גאולתן של ישראל על פי הנבואה

תהליך הגאולה המובא בנבואת יחזקאל (לו, ח) על הקץ המגולה, מופיע בשלבים: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ  לָבוֹא", ומבאר רש"י (סנהדרין צח ע"א): "כשתתן ארץ ישראל פירותיה בעין יפה אז יקרב הקץ" - ברכת האדמה, ובשלב נוסף: "לעמי ישראל כי קרבו לבא" - קיבוץ גלויות. משום כך הוסמכה ברכת קיבוץ גלויות לברכת השנים (מגילה יז ע"ב). ב"חזון העצמות היבשות" שבא בפרק הבא (יחזקאל לז א-יד) מתברר המהלך ביתר שאת ומתגלה תפקידם של המנהיגים והמאמינים בעת הגאולה.

פסוק א: "הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה'  וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה  עֲצָמוֹת"

מה משמעותו של הביטוי: יד ה'? מפרש רש"י (פסוק א): "כל יד ה' שבנבואה לשון כפייה הוא שהיתה הרוח כופה אותו לילך כמשתגע אל מקום שהרוח חפץ".

כפי שיורחב בהמשך, הנביא הוא חלק מהנבואה ולא רק מביט מהצד, ומה שקורה לנביא קורה גם במציאות התחייה הישראלית. אם כן כל הנבואה כמוהו - כמו הנביא בנבואתו. כמו שאומר הנביא בסוף דבריו (פסוק יב): " לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת  קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת  יִשְׂרָאֵל", תהליך התחייה הינו הכרח אלוקי לא תלוי בזכות או בתשובה, כמו המתים בקברותיהם. אלא כיון שהקיץ הקץ מיד נגאלים, מיד מתחיל תהליך הגאולה "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה  אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ, לג), הגאולה היא "צורך גבוה", "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי" (יחזקאל לו, כא).

פסוק ב: "וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד"

הנביא צריך לעבור סביב סביב - "כדי שאראה את כולם" (רד"ק), תהליך התחייה כולל את כל בית ישראל "לבלתי ידח ממנו נידח" (שמו"ב יד, יד).

פסוק ג: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ"

מבחינת המבט האנושי הכביכול - ריאלי אין סיכוי לתחייה, משום שהעצמות יבשות מאד וחסרות טל חיים, ורק מצד המבט האלוקי הפנימי על המציאות תתכן תחייה, "כאומר הנה לפי הטבע אין מקום שיחיו אולם אם רצונך שיחיו, הנה כי כן יחיו" (רד"ק). יש לשאול, מה הצורך לשאלה לנביא? מה חסרה הנבואה ללא השאלה והתשובה? מזכיר הדבר את דברי המדרש על הפסוק (שמות לב, י): "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל",  וכי תופס משה בקב"ה? "אלא כאן פתח לו פתח להתפלל שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם, לא יכלם"  (רש"י, עי' שמות רבה פר' מב). כך אצלנו רומז הקב"ה ליחזקאל שעליו להאמין שהתחייה אפשרית (וכפי שבולט הדבר בהמשך הנבואה). בסוגיה זו אומר המדרש (יל"ש רמז שעה) " א"ל בן אדם מה אתה רואה? א"ל עצמות יבשות. א"ל יש בי כח לחיותן או לאו? א"ל ה' אלוקים אתה ידעת. ולפי שלא האמין, לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה". אם כן זו שאלת מבחן לנביא והיה עליו להאמין בסגולה האלוקית הגנוזה בעצמות היבשות הללו.

פסוק ד: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה' "

בפסוק זה בולט שהנביא איננו נמצא ב"מיצג אלוקי", ורואה את הנבואה בעיני רוחו ומבין את המסר, אלא הנביא הוא זה שמשחק במיצג "הנבא על העצמות", בלעדיו זה לא יעבוד! זאת ועוד אין הוא נדרש רק לצוות על העצמות או לומר להם "עתה יקומו העצמות ויקומו",כי אם  יש לו צורך לפנות אל העצמות היבשות שמעו דבר ה', עליו לרומם את העצמות ולהחדיר בהן את דבר ה', לטעת בהם את דעת ה'.

בדרך קצת שונה, אם כי באותו העיקרון פירש מהר"י קר"א: יחזקאל נשאל האם הוא, יחזקאל, יכול להחיות את העצמות. והשיב - אתה ידעת, זה רק בידך, מפתח החיים ביד הקב"ה זה לא מעשה אנוש. ואז אומר לו הקב"ה אני אעזור לך להחיותן "הנבא אל העצמות האלה". התחייה תלויה באנשי האמונה המאמינים בדור, דרכם מחיה הקב"ה את התהליך, את הקץ המגולה.

פסוקים ה-ו: " כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:

וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ  וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' "

אנו רואים שהתהליך הוא הדרגתי, קמעא קמעא, יש כמה שלבים בתחייה. אולם מדוע נזכרת הרוח פעמיים, פעם בתחילת התהליך ופעם בסופו?

אפשרות אחת, יש כאן סוף מעשה במחשבה תחילה, כאשר מטרת העל היא הרוח - פסוק ה', ובפסוק ו' מופיע הפירוט. בדרך זו באר הרד"ק: "כה אמר, מביא בכם רוח: אחר הבשר והעור והגידים כמו שאמר בפסוק האחר על הסדר".

אולם ישנה אפשרות אחרת ובדרך זו הלכו מצ"ד והמלבי"ם, שהרוח הראשונה היא רוח שמזיזה את העצמות "רוח החיים היסודי", זהו המרץ והרצון הבסיסי הטבעי לבית לאומי ומקלט בטוח המוביל את קיבוץ הגלויות בתחילתו, ואילו הרוח בסוף התהליך היא "הנשמה העליונה" שבאה אח"כ על הגוף הנבנה.

פסוק ז: "וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ "

התהליך מונע ברעש, בקשיים ובחבלי לידה, כפי שמלמד המדרש (יל"ש רמז שעה): "אמר לפניו: מה הנבואה מביאה בשר וגידים שאכלו מהם חיה ועוף שמתו בארץ אחרת? מיד הקב"ה השמיע קולו מבין שני הכרובים ורעשה הארץ שנאמר והנה רעש…", ורעש הארץ הזה מביא את העצמות, הבשר והגידים מכל מקום שהם - יצירת הקיבוץ הלאומי, בנין הגוף הלאומי שמתחדש בשיבה לארץ, נעשה ברעש גדול, מהפכות גדולות בעולם, עמים וממלכות נופלים וקמים, נעים ונדים להביא את גאולתם של ישראל.

פסוק ח: " וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם "

בניגוד לפסוק ז' שם ישנם רק קולות ורעשים, ככל שהתהליך מתקדם הוא נעשה יותר ברור וקל לזיהוי-וראיתי.

אך מדוע ורוח אין בהם? לכאורה הנבואה היתה גם על הרוח מדוע היא לא התממשה?

ראשית, אנו למדים שבשלב תחיית הרוח - רוח ה' - הרוח השכלי, התהליך כאילו נעצר, אין את אותו הרצף ההדרגתי של עצמות, גידים, בשר, עור ורוח אין בהם ישנה עצירה. אולם יש להבין את פשרה וכוונתה.

מבאר המלבי"ם: "כי כל שינוי בטבע יעשה ע"י הנביא, אבל להחזיר נשמות לפגרים מתים לא יהיה רק ע"יה'לבדו", ולכן לא באה הרוח ע"י הנביא. כלומר יש צורך להדגיש:

א. שהרוח היא אלוקית, הרוח המחיה את העצמות היא הענין האלוקי בעצמו וכדי ללמד זאת יש צורך שגם ה"מתודה", הדרך, השיטה בה הרוח מגיעה תברר שמדובר במדרגה אלוקית, ולכן התהליך נפסק.

ב. על מנת להגיע לשלב תחית הרוח האלוקית יש צורך בהעמקת הנבואה ובהעמקת האמונה אצל גדולי האמונה שהתהליך תלוי במבטם המאמין על המציאות - "כי עין בעין יראו". שהרי בסופו של דבר גם הרוח הגיעה דרך נבואתו של הנביא.

פסוק ט:  "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ"

יש כאן כפילות, הדגשה, הנבא הנבא - הכל תלוי בנבואתך באמונתך. מלבד זאת, הפניה המחודשת של ה' לנביא, באותו הסגנון  של תחילת המראה: "ויאמר אלי הינבא על העצמות האלה ואמרת אליהם" מעידה על כך שבשלב זה של הגאולה יש צורך בנבואה מחודשת, בלימוד מחודש, כמו בשלב הראשון - נבנית קומה חדשה.

פסוק י: "וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד "

זאת לעומת הסגנון בשלב הקודם "ונבאתי כאשר צֻוֵּיתִי" ( פסוק ז), מה ההבדל בין שני הסגנונות?

בפסוק ז' הנושא הוא האדם הנביא - אני נבאתי כאשר ציוו אותי, לעומת זאת בפסוק י' והנבאתי לשון הפעיל- מישהו נבא אותי כאשר הוא ציוה אותי, הנושא כאן זה אלוקים המצווה. בהתאם לשלב זה של תחיית הרוח האלוקית בהתאם להפסקה ברצף של מהלך התחייה על מנת לברר שהתחייה היא תהליך אלוקי, גם הסגנון פה מדגיש את הצד האלוקי של הגאולה, ואת היות המפעל - מפעל אלוקי.

פסוק יא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ"

מלמדנו פה יחזקאל הנביא שכל גאולתם של ישראל תלויה היא בראש ובראשונה בנביא, באנשים שאינם קטני אמונה אלא גדולי אמונה שמאמינים בדור, בכל הדור - סביב סביב, ומאמינים הם שלמרות שמבחינה ריאלית או דמוגרפית אין סיכוי לחזרת עם ישראל לארצו, הרי שהמאמין המכוון את עינו האנושית כלפי העין האלוקית ומישר מבטו על פי המבט האלוקי יודע הוא שהקיץ הקץ, בא יבוא ולא יכזב. ומפיחים הם הגדולים הללו  את דבר ה' בעצמות היבשות בעצם אמונתם בחיות הפנימית המצויה בעצמות.

ביתר עומק, כאשר נבנה הגוף נבנתה המדינה והתהליך כאילו "נעצר" לפני שלב "הרוח השכלי" רוח דעת ויראת ה', כאשר הגוף הלאומי איתן אך דעת ה' חסרה בו אז נדרשים הצדיקים להיות מאמינים, לא להתמלא באכזבות יאושים ועצבונות, אלא להפיח רוח בגוף הלאומי שקם לתחייה מבית הקברות היא הגלות הארוכה.

הזקנים הרואים את בנין הבית השני ביסודו בוכים, כאשר הם נזכרים בצער בהשוואתו לבית הראשון כנאמר בעזרא (ג, יב-יג): "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל: וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק".  על הזקנים הללו אומר הנביא זכריה בנבואתו (ד, י): "כי מי בז ליום קטנות", "מי שהיה מבזה בלבו יום בנין הבית הזה לחשבו יום קטנות לפי קוטן הבנין" (מצ"ד), וכדברי הגמרא (סוטה  מח ע"ב) בהסבר פסוק זה: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בקב"ה".

הצדיקים צריכים להיות אנשי אמנה להאמין בגודל הטמון בבנין הקטן בכמות או באיכות, ולהאמין  ש"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב, ט). עליהם להיות צופי ישועה כפי שבאר הרב קוק (עין איה שבת ח"א עמ' 152 אות קסד): "… והצפיה כוללת שימת עין תדירית גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, לפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא של איזו הערה שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה יחיש פעולתו ולא יעזוב…". כלומר נתבע הנביא, נתבעים הצופים, נתבעים המאמינים להאמין בגנוז בדור באמונה אקטיבית, אמונה של צפיית הישועה אל מול הערך של גאולת ישראל השבים מהגלות ומתעוררים לתחייה מבית הקברות, אמונה שמפיחה רוח וחיים. כפי שבשלב הגאולה המעשית על הצופה להיות פועל עם א-ל, היינו להאמין ולעשות את כל מה שניתן, כך יש לפעול עם א-ל גם בהבאת הרוח, בבנין התודעה האמונית של הגאולה, שראשיתה באמונת הצופים לישועה בתוכם פנימה ומהם תצא הרוח על כל המפעל. עיקר תפקידם של צופי הישועה היא העמקת הצפיה והאמונה בתוכם פנימה, ובזאת תלויה הגאולה, כדברי הרב חרל"פ (מעייני הישועה פ"ב עמ' יג): "… שכל מה שמוסיפים לקוות ולצפות לראות בטובתו של ישראל מקרבים את הגאולה… ולא עוד אלא שכל יסודה של הגאולה היא צפית הישועה האמיתית… ואם לפעמים מתחילים אורות הגאולה להתנוצץ ולהתגלות ובדרך פתאומית נעלמים, אין זה אלא מפני שהצפיה לישועה לא הייתה שלמה…".

 פעולה זו וצפיית ישועה זו מתרחשת בראש ובראשונה פנימה בקרב הצופה והמאמין, כפי שיחזקאל נתבע להחיות את המתים מהרוח הפנימית שהייתה בקרבו. יחזקאל הנביא נדרש להאמין בחיות הישראלית הנמצאת בפנימיות העצמות היבשות, לאחר שברר לעצמו והעמיק את נבואתו - אמונתו ברוח האלוקית שהיא המחיה את המפעל המעשי, היינו את הגויה הלאומית. תוצאת האמונה פועלת בשכל ובנפש הלאומית, בשעה שישנה מוכנות להתגלותה - עומדת היא להתגלות, כאשר הנביא ואנשי האמונה יעמיקו את אמונתם, ותתגלה רוח ודעת ה' בלבם פנימה. כדברי הרב קוק (ערפלי טוהר עמ' לט): "… על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה, וכל המניות המתוספות אצלם בחשאי פועלות את פעולתן לטובה…".

ההתבוננות בסדרי הגאולה מברכת השנים לקיבוץ גלויות, ומבנין הגוף הלאומי לבנין הרוח הוא סדר זרעים "מאמין בחי עולמים וזורע" (שבת לא ע"א). וכך היא האמונה בקץ המגולה מברכת הארץ לקיבוץ גלויות מהצד המעשי החיצוני אל ההתבוננות הפנימית בסדרי התחייה. לשם כך דרושה עבודתו של יחזקאל הנביא, להיות מאנשי האמונה ב"עצמות היבשות" ולהוסיף אומץ במעברים הקשים בין השלבים, כדברי הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 72-3, להוסיף אומץ):  "…מה יאמר המחנה של השרדים אשר ה' קורא? … התחזקו כורים הוסיפו להעמיק. …ואם מי הבאר אשר התחילו להיות מפכים רפש וטיט הנם מזרימים, לא נפרוש בשביל זה מהעבודה, כי אם ביתר חיל ויתר אומץ, נעמיק לחפור את באר תחייתנו הקדושה, ובת קול עתידה להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו.

 נוסיף להעמיק את באר התחייה ברוח ובחומר… ".