בנית סוכות ברחובות ארץ ישראל

א. סוכות פרטיות ברשות הרבים

באשר לאפשרות לבנות סוכות פרטיות ברשות הרבים, נאמר בתוספתא בבא קמא (ו, כח):

אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג, אע"פ שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.

עקרונית יש מתן רשות ע"י בית הדין לבנות סוכה בפתח החנות- ברשות הרבים, אם כי אם מי מבני רשות הרבים יזוק ממנה, יהיה בעל הסוכה חייב. זאת בשונה ממי שיזוק מנר חנוכה המונח בפתח הבית לדעת ר' יהודה, כאמור בירושלמי (בבא קמא ו,  הל' ח):

תני רבי יודן בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות. וחכמים אומרין בין כך ובין כך פטור. חייב כגון אילו שהן עושין סוכו' בפיתחי חנויותיהם בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בהן חייב. 

ההבדל בין נר חנוכה לסוכה הוא מאחר ותקנת נר חנוכה היא להניח את המנורה בפתח הפונה לרשות הרבים בדוקא (שבת כא ע"ב), בו בזמן שאין זה ממהות מצות סוכה לבנותה ברשות הרבים. אמנם יש רשות לעשות כן, אך אם יגרם נזק מהסוכה, הבעלים יהיו חייבים. 

מהירושלמי (סוכה ג, הל' א) עולה שלא בכל תנאי התירו לבנות סוכה ברשות הרבים:

אי זו היא גזולה פסולה? כל שהוא נכנס בתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו, כהדא גמליאל זוגא עבד ליה מטלא גו שוקא. עבר רבי שמעון בן לקיש, אמר ליה: מאן שרא לך?

נראה שגמליאל זוגא בנה סוכה בתוך השוק, במרכז רשות הרבים, באופן שהפריע בצורה משמעותית לעוברים ושבים ועל כן אמר לו רשב"ל מי התיר לך[1]. כונתו לומר שבאופן כזה, לא התירו, אין לזה רשות[2].

בבבלי (סוכה לא ע"א) מובאת מחלוקת חכמים ור' אליעזר, בשאלה האם הבונה סוכה ברשות הרבים יוצא ידי חובתו או לא: "המסכך ברשות הרבים. רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין". רש"י שם כותב שמסכך ברשות הרבים זהו גזל הרבים[3].

מסוגיה נוספת בגמרא (סוכה ז ע"א) ניתן ללמוד שניתן לבנות סוכה ברשות הרבים. הגמרא שם עוסקת בהלכות דפנות הסוכה, ואומרת:

שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. אמר רבא: וכן לשבת. מגו דהויא דופן לענין סוכה - הויא דופן לענין שבת.

רש"י שם מסביר:

וכן לשבת - אף על פי שצריך לשבת שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד - שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות הסוכה, אם עשה ברשות הרבים סמוך לפתחו סוכה שאין בה אלא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח - מכניס ומוציא הימנה לביתו, ואף על גב דבשאר שבתות לא מישתרי[4].

סיכום הדעות עד כאן מלמד, שחכמים התירו לבנות סוכה ברשות הרבים בסמוך לפתח הבית או  החנות, אך לא במרכז רשות הרבים, אם כי בעל הסוכה יהיה חייב לפצות מי מבני רשות הרבים שינזק מהסוכה. לשיטת ר' אליעזר, אסור כלל לבנות סוכה ברשות הרבים מפני שזה גזל הרבים. לא בשל אי הנוחות הנגרמת לבני רשות הרבים, אלא בשל העובדה שקרקע הסוכה איננה שייכת רק לבונה הסוכה, אלא לכלל.

הלכה למעשה, פסק הרמב"ם (הל' סוכה פ"ה הכ"ה): "העושה סוכתו ברשות הרבים הרי זו כשרה". אך הרב יצחק אור זרוע כותב שהסוכה כשרה בדיעבד[5], וכמותו פסק הרמ"א[6]. הרב שלמה גאנצפריד כותב:

יוצאין בסוכה שאולה אבל לא בסוכה גזולה, ולכן אסור לעשות סוכה ברשות הרבים, ובשעת הדחק שאין לו סוכה אחרת בשום אופן, יושב בה ומברך עליה[7].

המגן אברהם שאל, שאמנם ניתן להניח שבני העיר מוחלים זה לזה ולכן הסוכה כשרה בדיעבד, "אך אין הדבר מועיל במקום בו יש גויים שאינם מוחלים. וא"כ אסור לעשות סוכה בר"ה שהעכו"ם לא מחלי על כך, ואף דבדיעבד כשרה מ"מ נ"ל דאין לברך עליה"[8]. בשו"ע הרש"ז כותב שגוים אין הכונה דוקא לגוים הגרים במקום, אלא לגוים בכל העולם שהרי יש להם רשות לילך שם[9]. ההנחה שבדבריהם היא שמתן הרשות ע"י בית הדין לבנות סוכה ברשות הרבים נובע בשל מחילת התושבים, ולכן כשיש גוים במקום שמתן הרשות של בית הדין איננו מועיל.

אך אחרונים רבים חלקו על דברי המגן אברהם הללו ולפיהם על אף שהסוכה כשרה רק בדיעבד, ניתן לברך על סוכה ברשות הרבים[10].

פתרון המתגבר על אי מחילתם של הגוים הגרים באותו מקום, הוא בקשת רשות- רשיון משלטונות המקום. אם יש הסכמה של רשויות השלטון לדבר, אין כל משמעות לכך שבני העיר אינם מוחלים. כך כותב הרב יוסף שאול נתנזון:

דרחוב שלפני הבית הם שלו ולא מקרי ר"ה, ובפרט היכי שיש להם דעקאמענט (=רשיון) משר העיר שיש להם רשות לעשות עירובין[11] וסוכות אין לפקפק בזה[12].

כך כותב גם הרב יעקב עטלינגר:

דאם נתן המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן, דינא דמלכותא דינא, כי השוקים והרחובות שלהן ויכולים לעשות בהן מה שירצו. ומעתה כיון שהכל תחת רשות המלך בין הרחובות שבתוך העיר בין אותן שחוץ לעיר, וכיון שהמלכות יש לה רשות למחות ואינה מוחה, מסתמא מוחלת ע"ז לעשות סוכה בר"ה ואין כאן איסור גזילה כלל[13].

לפיו, אין צורך ברשות מפורשת, אלא מספיק שהמלכות לא תמחה. בדבריו יש ערבוב לכאורה בין הבעלות של השלטונות על השווקים והרחובות מצד דינא דמלכותא, לבין נתינת רשות לבנות סוכה. דבריו על היות המקום של השלטונות מצד דינא דמלכותא דינא רומזים לדברי הר"ן (נדרים כח ע"א) הכותב בשם התוס' שרק במלכות גויים נאמר הכלל של שמואל "דינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל, כל ישראל שותפין בה". שם אכן מדובר על בעלות ממשית קולניאלית, ולכן מתאימה ההגדרה שהמקום של השלטונות. אך מתן הרשות לבנות, לפתוח חנות, דוכן או כל שינוי אחר המצריך אישור מהשלטונות, אינו נובע בשל הבעלות שיש לשלטונות על המקום. גם כיום מקובל, שכל שינוי שאדם עושה אף בביתו - ברשות היחיד מצריך אישור (סגירת חדר, הוספת מחסן וכד'), ובודאי כשעושה כן ברשות הרבים (העמדת דוכן, סימון חניה פרטית ועוד) מצריך אישור של הרשויות השלטוניות, ולפעמים עליו לעבור כמה שלבים: ועדת בניה ישובית, עיריה, מועצה, ועדת בניה מחוזית, מכבי אש ועוד. כל אילו אינם מצד הבעלות המשפטית על הקרקע אלא כדי שיהיה סדר, ולא יווצר מצב שאיש הישר בעיניו יעשה[14]. הנפק"מ בין מתן הרשויות הללו היא שאם מתן הרשות היא רק לשם הסדר, אם בכל זאת יבנה אדם ללא רשיון אין הוא נחשב כגוזל הרבים.

 

ב. סוכות בחצר פרטית, ברשות הרבים ובמקדש

האם יש מקום להבחין בין רשות הרבים בארץ ישראל, לבין רשות הרבים במקומות אחרים בעולם? נעמיק בשאלה זו, ע"פ פרשנות לפסוקים בספר נחמיה.

בתחילת ימי בית שני, עם סיום בנית חומת ירושלים בהנהגתו של נחמיה, מסופר על חגיגה מיוחדת של מועדי תשרי ע"י כל העם בירושלים[15], ובכללם על בנית סוכות:

ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד (נחמיה ח, טז-יז).

בשלושה מוקדים בנו סוכות: א. בגג ובחצר הפרטית של כל אחד. ב. בחצרות בית אלוקים. ג. ברחוב שער המים וברחוב שער אפרים.

סוכה איש על גגו ובחצרו, היא מצוה אישית, כדי שבעליה יוכלו לאכול ולישן בהם. כך כתב רב נטרונאי גאון:

אמר רב נטרונאי גאון: מצות סוכה לעשותה כל אחד ואחד בביתו, ולאכול ולשתות ולישן ולדור ולשנות בה[16].

נראה שאף הסוכות שברחוב שער המים וברחוב שער אפרים הם סוכות פרטיות שנבנו ברשות הרבים. הסוכה במקדש, בחצרות בית אלוקים, היא כנראה לעובדים במקדש[17]. מה כונת הכתוב: "שלא נעשה כן מימות יהושע בן נון"? האמנם לא עשו סוכות מימות יהושע בן נון? כך שואלת הגמרא בערכין (לב ע"ב):

אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא[18]? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה[19].

הרב שלמה גורן מסביר בשמו של הראי"ה קוק, שההדגשה בפסוקים היא על ההכנות הרבות לקראת קיום המצוה ברוב עם. הדברים מתאימים לדברי הכוזרי (ג, סג) שכוונת המקרא להפליג בשבח היום ההוא, שהמוני העם בשומעם את הדברים הזדרזו לעשות את הסוכות, אם כי היחידים קיימו כל הזמן את מצוות הסוכות[20].

 

ג. סוכות ברחובות ירושלים לעולי הרגלים

לר' אליעזר, וכן לפוסקים הסוברים שרק בדיעבד ניתן לבנות סוכה ברשות הרבים, כיצד היה ניתן לבנות סוכות ברחוב שער המים וברחוב שער אפרים[21]?

יתכן שבנית הסוכות ברחובות ירושלים בימי עזרא ונחמיה, נועדו בעיקרם לעולי הרגלים ולבאים לירושלים שאינם תושביה הקבועים. בימי נחמיה, הימצאותם של יהודים רבים בירושלים היתה בשל סיום בנין החומה מספר ימים לפני ראש השנה (נחמיה ו, טו), והם נשארו לחגוג את חגי תשרי בירושלים[22]. כך כתב רב נטרונאי גאון שם: "'ובחצרות בית האלהים' (נח' ח, טז) - מעשה זה בירושלם היה שהיו עולין לרגל"[23].

החתס סופר בפירושו לגמרא (סוכה שם) מעלה אפשרות כזו: 

ועל דרך פשוט יותר נראה לי כי אפילו אם היו עושים סוכה ברחובות קרית ירושלים לא מצא להם כל ימי בית המקדש ולא נזכר נס אלא "שלא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים" (משנה אבות ה, ה). אבל לישב בסוכה שברחובות וגנות לא נזכר. והם היו שלוחי מצוה, והיו העולים לרגל פטורים מן הסוכה כדלעיל י ע"ב שהלכו להקביל פני רבן גמליאל, והיו פטורים כדברי רש"י שם[24], אך עתה כשעלו מן הגולה רק ארבע רבוא, מצא להם די סוכה ברחובות קריה, ואתי שפיר דלא נעשה כן מימי יהושע בן נון שישבו כל עולי רגלים בסוכות.

ההנחה בדברי החתם סופר היא שעולי רגל פטורים מהסוכה[25]. אך נראה שכל זה הוא בעת העליה, בדרך, אך כשהם נמצאים כבר במקום, הרי הם חייבים בסוכה (סוכה כו ע"א). נראה אם כן שהחידוש הוא לא בשאלת פטורם או חיובם של עולי הרגלים, אלא מעצם העובדה שכל הנמצאים בירושלים ישבו בסוכות, ובכללם גם ברחובות. המקדש הוא במרכז, הוא הסוכה הגדולה "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" (תהילים עו, ג), וסביבו סוכות עולי הרגלים הבאים מכל רחבי הארץ, ותושביה הקבועים של ירושלים. "כי לא נעשה מימי יהושע בן נון כן", כי בימי יהושע לא היה קשר וחיבור כזה גדול בין המקדש והארץ. בימי יהושע עמד המשכן בשילה, וגם אם יש חובה לעלות לרגל לשילה[26], הוא לא שימש מקום מרכזי. "נתחלקה ארץ ישראל והיתה החלוקה חביבה עליהם יותר מדאי, והיו ישראל עסוקים במלאכתן זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בביתו" (ילקוט שמעוני יהושע רמז לה). המשכן עומד בפני עצמו, והעם נמצא כל אחד במקומו, ואין כל כך קשר בין העם למשכן. אלקנה, אביו של שמואל, היה צריך לעודד ולשכנע אנשים לעלות לרגל לשילה. בתחילת הבית השני, הצליח נחמיה לקשר את העם היושב מחוץ לירושלים למקדש דרך הסוכות שנבנו סמוך להר הבית, ובתוך חומת ירושלים.  

מכאן שהמתואר בפרק זה איננו מלמד על תקנה המאפשרת בנית סוכות ברשות הרבים בארץ ישראל, אלא על מעמד מיוחד שהיה באותה שנה עם סיום בנית החומה וחיזוק האחיזה של עם ישראל בירושלים.

 

ד. סוכות ברשות הרבים בארץ ישראל

תשובה אחרת לשאלה זו השיב המלבי"ם בנחמיה (ח, יד):

ונראה לפי מה שפרש הרמ"א באו"ח סימן תרלז שאין לעשות סוכה ברשות הרבים. א"כ כיוון דקי"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רשות היחיד כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, אם כן לא יכלו לעשות שם סוכה, ובאשר בימי עזרא קנו שנית את ארץ ישראל בחזקה וקדשוה, התנו הבית דין  שיעשו סוכות בירושלים ובשאר רה"ר, וכמ"ש בתוספתא (דב"ק פ"ו) שתנאי בית דין שיהיו מסככים ברשות הרבים, ור"ל שזה התנו בי"ד של עזרא באותו זמן שאם לא כן לא יכלו לעשות סוכות בירושלים, ומבואר בפי' שעשאום בחצרות בית האלוהים וברחוב שער המים שהוא רשות הרבים ממש, והתוספתא מדברת בא"י ששם היה תנאי בית דין של עזרא בעת שקדשו את הארץ אבל בחו"ל לא הותנה בפרט במקום עכו"ם. וכמו שחקר בזה במגן אברהם שם. והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד בית דין להנחיל את הארץ על מנת כן. שמקום הסוכה תהיה רשות היחיד תמיד. ויהושע לא עשה כן. ומימיו עד ימי עזרא לא עשו כן בני ישראל, היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברשות הרבים. וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ"ל מפני שלא נתחלקה לשבטים. ומ"ש "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם" (נחמיה ח, טו), שיודיעו שגם ביתר ערים יוכלו לעשות סוכות ברשות הרבים[27].

תמצית דברי המלבי"ם הוא שהחידוש בימי עזרא היה שבי"ד התיר לבנות סוכות פרטיות ברשות הרבים. דבר זה מתאפשר אך ורק בארץ ישראל, מאחר שהיא שייכת לעם ישראל. לפיו, יש להבחין בין המקורות, "והתוספתא מדברת בא"י ששם היה תנאי בית דין של עזרא בעת שקדשו את הארץ".

המלבי"ם קישר לכאן גם את ההלכה האומרת: "ירושלים לא נתחלקה לשבטים, דתניא: אין משכירין בתים בירושלים, לפי שאינה שלהן" (יומא יב ע"א). לכאורה, גם למ"ד שירושלים נתחלקה לשבטים והיא בנחלת שבט יהודה, בכל זאת לא ניתן לאדם לבנות סוכה פרטית ברשות הרבים מאחר והיא שייכת לשאר בני השבט. לא ברור מדוע היה צורך למקד את הדיון אך ורק למ"ד שירושלים לא נתחלקה לשבטים. כמו כן, לא ברור מדוע יהושע, וכן דוד ושלמה, לא עשו תנאי בית דין המאפשר לבנות סוכה ברשות הרבים. מדוע רק עזרא עשה זאת.

דברים דומים לדברי המלבי"ם כותב בקצרה גם החתם סופר בהערותיו לשולחן ערוך שם, על דברי המגן אברהם הללו:

עיין ירושלמי דמייתי חידושי רשב"א ספ"ו דב"ק. משמע דבארץ ישראל על כל פנים מותרים לעשות סוכה ברשות הרבים. וצ"ע בירושלמי פרק לולב הגזול.

החתם סופר האריך בחידושיו (סוכה לא ע"א, ד"ה המסכך, וד"ה והנה ראיתי), לבאר את שכתב כאן בקצרה, ושם גם יישב את הסתירה לכאורה מהמסופר בירושלמי (סוכה ג, הל' א) על גמליאל זוגא. לדבריו, התוספתא בב"ק, המובאת גם בירושלמי נאמרה "בארץ ישראל, ולא הפקירו ישראל רשות הרבים שלהם שיוכלו גוים למנוע קיום מצוותיהם, להניח נר חנוכה, או לעשות סוכה, או להעמיד תנורי פסחים על פתחי בתיהם (משנה תענית פ"ג מ"ח)". גמליאל זוגא שבנה סוכתו ברשות הרבים, זה היה גם בארץ ישראל, אלא שהוא סיכך באמצע רשות הרבים מקום מעבר הרבים שאפילו ישראלים מקפידים[28].

על פי דבריו אילו הוא מסביר את האמור בספר נחמיה:

שכשישראל יושבים על אדמתם לא הפקירו רשות הרבים שלהם לבני נכר להפקיעם מפרסום מצות ה', ומ"מ נראה לי שיש לומר בזה מאי דכתיב שם כי לא נעשה מימות יהושע בן נון... דבארץ ישראל אין לנכרים להפקיענו ממצוותינו, אך יש לחוש לישראל גופייהו יש ויש שאין לבבם שלם כל כך ואינם מוחלים  חלקם ברשות הרבים להיות נדחק בצאתו ובואו מפני קיום מצותו של ישראל חברו, וישראל שיש לו חלק בארץ בודאי שמעכב. והנה אפילו בימות יהושע בן נון יש לחוש להנ"ל שהרי עבר ביה צרה עם שבט דן[29], ופנחס אמר להם עוון פעור עדין לא הוטהרנו[30] על כן לא יכלו לעשות סוכה ברחוב ולא מצא להם די לעשות סוכות. מה שאין כן בימי עזרא ששבו בכל לבב והתודו כולם כמבואר בפס' עד שבראש השנה אמר להם: "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, י), אז בסוכות שאחריו עשו כסוכות הזה[31].

מדברי המלבי"ם והחת"ס עולה שכונת התוספתא: "עושין סוכות בפתחי חנויותיהם בחג מפני שהוא רשות", היא מתן רשות עקרונית של חכמים מימי עזרא ונחמיה לבנות סוכה בארץ ישראל ברשות הרבים סמוך לפתחי הבתים, על אף שאין זה עיקר המצוה. אין צורך במתן רשיון ספציפי לכל אדם לבנות סוכה, וכמו תחומים אחרים בהם יש צורך ברשיון על מנת לבנות, להוסיף או לשנות את פני רשות הרבים (כמו העמדת דוכן, מבנה נוסף וכד'). כאן זו רשות עקרונית וגורפת לימי חג הסוכות, ובלבד שאין זה מפריע בצורה משמעותית לבני רשות הרבים. אם סוכה בנויה על מדרכה והיא מצמצמת את המרחב הרגיל, אך עדין מאפשרת לבני רשות הרבים להלך בביטחה, לזה כיוונו בית הדין במתן רשות לבנות ברה"ר. אך אם העמדת הסוכה על המדרכה תגרום לכך שני רשות הרבים יצטרכו ללכת על הכביש ויסתכנו, אזי לזה לא נתנו בית הדין רשות, וכמו אצל גמליאל זוגא. כל זה יתכן רק בארץ ישראל כשעם ישראל יושבים- מושלים על אדמתם. על אף העובדה שבימי עזרא ונחמיה לא היה השלטון על הארץ לגמרי ביד ישראל, בכל זאת בירושלים גרו אך ורק יהודים, שהיו שלמים בעבודת ה' לאחר שעשו תשובה, והיו ריבוניים על ירושלים. משמעות הדבר היא שגם אם גרים גויים בארץ ישראל, והם אינם מוחלים על כך שיהודים בונים סוכות ברשות הרבים, אין למחאתם משמעות, מאחר שבזמן בית שני התירו באופן גורף לבנות סוכות ברשות הרבים, בירושלים ובכל מקום בארץ ישראל כשעם ישראל ריבון שם[32].

מהחתם סופר עולה שגם יהודים שאין לבבם שלם, יכולים למחות ושלא לוותר על חלקם ברשות הרבים. אך ניתן לומר שהתקנה מימות עזרא היא גורפת, והיא נועדה לזמן ומקום שבו עם ישראל ריבון על ארצו ועריו, וממילא אין משמעות למחאה של אדם פרטי אף יהודי, שאינו מוכן לוותר על חלקו. זו תקנה לכלל הציבור, שבמקום שאין ברירה יהיה ניתן לבנות סוכה ברשות הרבים אם אין היא מפריעה בצורה בולטת לבני רשות הרבים, וכשם שתקנו תקנות רבות אחרות לטובת הכלל ברשות הרבים.

יתכן שהאיזכור של יהושע בן נון בהקשר זה הוא מאחר שמצינו מספר תקנות שחכמים, ובהם גם  תקנות לטובת בני רשות הרבים בנימוק: "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ"[33]. אלא שבימות יהושע בן נון עצמו לא היה ניתן להחיל את התקנה הזו מהסיבות שמנה החתם סופר, ומימות עזרא כשקבלו עליהם עול תורה ומצוות, וגילו אחדות גדולה בינהם, מאז תקנו שניתן לבנות סוכה ברשות הרבים בארץ ישראל ויחיד איננו יכול למחות. יתכן אף להסביר את ההיפך הגמור. כשם שבימות יהושע חזר עם ישראל להיות ריבון בארצו, וחידשו שמיטין ויובלות ובתי ערי חומה, כך גם היה בימי עזרא. הצורך לחדש זאת, נבע מההפסקה של שבעים שנות גלות בארץ.

כאמור, הפסוקים בנחמיה הם לאחר בנית החומה, לאחר שעדין במשך שנים רבות היו חומות ירושלים פרוצות, והדבר גרם לפחד ומורך אצל  היהודים יושבי ירושלים, וכעת עם סיום בנית החומה, והפיכת ירושלים למקום בו יושבים רק יהודים, ומבלי שניתן לגוים להכנס לשם (נחמיה ז, א-ג; יג, יט), הביטוי לאחיזה וההשתרשות בירושלים הוא ע"י בנית סוכות ברחובות ירושלים[34].

המלבי"ם וכן החתם סופר לא התמודדו עם דעתו של ר' אליעזר הסובר שהמסכך ברשות הרבים אינו יוצא ידי חובה. גם ר' אליעזר חי בארץ ישראל, ומדוע הוא איננו מקבל את מתן הרשות הגורפת לבנות סוכה ברשות הרבים בארץ ישראל? אלא שניתן לומר שר' אליעזר מקבל עקרונית את מתן הרשות הכללית לבנות סוכה ברשות הרבים בארץ ישראל, אך בכל זאת לפיו יש צורך גם במתן רשות ספיציפית על מנת שלא יהיה גזל הרבים, וכדי שלא יווצר מצב כמו אצל גמליאל זוגא, או מקרי ביניים אחרים שהסוכה בכל זאת פוגעת ברבים בצורה משמעותית. לפיו, גם בארץ ישראל בו חידשו עזרא ונחמיה שניתן לבנות סוכות פרטיות ברשות הרבים, בכל זאת יש צורך ברשיון מקומי, כל סוכה לגופה. אין זה פוגע או מוריד מהיות הסוכות ברשות הרבים בארץ ישראל יחודיות, המבטאות שייכות ובעלות של עם ישראל על הארץ, מפני שגם בארץ ישראל יש צורך בשמירת הסדר, ושלא לפגוע בהולכים ברשות הרבים.

הרב שלמה זלמן אויערבך, כותב שאכן כששלטו התורכים והבריטים בארץ, היו מבקשים מהם רשות, וגם כיום יש רשות לדבר מרשויות העיר ירושלים[35]. ע"פ דברינו, כיום בעת שעם ישראל ריבון בארצו, אין צורך לבקש רשות לבנות סוכות ברחוב מאחר ויש תקנה מימי בית שני המאפשרת לבנות סוכה ברשות הרבים בארץ ישראל, ואין צורך לבקש זאת מחדש בכל שנה.