מקדושה למלכות

כותב הרב קוק זצ"ל בתשובה (משפט כהן עמ' רעג-ד): 

"ומתוך הקדושה שיש בכללות כנסת ישראל, צריכה להיות גם הנהגת המלכות שלה ע"פ התורה, וע"כ צריך המלך שני ספרי תורה (כסנהדרין כא ע"ב), והיינו ספר תורה אחת בתור איש ישראל והשניה בשביל לימוד הנהגת המלוכה". 

הנהגת המלכות והשלטון נדרשת לישראל לפי מעלתם העליונה שהם עם של תורה ודעת אלוקים. עם מיוחד שהנהגתו הציבורית והתנהגותו הפרטית הם על פי מוסר אלוקי שרק התורה יכולה לחנך ולבנות. טהרת דעת שנתבעת עצמאית מגדלות הנשמה של העם. לכן למלך היו שני ספרי תורה שילמד את תכונת המלכות שאופיינית לעם סגולה, שאיננה לפי אמות מידה אנושיות או פרטיות השכיחות בין הגויים, אלא הנהגה תורנית קדושה. 

הגמרא (מו"ק טז ע"ב) מספרת על תכונותיו המיוחדות של דוד המלך: "בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". מפרש הרצ"י קוק זצ"ל (לנתיבות ישראל ב עמ' כט): "סגולה דוידית מיוחדת: עדינות בשעה שעוסק בתורה - וקשיחות בשעה שיוצא למלחמה כפילות - אחידות היא זו של האישיות השלמה. שני צדדים אלה אינם מנגדים זה את זה, אלא תואמים ושייכים משלימים ומשכללים זה את זה. מתוך עדינותה של ההתעסקות בתורה מופיעה התקיפות המלחמתית כשהיא מצווה ודרושה - והרי היא גם נמשכת לתוכה וגם מוכיחה למפרע על גבורת-האצילות והוד-התקיפות אשר ביסודה". 

זאת אומרת, שהתורה המולידה את התביעה והגדלות של ההנהגה המלכותית ממנה ההנהגה המלחמתית והצבאית של ישראל - "הלכות מלכים ומלחמותיהם" כפי לשון הזהב של הרמב"ם. העיסוק במלחמה אפילו משכלל ומעמיק את עסק התורה בהרמת ערכיות החיים, ומצמיח בישראל תביעה לשלטון ערכי וחזק, אומץ ותקיפות ביחס לארץ וסדרי חברה ומדינה. 


ימי העומר היו והנם ימים של התגברות הרוח, ומהם גבורת המלחמה וקידוש ה'. התעוררות לאומית לקדושה מרימה את קרנם של ישראל, ודוחפת מבפנים את התעצמות הדרישה לתורה ולמלכות. כמו שכותב הרב קוק זצ"ל (אורות עמ' קעא): 

"ודאי יש צורך לעולם וגם לישראל בגיבורים כובשים. אבל מה שיתן את רוח הגבורה להיות הולך וחי מתאים לטבע האומה במקוריותה, זאת היא כל תביעת הקדושה, התורה והמצוה, גודל ההשגה וטהרת החיים וקדושתם." 

השנה קדמו לימי העומר ימים של גבורה ומסירות נפש, כשלאורך תקופה ארוכה סופגת מדינת ישראל התקפת טרור רצחנית של רשעים שפלי נפש, שמנסים לערער את שלטון המדינה בארצה ומולדתה. 

לאחר הפיגוע במכינת "עצם" בעצמונה, כתב אחד הרמי"ם: 

"נפל דבר בתוכנו, נעו כותלי בית - המדרש, 

זעו חברים, משהו מבפנים, בתוכנו, עשה תנועה חדה. 

בלילה אחד הגיחה אל עברנו מידה של דין, ואנו מבקשים למתקה, 

להופכה למידה של רחמים. 

"ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה , ממוות לחיים לא כל שכן? "אך אנו לא יצאנו ממיתה לחיים, גם מתנו, גם נפצענו, גם קרו לנו נסים וגם יצאנו לחיים, 

ובכל זאת נתקיים בנו "ממיתה לחיים", כביכול נולדנו מחדש. 

ישנה המכינה שלפני וישנה המכינה שאחרי.

 

זה כנראה צריך להיות משהו אחר, זה אכן משהו אחר. 

בא אלינו המלאך, הכה בנו ואמר לנו בקול גדול: גדל! גדל! גדל! 

ואנו שואלים את עצמנו לאיזה כיוון נגדל? מה צריך עכשיו לצמוח מתוכנו כיחידים, כמכינה, כעם? 

אריק, ערן, אריאל ,אשר וטל (לפי סדר התעלותם לישיבה של מעלה) לא עלו והתעלו על קדושת השם רק בכדי שנתעצב, נצטער ונחזור לשגרה, הם התעלו כדי שנתעלה יחד עימם. 

ישנו חשבון הנפש האישי של כל אחד, הרי אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילך, אבל יש את חשבוננו כמשפחה, חשבון הנפש הציבורי שהרי מה שקרה לא קרה לאף אחד באופן אישי, זה קרה לכלל ישראל! 

רבי שמעון בר-יוחאי מוסר לנו ידיעה: "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על-ידי יסורין ואלו הן - תורה, ארץ-ישראל ועולם הבא... ארץ-ישראל דכתיב "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" וכתיב בתריה "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה". משמע שלא ניתן לפגוש את ארץ-ישראל שלא על-ידי ייסורין, כי הייסורין מזעזעים את הקרקע - שלכאורה מוצקה - שעליה אנו עומדים, מציפים הם את העומק שבחיים על פני השטח. 


לא שרד עמנו את כל ההסטוריה הקשה כדי להקים חברה, מדינה עם קצת שקט. יש עומק לחיים הישראליים, יש בהם תוכן חיים, יש בהם אידיאל. 

ואם אותם עומקים, עומקי אמונה, אם אותם תוכני חיים ושאיפות חיים של קדושה, של מוסר, של קרבת אלוקים לא יופיעו ויתגלו בנו אזי למה לנו חיים. 

לשם אנו נגדל… 

אל אותו שם השם שאמור להיקרא בנו ושהולך ונקרא בנו.

 

נחמו עמי! 

אנו מבקשים מרבש"ע שינחם אותנו, אבל יותר משאנו מבקשים שינחמנו, אנו מבקשים שיתן בנו כח, שיתן בפינו מילים לנחם את משפחות אחינו..., 

מבקשים אנו כח לנחם את עם ישראל נחמת אמת מרוממת. 

מהמוות הזה עוד יופיעו חיים מלאי עוצמה מלאי טהרה!" 


בשעות האבל והייסורים ביקשנו - ביקש כל העם - חיים מלאי עוצמה וטהרה... 

ב"ה קמה הרוח בראש הממשלה וממנו לממשלה, לצבא - חיילים סדירים ומילואים, ושאר זרועות הביטחון שיצאו ללחום ברשעה ולמגרה. כולם לחמו ב"רוח גבורה" מתאימים ל"תביעת הקדושה", ל"גודל ההשגה וטהרת החיים וקדושתם" ביודעים ובלא יודעים. 

זכינו גם השנה להתעוררות גבורה לאומית מתוך עוז של מוסריות בצדקת התביעה האלוקית על הארץ. ההתעוררות מחוברת עם הצימאון הפנימי לקדושה בין פסח לעצרת. 

מעמדתה החסונה של הממשלה להשמיד את הטרור ורשעותו, התחזקנו שבעתיים נגד עמי תבל שמנסים בכל מיני דרכים לשבור את רוחנו וצדקתנו באמת האלוקית של חיינו. 

אנחנו מלומדי מלחמתו של אברהם אבינו, שאמר לו הקב"ה (בראשית רבה פר' מד ד): "אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו". העימות עם מוסריותם השקרית של הגויים לעומת היושר היהודי, מזכיר ומעורר את הקשר בין הכוחות שהיו בדוד המלך, כח התורה וכח המלחמה. התורה מעמידה אותנו על התביעה למלחמה צודקת. ומלחמה עיקשת מול אויב אכזר מעוררת את התביעה למוסר וצדק של תורה.