מזיכרון לגבורה ועצמאות

קינת דוד אינה פותחת בדברי הספד אלא בצורך ללמד בני יהודה קשת -כיוון שלאחר הפסוק הפותח את הקינה: "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל ב, א יז), דוד המלך מכריז שצריך: "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (שם יח), ורק לאחר מכן הוא מתחיל בדברי הספד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שם יט). השאלה היא; מה ראה דוד לפתוח את הקינה בהכרזה זו החשובה מצד עצמה, בכדי למגר את אויבי ישראל שהם אויבי ה', אך אין בה כלל דברי קינה על שאול ויהונתן שנפלו במלחמה?! משיב על כך המצודת דוד (שם יח):

"טרם התחיל לקונן ראה לאמץ לבות אנשיו לבל ירך לבבם להתייאש מלהרים ראש מול פלישתים ואמר להם הנה באה העת ללמד את בני יהודה קשת מלחמה שהם יתגברו על פלישתים: הנה כתובה - הלא הדבר ההוא הנה כתוב על ספר הישר והוא התורה שנאמר בה יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וכו' (בראשית מ"ט) ונאמר ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה (דברים ל"ג) וכן היה כי דוד הכניעם וגם מלכי יהודה אחריו".

דוד המלך מלמדנו שמתוך הכאב על הנופלים חייבים להמשיך במערכה בגבורה - הכאב האישי על הנופלים במלחמה לאלו שהכירום מקרוב הוא עצום. כך גם גדול הכאב הציבורי על צעירי ישראל שנהרגו בקיצור ימים במאבק מול אויבנו. אך כפי שאסור שכאב זה יביא לידי דיכאון בהיבט האישי, ודאי שאין להסכים שהוא יגרום מורך-רוח בהיבט הלאומי. אם ניתן להרחיב עפ"י דברי בעל ה"מצודות", דוד המלך ע"ה אומר לחייליו: תפקידנו "ללמד בני יהודה קשת", כי על ערכים אלו מסרו את נפשם שאול המלך ושלושת בניו. יתכן שהוא אף תיאר להם את גבורתו של שאול המלך (עפ"י מדרש שמואל, כד), שיצא להילחם בפלישתים עם שלושת בניו למרות שידע שייפול במערכה, כפי שאמר לו שמואל: "ומחר אתה ובניך עמי" (שמואל א, כח יט ). דוד מציין בפני אנשיו שתפקיד זה מפורש בתורה "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך", ומכוח זה הוא אכן ניצח את פלישתים הנלחמים נגד כל גילוי של מלכות בישראל. כך גם בימינו עלינו להמשיך להיאבק לממש את אותם ערכים שעליהם מסרו את נפשם גיבורי ישראל שאנו מתייחדים איתם היום; להמשיך לרדוף את אויבי ה' הקמים עלינו, להמשיך בבניין הארץ, בנין מלכות ישראל וביהמ"ק השלישי בקרוב.

ממותם של שאול המלך ובניו במערכה למדים אנו שבקרב עלולים ליפול גם אנשים שעפ"י חשבון חייהם הפרטי ראויים היו להמשיך לחיות. כך לימדנו דוד המלך ע"ה; שבשעה שמצאו את שאול המלך ישן עם אנשיו, אסר על אבישי בן-צרויה מלפגוע בו, ואמר: "אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיח ה' וְנִקָּה... כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה" (שמואל א, כו ט). ביאר זאת רבינו יהודה הלוי שהסיבות הגורמות את מיתתו של אדם מישראל, יכולות להשתנות כי "יומו יבוא ומת והיא הסיבה הטבעית, או במלחמה ירד ונספה והיא הסיבה המקרית" (כוזרי מאמר ה', כ). עפ"י זה מתבארים דברי הגראי"ה קוק זצ"ל (אורות, המלחמה, א) ש"היחידים הנספים בלא משפט של שטף המלחמה יש בה ממידת מיתת צדיקים מכפרת". כוונתו שהאמור בפסוק: "ויש נספה בלא משפט" (משלי יג, כג) הוא ביחס ל"משפט הפרטי" של חשבון חייהם, שעל פיו הם היו אמורים לחיות, כי היה להם עדיין תפקיד בעולם הזה. אך לרבש"ע יש גם "משפט כללי", וחשבונות כלליים אלו גוברים לעיתים על ה"משפט הפרטי", ומכאן תתבאר משמעותה של "מיתת צדיקים מכפרת".

הנופלים במלחמה בקיצור ימים מיתתם בכלל "מיתת צדיקים מכפרת" - "צדיקים במותם קרויים חיים", כיוון שגם בעוה"ז הם חיים את הנצח של העוה"ב, לכן המוות הגופני אינו משנה את חייהם והם ממשיכים להיות קשורים לחיים שבעוה"ז ולהשפיע בו. אלא שדווקא "מיתתם מכפרת" יותר, כיוון שהם כבר ללא מגבלות גוף ויכולת השפעתם על החיים בעוה"ז גדולה יותר. כך גם צעירי ישראל הנופלים במלחמה, שהיא אמנם תהליך של הרס בתחילתו, אך בסופו של דבר בגללה העולם מתקדם לקראת הגאולה, כלשון הרב זצ"ל: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח" (אורות שם עפ"י ילקוט שמעוני לך-לך, עב). במצב זה, לוקח הקב"ה נפשות מישראל אשר מסרו נפשם בחייהם בעוה"ז על בניין הארץ וגילוי מלכות ה' בארץ, בכדי שהן תפעלנה לאחר מותן לקדם את התהליכים ל"עולמו של משיח". נפילתם יש בה "ממידת מיתת צדיקים מכפרת", משום שגם לאחר מותם הם עדיין קשורים ל"שורש החיים" בעוה"ז כפי שקשורים הצדיקים לאחר מותם, כיוון שעפ"י חשבון חייהם הפרטי הם אמורים לחיות. לפיכך, משפיעים הם יותר דווקא לאחר מותם, להוציא לפועל את ערכי הקודש שעליהם לחמו, ולקדם אותנו ואת כל העולם כולו ל"עולמו של משיח". יהי רצון שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה כן יזכנו הקב"ה לראות בגאולה השלימה, אמן.