אבלות בספירת העומר וקבלת התורה

א. אבלות שבין פסח לעצרת

נפסק בשו"ע (או"ח סימן תצג סעיף א, ב, ג) שיש לנהוג מנהגי אבילות בימי ספירת העומר:

"נוהגים  שלא  לישא  אשה  בין  פסח  לעצרת  עד ל"ג לעומר,  מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא... הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי… מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד  ראש  חדש  אייר,   ואותן  לא יספרו מל"ג בעומר ואילך..."

הגמ' (יבמות סב ע"ב) מתארת את מה שקרה לתלמידי רבי עקיבא:

"ר"ע אומר  למד  תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו  היו  לו  תלמידים  בילדותו  יהיו  לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים  עשר  אלף  זוגים  תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד  אנטיפרס  וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה  והיה  העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי   ורבי  שמעון  ורבי  אלעזר  בן  שמוע  והם  הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה".

תלמידי ר"ע היו כל עולם התורה באותה תקופה, הם התפרסו מגבת ועד אנטיפרס. המגפה שפקדה אותם הייתה מכה קטלנית לעולם התורה שבאותה תקופה וכפי שמתארת זאת הגמ'  "והיה  העולם שמם". עם זאת, יש לשאול מהי המשמעות של האסון הנורא הזה לכל הדורות ולדורנו אנו. מדוע אנו מחוייבים כל שנה  לנהוג מנהגי אבלות זכר לאותו המאורע.

יתירה מזאת, יש לתמוה על כך שדווקא התקופה שבין פסח לעצרת נקבעה לדורות כתקופה שנוהגים בה מנהגי אבילות! בוודאי היינו מצפים שתקופה שלפני חג השבועות תיקבע כתקופה של שמחה או לפחות תקופה של רצינות לקראת קבלת התורה, אך בשום אופן לא תקופה של אבלות!

מתבאר בגמ' שתלמידי רבי עקיבא מתו בכל התקופה שבין פסח לבין עצרת; אך בהלכה אנו מוצאים שנוהגים מנהגי אבילות רק ל"ג ימים (בין לשו"ע ובין לרמ"א) קשה א"כ מדוע אין נוהגים אבלות בכל התקופה כולה?

הגמ' מציינת את סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". דוגמא לחוסר כבוד ולחוסר התחשבות בחבר אצל תלמידי ר"ע מצאנו בגמ' נדרים (מ ע"א):

"מעשה  בתלמיד  אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה לא   נכנסו  חכמים  לבקרו  ונכנס  ר'  עקיבא  לבקרו ובשביל  שכיבדו  וריבצו  לפניו חיה א"ל רבי החייתני יצא  ר'  עקיבא  ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך  דמים".

אחד התלמידים חלה ולא נמצא בין כל עשרים וארבע אלף התלמידים אחד שייכנס לבקר את החולה. רק ר"ע שהיה ראש הישיבה הטריח עצמו ונכנס לבקרו. הוא גם עשה עבורו את הדברים הבסיסיים ביותר הנצרכים לחולה. הוא דאג לניקיון החדר עד שאמר אותו תלמיד "רבי החייתני, וחזר ר"ע ואמר כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך  דמים".

ב. רבי עקיבא יסוד תורה שבעל פה

מרכזיותו של רבי עקיבא בהופעה ומסירת שרשרת תורה שבעל פה מתבררת במקורות רבים בש"ס ובמדרשים ונביא כמה מהם לדוגמא. ראשית נאמר בגמ' (סנהדרין פו ע"א):

"דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין  רבי  מאיר  סתם  תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם  ספרי  רבי  שמעון  וכולהו אליבא דרבי עקיבא".

רבי מאיר הוא התנא המרכזי במשנה, ר' נחמיה - בתוספתא ובמדרשי הלכה רבי יהודה ור' שמעון - אך כולם שאבו את תורתם מר"ע - "וכולהו אליבא דר' עקיבא". רבי עקיבא היה היסוד והבסיס לכל תורה שבעל פה.

דבר זה מתבאר ביתר בהירות בסיפור המפורסם המובא בגמ' (מנחות כט ע"ב):

"אמר רב יהודה אמר  רב  בשעה  שעלה  משה  למרום מצאו להקב"ה שיושב  וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב  על  ידך  אמר  לו  אדם  אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על  כל  קוץ  וקוץ  תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע  הראהו  לי  אמר  לו  חזור  לאחורך הלך וישב בסוף  שמונה  שורות  ולא  היה  יודע מה הן אומרים תשש  כחו  כיון  שהגיע  לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי  מנין  לך  אמר  להן  הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו  חזר  ובא  לפני  הקב"ה  אמר  לפניו  רבונו של עולם  יש  לך  אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק  כך  עלה  במחשבה  לפני..."

מבחינתו של משה רבנו ר"ע היה ראוי לתפקיד של מקבל התורה, שכן עתיד ר"ע לדרוש כל קוץ וכל תג בתורה שבכתב. אמנם את התורה שבכתב נתן הקב"ה ע"י משה רבנו "אמר לו שתוק  כך  עלה  במחשבה  לפני...", וגם יסודה של תורה שבע"פ הלא הוא הלכה למשה מסיני, אך ר"ע נבחר מבין כל התנאים לייצג את תורה שבעל פה. אישיותו של ר"ע מחוברת בצורה מוחלטת לתורה שבעל פה ולהופעת התורה בעם ישראל ובתלמידי החכמים שבכל דור. יסוד זה נמצא במחלוקת שבין ר"ע לר' נחמיה בן עמסוני (פסחים כב ע"ב):

"ואידך  את  לא דריש כדתניא שמעון העמסוני ואמרי   לה   נחמיה  העמסוני  היה  דורש  כל  אתים שבתורה  כיון  שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש  אמרו  לו  תלמידיו  רבי  כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך  אני  מקבל  שכר  על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ודרש  את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים".

כל חייו, ר' שמעון עמסוני דרש "את" שבתורה לרבות, עד שהגיע לפסוק את ה' אלקיך תירא והבין שאין אפשרות לרבות את ה"את" ולצרף משהו להקב"ה מפני חשש מינות ואפיקורסות; וכהגדרת הרמב"ם (י"ג עיקרים): "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים… - לכן העדיף ר' שמעון העמסוני לקטוע את מפעל חייו "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך  אני  מקבל  שכר  על הפרישה". ר' שמעון האמסוני בוודאי ידע שאפשר לרבות תלמידי חכמים, אלא שמ"מ היה ירא לצרף את יראת תלמידי חכמים ליראתו של הקב"ה. היחיד שהצליח להמשיך את מפעל ריבוי ה"את" שבתורה להביא את דרשת התורה שבעל פה לנקודה המעמיקה ביותר הוא ר"ע. הוא הבין בעומק שהופעת תורה שבעל פה מהווה חוליה אחדותית להמשך הופעת התורה בכל דור, ולכן אפשר ואפשר לרבות את תלמידי החכמים ולצרפם לציווי "את ה' אלקיך תירא". מעלתם של תלמידי החכמים היא שהתורה, שהיא דבר ה', נחשבת שלהם כדברי רבא שאומר (קדושין לב ע"ב) "אין, תורה דיליה היא, דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה".

ג. בין פסח לעצרת-הזמן גורם

שאלנו בתחילת המאמר על מקומם של מנהגי האבלות בתקופה הזאת והאם זמן האבלות היה רק בין פסח לל"ג בעומר, בין ר"ח אייר לשבועות או שמא בכל התקופה כולה. מדברי השל"ה מתברר שלא המגיפה שפקדה את תלמידי ר"ע היא שגרמה להתייחסות המיוחדת שלנו לזמן שבין פסח לעצרת, אלא להיפך; הזמן גורם  "וכל זמן מאיר בתכונתו"  (אגרות בראי"ה אג' שעח) והזמן המיוחד ההוא גרם למגיפה של תלמידי ר"ע. וז"ל השל"ה (מסכת פסחים תקכג, תקכה):

"כי ימי הספירה הם  ימי  הדין, שאף  ישראל  נתונים בדין, כי עדיין לא נטהרו לגמרי. ומצאתי בקונטרס דהאר"י ז"ל, שבימים האלו פוגע מדת אלהים במדת הדין, לפיכך פגעה מדת הדין בתלמידי רבי עקיבא, ומתו כ"ד אלף. וקרה דבר זה  לתלמידי רבי עקיבא. ורבי עקיבא היה שורש  תלמוד  שבעל פה, כמו שאמרו (סנהדרין פו א) כולהו  סתימאה אליבא רבי עקיבא. ותלמידיו לא היה שלום ביניהם, על כן פגעה בהם מדת הדין של 'אלהים' השולט   בימי   הספירה... "

השל"ה אומר שהימים האלו הם ימי דין "כי עדיין לא נטהרו לגמרי". הוא גם מציין שר"ע היה שורש תורה שבעל פה וכיוון שלא היה שלום ביניהם, לכן פגעה בהם מידת הדין.

יש לברר מדוע תקופה זו היא מיוחדת ובה שולטת מידת הדין, וכן מה הקשר בין העובדה שר"ע היה יסוד ושורש תורה שבעל פה לעובדה שפגעה בתלמידיו.

הסיפור של הפגיעה והמגיפה בתלמידי בר"ע מובא במדרש (רבה קהלת פרשה יא) בשינוי סגנון:

"רבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים  היו  לי  מגבת  ועד אנטיפרס וכולן  מתו  בחיי  בין  פסח  לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי  ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של ריה"ג ורבי יוחנן הסנדלר אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני  שהיתה  עיניהם  צרה  בתורה  זה לזה אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

בגמ' הסיפור מובא בסתמא "אמרו שנים  עשר  אלף  זוגים  תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד  אנטיפרס  וכולן מתו בפרק אחד". במדרש לעומת זאת, הסיפור מובא ע"י ר"ע בעצמו: "רבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים  היו  לי  מגבת  ועד אנטיפרס…". במדרש הסיפור נאמר ע"י ר"ע כאומר לתלמידיו - אתם אל תהיו כתלמידי הראשונים שלא נהגו כבוד זה בזה, אלא יש ללמוד לקח ומוסר ממה שקרה. יש לקבל ולקלוט את תורה שבעל פה בצורה שונה. דברי ר"ע אלו מצטרפים לדברים בגמ'  (שם) "ר"ע אומר  למד  תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו  היו  לו  תלמידים  בילדותו  יהיו  לו תלמידים בזקנותו שנא' (קהלת יא) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים". אך בזקנותו לא יחזור על הטעויות שבצעירותו אלא יש ללמוד מטעויות העבר ובמקרה של ר"ע "ולערב אל תנח ידך" לאחר שהתברר שאלו התלמידים הראשונים לא ראויים היו. לכן מצווה עליהם ר"ע: "אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני  שהיתה  עיניהם  צרה  בתורה  זה לזה אתם לא תהיו כן!"

בגמ' (יבמות שם) מבואר שהמגיפה הייתה בתקופה אחת מוגדרת "וכולן מתו בפרק אחד". במדרש לעומת זאת אין הכרח שהם מתו בתקופה אחת, אלא ר"ע אומר "וכולן  מתו  בחיי  בין  פסח  לעצרת". ייתכן שמיתתם התפרסה על פני שנים רבות בחייו של ר"ע אך תמיד היה זה בין פסח לעצרת. באמת לא היה זה בתקופה אחת אלא בזמן מסוים בין פסח לעצרת וכפי שמבאר השל"ה שהזמן גורם וכיוון שימים אלו ימי דין הם, לכן מתו באותה התקופה.

ומעניין שהגמ' (מנחות סח ע"ב) מספרת על מקרה בודד של אחד התלמידים של ר"ע שנפטר משום שלא נהג כבוד בר' טרפון, והיה זה בין פסח לעצרת:

"יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר (שבדיעבד אם הביא פסול) לקודם שתי הלחם (שבדיעבד אם הביא כשר)? אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא, אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט? שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו".

ד. חטא העגל ומיתתם של תלמידי ר"ע

המהר"ל (נצח ישראל עמוד יא/א) תמה על כך שעם ישראל חטא בחטא העגל מיד לאחר נתינת התורה. לכאורה לאחר מעמד מרשים כל כך שקבלו ישראל את התורה בלב אחד ולאחר שהתעלו לדרגתם של מלאכים המקדימים את הנעשה לנשמע לא מובן איך ייתכן שמיד חוטאים בחטא חמור כחטא העגל. המהר"ל מסביר שכגודלו של המעמד כך הנפילה ממנו, ודווקא בגלל גודלו של מעמד הר סיני לכן חטאו בחטא העגל. הוא מביא  מהירושלמי שעם ישראל חטאו בחטא העגל בדיוק בזמן נתינתה של התורה, וז"ל המהר"ל (שם):

"...ובירושלמי דשקלי' (פ"ו הלכה ה') ר' שמואל ב"נ אמר הלוחות  ארכן  ו' טפחים ורחבן ו"ט והיה משה תופס בטפחיים  והקב"ה  בטפחיים  וטפחיים  ריוח באמצע וכיון  שעשו  ישראל אותו מעשה בקש הקב"ה לחטפן גברו  ידיו  של משה וחטפן הוא שהקב"ה משבחו לכל היד  החזקה  יהא  שלמא  לידה דגברא על ימינא ע"כ. ובדבר זה באו לבאר לך כי אותה שעה היו מוכן לחטא כאשר  נתנה  להם  התורה  דוקא,   ולפי הסברא היה ראוי בהפך זה, כי בשעה שנתנה התורה  היה  ראוי שיהיו יותר צדיקים ובאותה שעה באו לידי חטא  הגדול,   וכל  זה  מפני  כי השטן הוא היצר הרע היה   מתגרה   בישראל   בשביל  אותה  מעלה  שקנו ישראל  באותה שעה שאין למעלה מזה..."

הדין בשנים האוחזין בטלית הוא יחלוקו מפני שתפיסת הטלית משני צדדיו מבטאת יותר מכל את השותפות הגמורה שבין שני האנשים האוחזים בטלית. לכן דווקא בעת שהקב"ה תופס טפחיים ומשה רבנו תופס טפחיים ושני הטפחים הנותרים נשארים ביניהם זהו הזמן שהחיבור הגמור שבין עם ישראל להקב"ה, ולכן דווקא בזמן זה חוטא עם ישראל בחטא העגל. בטעם הדבר מסביר המהר"ל שמציאות עולם הזה הנה מציאות של מאבקים תמידיים ואין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם, הכישלון הוא עצמו חלק מהעמידה על דברי תורה וככל שהאדם מתעלה למעלות עליונות יותר כך המאבק נעשה קשה יותר ואם האדם עומד בכך אזי יכול להתעלות למעלה העליונה יותר. 

נראה שהתקופה שבין פסח לעצרת אינה תקופה של אבלות במובן שאנו רגילים כדוגמת האבילות של חודש אב. יש בה התרוממות ועליה ממדרגה למדרגה עד לקבלתה השלמה של התורה. בתקופה של עליה ישנה התמודדות וכשיש התמודדות ישנם גם כישלונות. כמו שבמתן התורה חטא העגל היה דווקא בעת נתינתה של התורה, כך זה לעומת זה - לפני עצרת לפני חג מתן תורה אך בתקופתו של ר"ע שכאמור הוא יסוד תורה שבעל פה, מתו תלמידי ר"ע.

מדוע הם מתו? משיבה הגמ' "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה!"

מהו הקשר בין קבלת תורה שבעל פה לבין חטאם של תלמידי ר"ע? מדוע דווקא העובדה שלא נהגו כבוד זה בזה עכבה את קבלתה של תורה שבעל פה?

המהר"ל (נצח ישראל עמוד יט/א) מסביר את ההבדל בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. בית ראשון נחרב מפני ג' עבירות בעוד שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם:

"…אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם ודבר זה ברור כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם. כהן  אחד  מזבח אחד ונאסרו הבמות שלא היה פירוד וחלוק  בישראל,   והדבר  הזה מבואר ועוד ית' בפרק שאחר  זה.   לכך  בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה   ומפני  כך  נחרב  הבית  בשביל  שנאת  חנם שנחלק  לבבם  והיו מחולקים ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל…"

המהר"ל מסביר שהפסד או הרס דבר מסוים הוא כאשר הסיבה לקיומו בטל. לכן נאמר שבית ראשון חרב בגלל ג' עברות לעומת בית שני שחרב בגלל שנאת חינם. סיבת הקיום של בית ראשון הייתה השכינה השורה בתוכנו, וג' עברות הם ההפך לכך וממילא ביטול סיבת הקיום. לעומת זאת, סיבת הקיום של בית השני לא הייתה השכינה שהרי היה במעלה פחותה מבית ראשון אלא הייתה אחדות עם ישראל. כאשר הייתה שנאת חינם - חרב הבית.

גם הרב קוק זצ"ל מסביר שיסודה של תורה שבעל פה הוא בסגולתה ובתכונותיה המיוחדות של עם ישראל הבאות לידי ביטוי בתלמידי החכמים שבכל דור; וכן כתב באורות התורה (פרק א פיס' ב):

"תורה שבע"פ מונחת בעצם אופיה של האומה, שמצאה את ברכתה ע"י הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבע"פ מתורה שבכתב. כי הרי הגורם הראשי למצוא את נתיבתה היא התורה שבכתב. היחש העליון של האומה עם האלקות העליונה עם המגמה של מגמות, עם הנצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית הלוא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלקית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשורשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

תורה שבכתב היא דבר ה'. לכן ההתמודדות שלנו בעת קבלת התורה היא ביחס שלנו אל הקב"ה. הכישלון א"כ היה בעבודה זרה, בחטא העגל. בתקופתו של ר"ע יסוד תורה שבעל פה ההתמודדות הייתה בנקודת האחדות של האומה שכן יסודה של תורה שבעל פה זהו סגולתה של עם ישראל. לכן הכישלון של תלמידי ר"ע היה בדיוק בנקודה זו - אחדות העם - "שלא נהגו כבוד זה בזה".

מנהגי האבלות שאנו נוהגים אינם בגלל המאורע של המגיפה ומיתת תלמידי ר"ע. באמת אין זה משנה אם הם מתו בין פסח לל"ג בעומר או בין ר"ח אייר לשבועות; האם הם מתו בשנה אחת או בכמה שנים בימי חייו של ר"ע. אלא כפי שביאר השל"ה הזמן גורם וכל זמן מאיר בתכונתו - הזמן שבין פסח לבין עצרת הוא זמן הכנה לקראת קבלתה של תורה שבכתב ותורה שבע"פ. לכן נוהגים אנו מנהגי אבילות לציין את הנפילה בזמן עליית המדרגה בקבלת התורה של תלמידי ר"ע, שהוא יסוד תורה שבעל פה.