח ס"ק כג) דחה דבריו: 'דא"כ, עֵז של כלאים יפסל קרנו לשופר. ועוד קשה, למה לי קרא דכלאים פסול לקרבן, תיפוק ליה דנעבדה בו עבירה'. לאור המתבאר אודות מעלת האתרוג המהווה תיקון לחטא הקדמון, ניתן ליישב את דברי הלבוש - אתרוג הנלקח למצווה מהווה את רצונו של הבורא לתיקון החטא בהוראת הישרות שהוא מבטא כתיקון לחשבונות הרבים. אשר לכן, אתרוג למצווה רמז יש בו לרוחניות שכולו קודש בהליכתו בקיום ציווי הקב"ה ללא עוררין ואין ביצירתו צד עבירה נגד רצונו יתברך. ולכן, אתרוג שנעבדה בו עבירה פסול כמו קרבן שנעבדה בו עבירה שאינו מרצה את מביאו. לעומת שאר מצוות שנעבדה בהם עבירה.

[20] ירמיהו (ב, ב).

[21] בביאור סוף הפסוק "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", ביחס להשראת שכינה, ראה: מסילת ישרים (פרק יט).

[22] ירמיהו (ב, ג).