ט"ו באב

א. הסיבות ליום טוב

בסוף מסכת תענית (כו ע"ב) שנינו: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו". הגמרא (ל ע"ב) מבררת את טעם השמחה ומקור היום טוב ביום זה:

בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל... אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן: יום שכולו בו מתי מדבר... עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרדסיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר: לאיזה שירצו, יעלו. רב מתניה אמר: יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה... רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

בספר שופטים (כא יט) מסופר באשר להיתר שבט בנימין לבוא בקהל: "הנה חג ה' בשילו מימים ימימה... לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו". וייתכן בהחלט כי אותו חג קדום מימים ימימה נוצר בעקבות כך שהותרו שבטים לבוא זה בזה או משום שבו כלו מתי מדבר (שתי הסיבות המוקדמות יותר למסופר בסוף ספר שופטים). אם נפרש כי החג הקדום הוא מחמת שהותרו שבטים זה בזה, הרי התופעה של המחול ואולי אף של בחירת הנשים בין הבנות לגברים ביום זה נבעו מכך שסוף סוף לא היו צריכים לחשוש מהגבלות על נישואין מחמת בעיות בין שבטיות באשר לחלוקת הארץ, וקיים כמובן דמיון עז בין היתר השבטים זה בזה להיתר שבט בנימין לבוא בקהל. אם נאמר שהחג מימים ימימה היה עקב הפסקת המוות של דור המדבר, ניתן לומר שהדמיון בין סיבות החג מתבטא בכך שכשם שהיה ביטול גזירה על דור המדבר, כך פסקה גזירת ההכחדה משבט בנימין. אך כמדומה שיש למצוא קו משותף לכל האירועים שהביאו לסיבות השמחה בט"ו באב.

ב. חג האחדות

ניתן לומר כי הקשר הפנימי בין כל ההסברים שניתנו לט"ו באב הוא האחדות והאיחוד. התרת שבטים זה בזה, והתרת שבט בנימין לבוא בקהל, ודאי מורים על אחדות האומה. ביטול המשמרות המונעים עליה לרגל אף הוא מוסיף אחדות האומה כולה ברגל בבית המקדש. כמו כן בסיום מיתת מתי מדבר הפסיקה החלוקה בין מי שיזכה לנחול את הארץ לביו מי שסופו למות במדבר. מעבר לחלוקה השמימית, היתה כאן ודאי גם קנאה באלה שיזכו לנחול את הארץ מצד אלה שנגזר עליהם "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". באותו זמן פסקה גם החלוקה האכזרית בין מי שנח בשלום על משכבו לבין אלה שלא ניתנו לקבורה. גם סיום כריתת עצי המערכה שבני משפחות מיוחסות היו מביאים (עיין במשנה שם), ובט"ו באב פסקו מלהביא, ודאי החזירה את האחדות למחנה. כל זה משתלב היטב עם יום הכפורים, שהוא יום בו כל העם מתאחד בתפילה לה'.

ג. חג חופש הפרט

לעניות דעתי נראה לומר את ההיפך מן האמור לעיל. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה אינו חג האיחוד, כי אם אדרבה יום של פירוד. הלוא בימי משה היה מאבק: ראשי שבט מנשה טוענים אל משה כי טובת השבט, טובת הציבור, היא שבנות צלפחד לא יקבלו נחלה או יקבלו נחלה ויתחתנו רק אם בני שבטן. אם יקבלו נחלה ויתחתנו עם בני שבט אחר, בניהם יורשים ויספחו את הנחלה לידי שבט האב, ומן היובל ואילך תחשב הנחלה על שם שבט האב ולא על שם שבט מנשה וייגרע מנחלת מנשה. הם מעמידים כאן את טובת הפרט, בנות צלפחד לרשת נחלה או חופש הפרט להתחתן עם הטוב בעיניהן, מול טובת הכלל שמגבילה אותן. תשובת הקב"ה (סוף ספר במדבר) "כן מטה בני יוסף דוברים: לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה". טובת השבט, בכלל, הציבור מכריעה את חופש הפרט. והנה בדורות מאוחרים בוטל האיסור על בנות נוחלות ירושה להתחתן עם בני שבט אחר! ואם כן, ביטול האיסור אינו מורה על אחדות כי אם אדרבה, על התחשבות בחופש הפרט והפסקת הגבלתו.

גם כאשר הותר שבט בנימין, אין כאן רק אחדות השבטים בלבד כי אם העלאת חופש הפרט ברמה נוספת, כך שכל אחד יכול לשאת את הטובה בעיניו, ללא ההגבלה השבטית. הפסקת עונש המוות מעל אנשי דור המדבר, הפסקת הגזירה שהגבילה חייו של אדם לגיל 60, גם כן משתלבת היטב עם חופש הפרט. גם היום שבוטלו המשמרות בדרכים ודאי היה יום טוב לכל שוחרי חופש הפרט, כך שכל אחד יכול להתפלל ולעבוד את בוראו במקום הטוב בעינייו ובאופן הנראה לו, בלא שהשלטון יכתיב לו "כפיה דתית". אף יום בו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ביטול ההחלטה השרירותית שהגבילה אף את חופש הקבורה, לאחר המוות, ודאי היתה יום טוב לכל הלוחמים הגדולים בעד ביטול הכפיה הדתית והשלטונית. ואחרון חביב: כריתת עצי המערכה הפכה בבית שני לחגים פרטיים של משפחות מביאי העצים (עיין במשנה פ"ד דתענית), וחגיגת כל הפרטים האלה היתה בסיום כריתת עצי המערכה, שאז התפנו כולם לחגוג.

הנה ביום טוב זה, שהוא שיא חופש הפרט, ידעו בנות ירושלים לעשות הכל כדי שלא לבייש את מי שאין לו; כי חופש הפרט אסור שיפגע בפרטים האחרים, כמו שאסור שיפגע פגיעה אנושה בכלל. וכאשר הדבר נעשה שלא בכפיה, אלא בהבנה של אותם יחידים שיצאו ביום זה בבגדי לבן שאולים, על מנת שלא לבייש את אותם שאין להם זוהי ההוכחה הטובה ביותר שחופש הפרט בישראל לא חצה את הגבולות, לא פגע בפרטים האחרים ולא בכלל.

דומה שזו עיקר ההשוואה בין ט"ו באב ליום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום הכלל, אחדות הפרט עם הציבור, והוא שעומד ביסוד בקשת הסליחה והכפרה. ועל כן מדגישה הגמרא "בשלמא יום הכיפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונים"; היינו שהסליחה והמחילה ביום הכיפורים אינן לכל יחיד בפני עצמו, כי אם יום שניתנו בו לוחות האחרונים, שה' סלח בו לכל ישראל. אם כן הוא יום שבו הפרט והסליחה לפרט הם במסגרת הכלל. ראויים הם ישראל ליום בו יחגגו את חופש הפרט, משום שחופש זה הוא במסגרת הכלל, ואינו פוגע לא בו ולא בפרטים האחרים.

ד. יום הנחמה

נראה להוסיף שכידוע חודש בשנה נחשב שנה לעניין ערלה, ולכן כל שהנטיעות נקלטו שלושים יום קודם לראש השנה - בראש השנה תסתיים שנה ראשונה למניין שנות הערלה. לארבעה עשר יום, שהוא זמן קליטת השרשים באדמה נוסף חודש אחד, הוא הזמן המינימאלי לחישוב שנה ולכן נטיעות שניטעו עד ט"ו באב נחשבות כנטועות בשנה הקודמת. נמצא שיום ט"ו באב נחשב ראש השנה, ולאחריו מתחילה שנה שניה למניין שנות ערלה. ואם כן יום חמשה עשר באב הפך מחמת כן ליום הנטיעות. הכל מיהרו לטעת בו כדי שלא להפסיד שנה. נמצא יום ט"ו באב (ולא ט"ו בשבט, כנהוג עתה) הוא יום הנטיעות, יום ארץ ישראל.

עוד יש לאמר: בסעודה המפסקת אסור לאכול בשר ולהשקות יין, כדין אונן טרם שנקבר מתו. כך גם היה מנהגו של רבי יהודה בר עילאי שהיה אוכל פת במלח ודומה כמו שמתו מוטל לפניו (תענית ל ע"א). בתשעה באב עצמו חלים כל דיני אבלות שבעה, וגם אין מניחים בו תפילין, כדין יום ראשון של אבלות. נמצא איפוא שתשעה באב הוא כיום ראשון של אבלות, והיום השביעי, היום בו יוצאים מן האבלות, הוא יום ט"ו באב. תשעה באב הוא יום האבלות, וחמשה עשר באב הוא יום הנחמה.

אם נתבונן היטב, נוכל להבחין כי אותם אירועים אשר מחמתם נקבע יום חמשה עשר באב כיום טוב הם תשובה ונחמה לחמשת הדברים שארעו לאבותינו בתשעה באב. וכך שנינו (תענית כו ע"ב): "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר". בולט ביותר כי הנחמה על הגזרה שדור יוצאי מצרים לא יכנסו לארץ הוא "כלו מתי מדבר". והנחמה על כך שנלכדה ביתר הוא שניתנו מתי ביתר לקבורה. אף בשאר המקרים כן הוא, ראה טבלה להלן:

ויתכן לומר כי הנחמה על חורבן הבית הראשון שהיה בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הוא בכך שהותר בנימין לבוא בקהל משום שבאותו מקרה היה גם גילוי עריות, גם שפיכות דמים וגם עבודה זרה (פסל מיכה, שבעטיו נגפו ישראל בפעמים הראשונות עד שצמו ובכו ובטלו את זיכרו, עיין במדרשי חז"ל ובשו"ת ר"א בן הרמב"ם סימן לא). וכשהותר שבט בנימין היתה בכך תשובה על כל העבירות. הנחמה על חורבן הבית בשניה, שהיה מפני שנאת חינם, הוא בכך שהותרו שבטים לבוא זה בזה, שהפסיקה עיניהם של שבטים להיות צרה בבנות יורשות נחלה, שמא יעבירו נחלתו לשבט אחר.

ה. יום הכיפורים וחמשה עשר באב

עתה גם מובן היטב הקשר בין יום הכיפורים לחמשה עשר באב. בי"ז בתמוז (ארבעים יום אחר מתן תורה בו' סיון) עשו ישראל את העגל, ומשה שבר את הלוחות. יום הכיפורים, אית ביה סליחה ומחילה (על חטא העגל), יום שניתנו בו לוחות אחרונים (כפרה על שבירת הלוחות). נמצא יום הכיפורים הוא יום הנחמה והסליחה על י"ז בתמוז. ט"ו באב הוא יום הנחמה והכפרה על תשעה באב. נמצינו מבינים היטב גם את משמעות המילים "יום שניתנו בו לוחות אחרונים" (כי לכאורה מאי נפקא מינה, והלוא העיקר הוא שה' סלח ביום זה על חטא העגל), וגם את הקשר בין יום הכיפורים לחמישה עשר באב (שבמבט ראשון נראה תמוה). שבעה עשר בתמוז ותשעה באב הם ימי זכרון לחטאים ולחורבן; יום הכיפורים וחמשה עשר באב הם ימי הסליחה והנחמה.

יהי רצון שננוחם במהרה בימינו בבנין שלם של ציון וירושלים, אכי"ר.