טעמי השמחה בל"ג בעומר ומשמעותם המעשית

איסור נפילת אפיים ביום ל"ג בעומר

בשו"ע הלכות נפילת אפיים (או"ח סימן קלא סעי' ו) מובא בשם המנהגים שגם בל"ג בעומר אין נופלין נפילת אפיים. ולחיזוק עוצמתו של יום ל"ג בעומר מביא המגן אברהם (סי' קלא ס"ק יז):

"מעשה באחד שנהג כל ימיו לומר נחם בבונה ירושלים, ואמרו גם בל"ג בעומר, ונענש על זה מפני שהוא יו"ט".

מקור דבריו בכתבי רבנו חיים ויטאל (שער הכוונות דרושי פסח) שכתב:

"ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קבר רשב"י ורבי אלעזר בנו אשר קבורין במירון כנודע; אוכלין ושותין ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל (האר"י הקדוש) שהלך שם פעם אחת ביום ל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא...", ובהמשך הדברים הוא מביא שהחכם רבי אברהם הלוי זצ"ל אמר "נחם" ביום ל"ג בעומר בציון רשב"י והקפיד עליו האר"י. מדיייק מכך המג"א (שם) שמוכח מכאן שזה כעין יום טוב.

לאור זאת ניתן להבין, שלמרות שישנן מנהגים שונים באבלות של ספירת העומר (כמובא בשו"ע או"ח סי' תצג סעי' ג, ובמשנ"ב שם ס"ק יד), אך קיימת תמימות דעים בפוסקים שבל"ג בעומר עצמו ניתן לשיר ולנגן בכלי נגינה כפי הנהוג (כמובא בכף החיים סי' תצג ס"ק כו ד"ה וכתב בשם ר' חיים ויטאל), וראוי לעמוד על טעמים אלו ומתוך כך ללמוד ולברר אותם.

בטעם השמחה המיוחדת ליום זה נאמרו מס' הסברים: 

דעה א': "קבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן"; (מאירי יבמות סב ע"ב ד"ה אע"פ, וכן כתב המהרי"ל בדרשותיו סי' רז אות ה' הובא בכף החיים סי' תצג ס"ק כו ד"ה שם בהגה), וכפי הטעם שנקטו הטור השו"ע והרמ"א (או"ח סי' תצג סעי' ב).

דעה ב' –  משום שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, שהם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כך שמחים בל"ג בעומר (פרי חדש או"ח סי' תצג ס"ק ב).

דעה ג': בל"ג בעומר ראה ר"ע את היום המסוגל ביותר על פי סודן של דברים; לסמוך את חמשת תלמידיו; ר"מ ר' יהודה, ר' אלעזר בן שמוע, רשב"י, ור' נחמיה, והם "נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים", והמשיכו אחריו את מסורת התורה (כה"ח סי' תצג ס"ק כו ד"ה וכתב, עפ"י שער הכוונות).

דעה ד': יום ל"ג בעומר הוא כעין יום טוב משום שהוא יום פטירת רשב"י, כלשון החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' תצג ס"ק ד): "דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן משמע שם בספר הכוונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א). וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליה" (ועי' במהדיר לברכ"י שם מהדורת ירושלים תשס"א).

מדוע עושים הילולא ביום פטירת רשב"י ולא תענית והספד?

בספר "ויקח עובדיהו" (דרשות ח"א עמ' קנו – דרשת ליל ל"ג בעומר שנת תרע"ט) שואל מו"ז הרה"ג עובדיה הדאיה זצ"ל, מדוע עושים הילולא ושמחה בל"ג בעומר, הרי היה צריך לעסוק בענייני הספדו של רבי שמעון בר-יוחאי ביום זה, זאת עפ"י מס' מקורות בדברי חז"ל ובפוסקים, כפי שהוא כותב בהמשך דבריו (ויקח עובדיהו שם):

א. "ובאמת לנו לדעת לשמחה מה זו עושה? ומה טיבה של שמחה זו לשמוח בפטירת הצדיק היפך המנהג והנימוס? אשר בהעדר לו איזה נעדר ח"ו, בכה יבכה לילה כיום על העדרו מאיתו, ומה גם בהעדר איזה צדיק ח"ו, אשר הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות שהיה למגן ולמחסה בעד דורו; שחובה גדולה מוטלת עליו להגדיל ההספד עליו, ולהרבות בבכייה כדפסק מרן ז"ל ביו"ד (סי' שד"ם).

ב. "רבותינו ז"ל אמרו במס' שבת (דף קה): 'כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו..', באופן נקטינן מהאמור, דחובה מוטלת על העם לעורר הספד גדול בבכייה על העדר הצדיק לכל אחד כפי כבודו וכפי מעלתו. ובכן מה זאת הייתה לו להתנא הקדוש רשב"י ע"ה לגזור אומר לעשות תמורת ההספד הילולא ושמחה כאשר הובא בפרי עץ חיים (פרק י' מדרושי העומר) ובשער הכוונות (דרוש י"ב מספירת העומר דף פז)"?!

ג. לאור זאת, הרי שרבי אברהם הלוי ז"ל שאמר נחם בתפילתו "ולא עלתה לו", דווקא הוא שנהג כהוגן שהצטער על פטירת הצדיק רשב"י?!

ד. גם משה ואהרן שהיו בוודאי גדולים וצדיקים בכו על פטירתם ולא עושים הילולא ביום פטירתם, כפי שהוא כותב: "מי גדול לנו ממשה ואהרן ע"ה, ואעפ"י כן מצינו שבכו והספידו עליהם כל ישראל כמפורש בפסוק, ועד היום בכלל אנו רואים שכמה אנשים מיראי ה' וחושבי שמו שמתענים ביום פטירתם (עפ"י שו"ע או"ח סי' תקפ סעי' ב); ובכן עלינו לדעת מה טוב טעמו של רשב"י ע"ה בזה ומה סוד הכמוס בו?! הלא דבר הוא!!!".

ההילולא לעורר את עם ישראל להתמסר לקבוע עתים לתורה

תשובה לדבר מבאר רבי עובדיה הדאיה זצ"ל (ויקח עובדיהו שם) שרבי שמעון בר יוחאי ראה את האנשים ששקועים בעבודות הקרקע אמנם בארץ הקודש בארץ-ישראל, אך ממעטים בעסק התורה ולכך אמר: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" (שבת לג ע"ב), "וכל מקום שנותנים עיניהם בו מיד נשרף...". כמו כן התבטא על כך במאמרו המפורסם: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה - תורה מה תהא עליה?!" נמצא דרשב"י ע"ה סובר דעיקר הכל היא התורה ואין לו לעסוק במלאכה כלל אפילו לצורך חיי שעה. ובודאי דטעמו ונימוקו עימו דעל ידי עסק התורה מלאכתו נעשית על ידי אחרים כאומרם ז"ל בברכות: "כתיב ועמדו זרעים ורעו צאנכם וכתיב ואספת דגנך?! לא קשיא כאן בזמן שעושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושים רצונו של מקום יעויין שם. ובכן בראותו בזמנו שעשו העיקר טפל והטפל עיקר כי כל אחד טרוד להביא טרף לביתו, חשש פן ואולי ח"ו תשתכח תורה מישראל. ואין דורש  לה ואין מבקש אותה לזאת ראה בחכמתו לזכות את הרבים להגדיל תורה ולהאדירה וגזר אומר שיעשו מידי שנה בשנה ביום פטירתו הילולא ושמחה היפך המנהג והנימוס אשר מזה יכירו וידעו כי כבר השלים חוקו בעוה"ז בתורה ובמצוות ומעשים טובים כדת מה לעשות וכזה לרום המעלות ברב טוב הצפון לצדיקים ולחסידים חסידי עליון.... והגם כי זה היפך המנהג הרגיל בהעדר הצדיקים אך עת לעשות לה' הפרו תורתך להקים עולה של תורה ולעורר לבבות העם על התורה ועל העבודה שהמה יראו ויתמהו דבר חדש אשר לא היה לעולמים - תמורת ההספד והבכי - שמחה ומשתה ויו"ט; ואז יחקרו לדעת מה זה ועל מה זה.... ותבוא התשובה: להשכיל ליבותם כי התורה והעבודה לצדיקים היא נותנת חיים לעושיה גם אחר מיתה כי צדיקים במיתתן קרויים חיים, ובראותם גודל מעלת התורה יחרדו איש אל רעהו להקים עולה של תורה ולקבוע עתים לתורה באופן שתהיה תורתן קבע ומלאכתן עראי...".

כלומר, בקשתו הייחודית של רשב"י לעשות הילולא ביום פטירתו, הייתה כדי שנצא עם תובנות מעשיות מהנהגתו, כפי שמסיים הרב הדאיה זצ"ל את דבריו:

"נקטינן מכל האמור דהלילה הזאת, הילולא דרשב"י ע"ה היווסדה מימי קדם קדמתא, לעורר לבבות העם לתורה ולתעודה, ובכן ודאי דהלילה הזאת היא עת מוכשר לכל איש מישראל להשים על לבבו לקבוע עתים לתורה ככל אשר ביכולתו הן ביום הן בלילה לקיים מצוות והגית בו יומם ולילה כדפסק הרמב"ם ז"ל (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ח)".

ההתמסרות לתורת ארץ-ישראל – מסייעת שלא תשתכח תורה מישראל

עוד לימוד מעשי מדבריו של רשב"י הקשורים למסירותו לתורה, מבאר מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל מימרא אחרת של רשב"י (שבת קלח ע"א) על הפסוק "ונעו מים עד ים... ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו", "אמר רבי שמעון בר יוחאי: חס וחלילה שתשכח תורה מישראל, שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא) אלא מה אני מקיים - ישוטטו ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". מבאר הרב שפירא זצ"ל שכוונת רשב"י לומר שעצם המסירות לחפש ולעמול היא כבר עצמה מונעת את שכחת התורה, ולפיכך "אשרי מי שזוכה לילך בדרכו להיות מבני עליה שתורתם אמונתם (כרשב"י ורבי אלעזר בנו), והם הם הפועלים לכך שלא תשתכח תורה מישראל". מדגיש הרב שפירא זצ"ל, שהנקודה העיקרית הגורמת שלא תשתכח תורה מישראל; היא דווקא בהתמסרות ללימוד תורה בארץ-ישראל; זאת על פי דברי המהר"ל המבאר; "שפיזור וגלות ישראל, גורמים לפיזור וגלות התורה, שהיא צורתם של ישראל". וכשהתורה חוזרת לאכסניה שלה בארץ ישראל, בד בבד עם חזרתן של ישראל הרי היא תורמת חלקה לבלתי תשתכח תורה מישראל, וכינוס וקיבוץ דברי התורה אל מקום אחד, הרי גם הוא בכלל זה. לכן, גם דאגה למשפט התורה בישראל צריך שייעשה מתוך כינוסה ואיחודה של תורה, ולא בפיזורה". שיזכנו הקב"ה להידבק במידותיו של רשב"י ולפעול שלא תשכח תורה מישראל, ולהגדיל ולהאדיר תורת ארץ-ישראל בעז"ה".                             

צוואתו של רשב"י ללמוד ממידותיו והנהגותיו כממשיך דרכו של רבי עקיבא

אך עדיין יש לברר, לאותן דעות שטעם השמחה בל"ג בעומר הוא, כי ביום זה התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו החדשים, או שהסמיך אותם והמשיך את מסורת התורה שבעל פה; אם כן מדוע מציינים בעיקר את רשב"י בל"ג בעומר, ולא את כל חמשת תלמידיו החדשים של רבי עקיבא? 

התשובה היא, שאע"פ שהשמחה היא על הסמכת כל חמשת התלמידים על ידי ר"ע, אך אם נתבונן בהנהגתו הייחודית של רבי שמעון בר-יוחאי, נוכל לראות בעליל שרשב"י בעצם מהווה ממשיך דרכו של רבו המובהק רבי עקיבא, בהרבה מהנהגותיו. כפי שמעיד על כך רבי שמעון בר-יוחאי בעצמו בדברים שהובאו בשמו בגמ' במס' גיטין (דף סז ע"א):

"וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו: בניי, שנו מידותיי, שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע".

כלומר רשב"י אומר לתלמידיו כדאי שתלמדו מתורתי, ש"בחרתים ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של ר"ע והיינו ברירה אחר ברירה" (עפ"י רש"י גיטין סז ע"א ד"ה שנו מידותיי).

את הסבר המימרא שמעתי בשמו של הרב יצחק שילת שליט"א ראש ישיבת ברכת משה, כשיש מס' דוגמאות לכך שהנהגתו של רשב"י תואמת באופן בולט להנהגתו של רבו המובהק רבי עקיבא:

מסירות נפש לתורה – מסירותו של רשב"י לתורה ידועה, כפי שהזכרנו לעיל, שאמנם "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם", כי הנהגה זו אינה הנהגה לרבים, אך אין זה מונע מהגמ' (שבת יא ע"א) לציין לשבח את העובדה שרק ל"רשב"י וחביריו" ש"תורתן אומנותן" מתירים להמשיך בלימוד תורה גם כשמגיע זמן תפילה. מסירות נפש כזו לתורה בולטת גם אצל רבו הגדול רבי עקיבא שהתמסר ללימוד תורה, עד כדי לימוד רצוף של עשרים וארבע שנים בלא לחזור לביתו.

לימוד והעברת תורת הסוד - רשב"י למרות גדלותו בכל מכמני התורה שבעל-פה, נתייחד כמעביר סתרי תורה לדורות הבאים. בדרכו זו המשיך את דרכו של רבו הגדול שהיה אחד מ"ארבעה שנכנסו לפרדס" ומפורסמת המימרא שרק "רבי עקיבא יצא בשלום" (עפ"י חגיגה יד ע"ב).

מאבקו של רשב"י ברומאים – אף הוא כהמשך ישיר לדרכו של רבו רבי עקיבא אשר מתוך הקודש פנימה נאבק בשלטון הרומאים, אשר עם כל "מודרניות" שלהם חפצם היה למחוק את שם ישראל מארצם, ו"שלא ייזכר שם ישראל עוד" אפילו לא מארצנו הקדושה. וראה מאור ושמש (ויקרא רמזי לג בעומר) התולה בכך את המנהג לצאת ביום זה לשדות "חץ וקשת".

אהבת ישראל כבסיס לזכות בכתר תורה - עם כל מסירותו לתורה מדגיש רשב"י את המידות הטובות כלפי סביבתו כבסיס לתורה: "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן" (אבות פ"ד מי"ג). אף זאת הוא רואה כהמשך לדרכו ר"ע ש"ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". ונראה שאף הוא ראה זאת כתיקון לעשרים וארבע אלף תלמידיו הראשונים של ר"ע, וכהסברו של המאור ושמש (שם) ש"רבי שמעון בן יוחאי היה תמיד מזהיר לחבריא דיליה על האחדות...".

תפילתנו ובקשתינו מבורא עולם, שנזכה מתוך שמחתו של יום ל"ג בעומר להעמיק בערכה האחדותי של "תורת ארץ-ישראל", תורה גדולה זו אשר רשב"י העיד על עצמו שקבלה מרבו הגדול רבי עקיבא.

שנזכה ללמוד ולקיים ולחיות את התורה שבעל-פה שהיא בבחינת חיי עולם הנטועים בתוכנו, היונקים מתורה שבכתב. תורה שלמה המאחדת נגלה ונסתר, התובעת מאיתנו שלמות; שלמות בלימוד ובעמל תורה - כל אחד כפי יכולתו, שלמות בקיום התורה, שלמות באחדות ישראל, ושלמות בתביעה למלכות ישראל בארץ-ישראל.