מצוות פסח שני וסגולתם של ישראל

הלכות פסח שני ומנהגיו לאחר החורבן

א. בזמן שבית המקדש יעמוד על מכונו, מי שלא יוכל להקריב קורבן פסח בזמנו בי"ד לחודש ניסן, מחמת היותו טמא מת או רחוק מירושלים, יקריב קורבן פסח שני, שלושים יום לאחר מכן בי"ד לחודש אייר.

ב. זמן אכילת קורבן פסח שני יהיה בליל ט"ו באייר והוא ייאכל עם מצה ומרור, אך אין צורך לבער את החמץ מהבית בזמן הקרבת פסח שני ואכילתו.

ג. בימינו, כשבית המקדש עדיין חרב בעוונותינו הרבים, ואין לנו אפשרות להקריב פסח שני, יש הנוהגים לאכול ביום י"ד אייר מצות שנשארו מחג הפסח, "זכר למקדש" וזכר לקורבן פסח שני שיום זה יהיה יום הקרבתו כשייבנה המקדש במהרה.

ד. ביום פסח שני נוהגים שלא לומר בו תחנון וכן לא להספיד ביום זה. אך בתפילת המנחה של ערב פסח שני בי"ג באייר חלוקות הדעות; יש הסוברים שצריך לומר בו תחנון היות ופסח שני מתחיל רק מחצות היום של י"ד באייר, אך יש הסוברים שדין פסח שני ככל הימים שאין אומרים בהם תחנון, שגם בתפילת המנחה שלפניהם אין לומר תחנון, ולכן גם בתפילת המנחה של י"ג אייר ערב פסח שני אין לומר תחנון.

קרבן פסח שני "תשלומים" לפסח ראשון

מצוות הקרבת קרבן פסח שני, במבט ראשון היא כעין קרבן "תשלומים" גרידא לאנשים שהיו אנוסים מלהקריב קרבן פסח ראשון. בין אם הם היו אנוסים מחמת שהיו טמאים בטומאת מת, או שהיו אנוסים בגלל ששהו מחוץ לירושלים בזמן הקרבת פסח ראשון.   

אלא שאם כך הוא הדבר, עולה השאלה: במה התייחדה מצוות פסח משאר המצוות התלויות בזמן, שמי שלא נאנס ולא קיים אותן הוא פטור לגמרי ואין לו חובת תשלומים?!

שהרי במצוות הסוכה אשר לגביה נאמרה ההלכה: "הולכי דרכים ביום ובלילה פטורין מן הסוכה" (עפ"י סוכה כו ע"א; רמב"ם הלכות סוכה פ"ו ה"ד; שו"ע או"ח סי' תר"מ סעי' ח). ולמרות זאת, אין "סוכות שני" לאנשים שהיו בדרך ונמנע מהם לקיים את מצוות הסוכה.

כך גם באיסורי שבת, לא מצאנו "תשלומין" לשבת, למי שחילל שבת כשהיה צורך למנוע פיקוח-נפש (עפ"י יומא פה ע"ב, שו"ע או"ח סי' שכח-סי' של).

אם כן, במה התייחדה מצוות קרבן פסח משאר מצוות שקבעה לה התורה תשלומים?

קרבן פסח ברית לאומית בין הקב"ה לישראל

אחד ההסברים מדוע נצטווינו להקריב קרבן פסח-שני כתשלום לפסח ראשון, כי בקרבן זה כרת אתנו הקב"ה ברית כעם ביציאת מצרים, ומכוח אותה ברית  מחויבים כל ישראל למול את בניהם על מנת שייכנסו לברית עם הקב"ה בהיותם בני שמונה ימים.

כפי שדרשו חז"ל במכילתא את הפסוק (יחזקאל טז, ו): "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי" (כמובא בפירוש רש"י שמות יב, ו):

"היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז) ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו) מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ואומר (זכרי' ט יא). גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו".

ניתן היה להבין ששתי מצוות אלו פשוט נתנו לישראל "נקודות זכות" כדי להיגאל, אולם רש"י בפירושו לפסוק ביחזקאל, רואה במצוות אלו סיבת הגאולה, זאת כאשר הוא מבאר את הכפילות בפסוק (יחזקאל טז, ח): "ששינה לומר שני פעמים לפי שבדם פסח ודם מילה נגאלו".

ניתן לומר שרש"י בכוונת מכוון לא כתב "בזכות דם הפסח ודם המילה", שאז ניתן היה לחשוב שהמצווה רק הוסיפה להם נקודת זכות נוספת להיגאל. אלא הוא דייק וכתב "שבדם הפסח ודם המילה נגאלו" כלומר, חלק מתהליך הגאולה הוא על ידי "דם הפסח ודם המילה". כשם שבכדי שכל אדם מישראל ייכנס בברית עם הקב"ה צריך הוא לקיים את מצוות המילה, כך כל עם ישראל נצטוו כעם להיכנס בברית עם הקב"ה בקרבן הפסח לפני יציאתם ממצרים.

אך הברית בקרבן הפסח אינה מאורע חד-פעמי, אלא אנו מצווים לחדש אותה בכל שנה ושנה, בי"ד בניסן בהקרבת קרבן "פסח דורות".

מסיבה זו יש חובת תשלומים בפסח שני, משום שבהקרבת הפסח אנו מחדשים את הברית שלנו עם ריבונו של עולם. וכשם שבברית המילה אם אדם מישראל לא מלו אותו ביום השמיני מכל סיבה שהיא, מחוייבים למול אותו מאוחר יותר, ואם לא, אז הוא מחוייב למול את עצמו כשיגדל, כך מי שלא הקריב קרבן פסח בזמנו מחויב להקריב אותו במועד אחר כדי להיכנס בברית עם הקב"ה.

משום כך התייחדו שתי מצוות-עשה אלו פסח ומילה משאר מצוות-עשה, שאם לא מקיימים אותן בזדון חייבים "כרת". היות שהימנעות מהקרבת "פסח" והימנעות מ"ברית-מילה", כמוה כ"הכרתה" כביכול מעם ישראל ח"ו. לפיכך כמו שבברית מילה אף מי שהיה אנוס מלקיים אותה בזמנה, עליו לקיים אותה בזמן הראשון שהדבר יתאפשר, כך גם מי שהיה אנוס מלהקריב פסח בזמנו, עליו להקריבו מאוחר יותר, כדי לבוא בברית עם הקב"ה.

פסח שני – מלמדנו שיש תקווה לכל אחד מישראל

היבט נוסף למדנו מפרשת פסח שני על סגולתם הפנימית של ישראל, לאור דברי הפסוק (במדבר ט, י): "אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לה'".

אף שפשט הפסוק עוסק באדם שהיה רחוק מירושלים ולא יכול להקריב פסח ראשון שעליו להקריב קרבן פסח שני בי"ד אייר. מדייק רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל שהתורה רוצה לרמוז לנו שגם כאשר אדם מישראל נמצא "בדרך רחוקה" מבחינה רוחנית, עד כדי כך שירד לדיוטא התחתונה שאף אינו רוצה לבוא בברית עם הקב"ה, ולכן הוא לא מל את בנו ואף אינו רוצה להקריב קרבן פסח. למרות זאת גם אדם זה יש תקווה, כלשונו בספרו פרי-צדיק (ויקרא – פסח-שני אות ב):

"כי יש תקוה לכל נפש מישראל אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה...   שהתרחק עצמו מלגשת אל הקודש.... אפילו כשיש אדם מישראל שהתרחק עד כדי כך שאינו מוכן לבוא בברית עם הקב"ה באמצעות ברית-מילה והקרבת פסח – עדיין לא אפסה התקווה ממנו".

דברים אלו של רבי צדוק הכהן זצ"ל מבארים לנו מדוע מצוות "פסח שני" בתורה נפתחת בבקשתם של ישראל למשה תחילה: "למה ניגרע לבלתי הקריב הפסח". ללמדנו שאף אנשים שהם "בדרך רחוקה" מבחינה רוחנית, עדיין בפנימיותם הם מבקשים "למה ניגרע", הם מחפשים את הקשר עם רבש"ע למרות שהם נמצאים במצב ירודים מבחינה רוחנית. כי סגולת ישראל מתגלה בהם גם במצבים אלו, ולכן אין להתייאש מעם ישראל אף אם אנו רואים אותו במציאות רחוקה מקרבת אלוקים.

תורתם של רבי מאיר ורבי עקיבא שאין להתייאש מעם ישראל  

דברים אלו של רבי צדוק הכהן זצ"ל על האמונה בסגולת ישראל, מתקשרים לסמיכות שני הימים בשבוע הקרוב פסח שני ול"ג בעומר. כידוע, אחד  הטעמים לשמחה המיוחדת שאנו שמחים בל"ג בעומר הוא כי בו ראה רבי עקיבא את היום המסוגל ביותר על פי סודן של דברים; לסמוך את חמשת תלמידיו; רבי מאיר רבי יהודה, רבי אלעזר בן שמוע, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי נחמיה, והם "נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים", והמשיכו אחריו את מסורת התורה (כף החיים או"ח סי' תצג ס"ק כו ד"ה וכתב, עפ"י שער הכוונות).

ואחד מחמשת התלמידים הללו הוא רבי מאיר שלכבודו אנו עושים הילולא ביום פסח-שני בי"ד אייר - רבי מאיר שעליו נאמר (עירובין יג ע"ב): "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו", והוא שמלמדנו בתורתו העמוקה לא להתייאש מעם ישראל גם כשחלק מהם "בנים סכלים" (ירמיהו ד), "בנים לא אמון בם" (דברים לב), "בנים משחיתים" (ישעיהו א) – זאת משום ש"בין כך ובין כך קרויים בנים" ולא עוד אלא שהם נקראים "בני אל-חי" (עפ"י קידושין לו ע"א).

גם רבי-עקיבא שזכה להסמיך את חמשת תלמידיו החדשים ביום ל"ג בעומר, זהו רק משום שהוא לא התייאש מעם ישראל כאשר היה "העולם שמם" מבחינה רוחנית, ולמרות גילו המופלג הוא התחיל ללמד מחדש את חמשת תלמידיו החדשים; "רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה, אותה  שעה" (עפ"י יבמות סב ע"ב) ולאחר מכן הוא סומך אותם, ומקיים בכך את הפסוק (קהלת יא): "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך".

אמונתו של רבי עקיבא בסגולתם של ישראל היא זו שהביאה אותו, למרות האסון הנורא של מות תלמידיו הראשונים, לא להתייאש ולהמשיך להרביץ תורה. האמונה בעם ישראל גרמה לכך שמעט תלמידים אלו שלימד בזקנותו הם שהפיצו את כל התורה שבעל-פה בעם ישראל שאנו לומדים אותה עד היום הזה, הן תורת הנגלה והן תורת הנסתר שהאירו לנו רשב"י ותלמידיו.

לכן יום ל"ג בעומר אף שאינו מצווה מן התורה ואף לא מצווה מדברי חכמים, נשתרש כל כך בתודעה של ישראל-קדושים לעשותו אותו יום שמחה, עד כדי כך שהוא נפסק בשו"ע בהלכות נפילת אפיים (או"ח סימן קלא סעי' ו) ש"אין נופלין נפילת אפיים" ביום זה,  כשהפוסקים התייחסו אליו כיום טוב מבחינת הגדרתו כיום שמחה, והקפידו על כך שיימנעו מנפילת אפיים ביום ל"ג בעומר כפי שיעיד המעשה הבא שכתב ה"מגן אברהם" על השו"ע (או"ח סי' קלא ס"ק יז) וז"ל: "מעשה באחד שנהג כל ימיו לומר נחם בבונה ירושלים, ואמרו (גם) בל"ג בעומר, ונענש על זה מפני שהוא יו"ט". כך גם מלמדנו בספר כף החיים (סי' תצג ס"ק כו ד"ה וכתב) "שהחכם רבי אברהם הלוי זצ"ל אמר "נחם" ביום ל"ג בעומר בציון רשב"י והקפיד עליו האר"י...". לאור זאת ניתן להבין, שלמרות שישנן מנהגים שונים באבלות של ספירת העומר (כמובא: שו"ע סי' תצג סעי' ג, ובמשנ"ב שם ס"ק יד), אך קיימת תמימות דעים בפוסקים שבל"ג בעומר עצמו ניתן לשיר ולנגן בכלי נגינה כפי הנהוג.

הקשר בין הילולת רבי מאיר בפסח שני לל"ג בעומר

רובד נוסף על הקשר בין שני הימים הללו בא לידי ביטוי במסורת שנתקבלה בישראל לעשות הילולא ושמחה ביום פסח שני בציונו של רבי מאיר בעל הנס. ואכן רבים חיפשו את הסיבה לכך.

ואמנם לפני למעלה מששים וחמש שנה בערב ל"ג בעומר תשט"ו, שאל מנכ"ל משרד הדתות דאז ד"ר ש. ז. כהנא זצ"ל, את מו"ז רבי עובדיה הדאיה זצ"ל אודות הפשר להילולא שעושים בפסח-שני בטבריה לכבוד רבי מאיר.

בראשית תשובתו בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה או"ח סי' נד) מציין הרב עובדיה הדאיה זצ"ל ששאלה זו כבר נשאלה ע"י הגאון רבי חזקיה מדיני זצ"ל בעל השדי חמד אל רבני טבריה, וכך הוא כותב בישכיל עבדי (שם):

"בנוגע להילולא לרבי מאיר בעל הנס בפסח-שני, מקורו טהור, הובא ב"שדי-חמד" (ח"א אסיפת דינים מערכת ארץ-ישראל דף ד ע"א)...והגאון שדי-חמד ז"ל כאשר נודע לו חידוש זה שחידשו על קבר רבי מאיר בעל הנס, מעין דוגמא של רשב"י, שלח לשאול לרבני טבריה".

וכאן מצטט הרב הדאיה זצ"ל את דברי השדי חמד בלשונו המליצית:

"כי ישראל קדושים באים מקצוי ארץ וים רחוקים לעלות ולראות בחג המצות ובחג השבועות כדי להשתטח על קברי הצדיקים, ובאים גם על קבר רשב"י ורמב"ה, ורוצים לשמוח על מקום קבורתם, והנה במקום מצבת רמב"ה ייסדנו שם ביהכנ"ס וביהמ"ד ולומדים שם בקבע בשם כל ישראל המחזיקים בידי לומדי התורה. 'ומאת ה' הייתה זאת' חנוכת הבית המקודש ביהכנ"ס וביהמ"ד הנ"ל, הייתה ביום פסח-קטן (פסח-שני), והייתה אסיפה גדולה 'דקרו ותנו' בתורתו של רבי מאיר בעל הנס ואחרי כן היה ששון ושמחה עד להפליא, ואמרו: 'כך נעשה בכל שנה וכו'...', ונקבע יום זה להרבות בשמחה ומדליקים המנורה ובראשה מלוא הספל שמן זית וקרועי בגדים מהם מפקיעים ובהם מדליקים, כמראה הלפידים וכל איש אשר ידבנו ליבו מוסיף והולך וכו' ע"כ... וגם הילולא דרבי מאיר בעל הנס, לפי האמור שנסמך אז (יום י"ח אייר שחל ארבעה ימים אחריו) והיה הוא אור המאיר לעולם ומאיר עיני חכמים בהלכה, וע"כ נקבע לכבודו יום פסח-שני, שהוא יום-טוב מדבריהם".  

למרות שחכמי טבריה מציינים שההילולא לכבודו של רבי מאיר נקבעה ליום פסח שני, מתוך ידיעה כי ביום זה יגיע ציבור גדול לפקוד את קברו של רבי מאיר בדרכו להילולא של רשב"י.

הם מוסיפים שיש גם קשר עמוק יותר בין ההילולא לכבוד רבי מאיר בפסח שני, להילולא לכבוד רשב"י בל"ג בעומר, כי רבי מאיר היה אחד מחמשת התלמידים שנסמכו על ידי ר"ע ביום ל"ג בעומר.

הרב הדאיה זצ"ל לאחר שהוא מבאר את דבריהם הוא מוסיף עליהם בנתינת טעם לשבח תוך שהוא מציין שהשמחה בשני הימים הללו אחת היא, שמחה על הארת התורה. וכך הוא כותב (שו"ת ישכיל עבדי שם ד"ה יוצא מדבריו):

"יוצא מדבריו (של השדי-חמד) שיסוד המנהג, נתייסד לכבוד רמב"ה, ביום פסח-שני שהוא בגלל האורחים הבאים אז לעליית הרגל. ובאגב היו האורחים מבקרים קברי הצדיקים רשב"י ורמב"ה, ובאותו זמן חל ל"ג בעומר שעליו הזהיר רשב"י לעשות בו הילולא ושמחה. ור"מ בעל הנס הוא אחד מחברי רשב"י שלמדו אצל רבי-עקיבא ונסמכו. לזה ראו לעשות גם לו הילולא, על שם שהאיר העולם בתורתו דוגמת רשב"י שנתגלו לו סתרי תורה ונסמך. ומה שקבעו ביום פסח-שני מפני שהוא יום-טוב דרבנן וגם מפני שנזדמן אז חנוכת ביהכנ"ס וביהמ"ד ביום פסח שני וקבלו עליהם לקבוע כן לדורות. ועניין התהלוכה הוא גם כן מאותו הטעם, כי עיקר השמחה הוא מפני גילוי סודות התורה ולכן עושים תהלכוה עם הספר-תורה לשמוח בשמחת התורה דוגמת מה שעושים ביום שמיני עצרת שמחת תורה על שסיימנו התורה. וראה בספרי ויקח עובדיהו ח"א הנלווה עם ספר בן-יאיר דרוש י"ט לכבוד ל"ג בעומר מה שהסברתי שם בטעם ציוויו של רשב"י לעשות לו הילולא, כי הוא זכה להשלים חוקו בתורה, והוא מעין סיום התורה ביום שמחת התורה".

הרב הדאיה זצ"ל מציין שהקשר בין הימים כי בשניהם אנו שמחים בשמחתה של הארת התורה שבעל-פה. כי השמחה בפסח שני לכבודו של רבי מאיר 'שהאיר את העולם בתורתו', בדומה לשמחה ביום ל"ג בעומר לכבודו של רשב"י שהאיר לנו ביום זה בגילוי סתרי התורה, שניהם ימי שמחה על המשך העברת התורה על ידי רבי עקיבא.

ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נעבוד את השי"ת כל ישראל כאיש אחד בלב אחד ושמחת עולם על ראשינו כימי עולם וכשנים קדמוניות.