תפילת היחיד והציבור בימים הנוראים

א. היחיד והציבור בראש-השנה 

במשנה (ראש השנה פ"א מ"ב) נאמר: 'בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'.

הבבלי ראש השנה (יח ע"א) מביא שלושה פירושים המסבירים את המושג 'כבני מרון' - 'ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן'[1]; 'כמעלות בית מרון, הדרך קצר ואין שניים יכולין לילך זה בצד זה'[2]; 'כחיילות של בית דוד' שהיו יוצאים זה אחר זה.

המכנה המשותף בין שלושת הסברים אלו הוא, שהקב"ה דן כל יחיד ויחיד בפני עצמו.[3]

בהמשך דברי הבבלי נאמר: 'וכולן נסקרין בסקירה אחת... הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם'. דברים אלו נראים כמנוגדים לאמור לעיל, שהרי שלושת הביאורים למושג 'בני מרון' מבטאים את הדין הפרטי על כל יחיד ויחיד ואילו 'סקירה אחת' מורה שהקב"ה דן את כל הבריות יחדיו.

נראה ששני עניינים אלו, 'בני מרון' ו'סקירה אחת', מבטאים ב' בחינות בדין של ראש השנה, הפועלות יחד ביום זה ומשלימות זו את זו - הדין הפרטי והדין הכללי.

הבחינה הראשונה היא הדין הפרטי על האדם המתבטאת במושג 'בני מרון'.

מדברי המשנה (סנהדרין פ"ד מ"ה) עולה שעל האדם להיות חדור בתודעה כי הוא יחיד ומיוחד ובשבילו נברא העולם: 'כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם'.

תודעה זו מטילה על האדם אחריות על כל הסובב אותו לטוב ולרע, כדברי מסילת ישרים (פ"א): 'כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם, הנה הוא עומד בשיקול גדול - כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עימו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עימו'.[4]

תפקיד משמעותי זה הניתן לאדם, שבמעשיו יכול הוא להכריע את העולם כולו לזכות או חובה,[5] מדרבן אותו להימנעות מעבירות, כדברי רש"י (סנהדרין לז ע"א ד"ה בשבילי): 'חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת, וימשוך ממנה'.

בראש השנה נידון האדם הפרטי על מעשיו, עובר הוא לפני מלך המשפט 'כבני מרון' לבחינת מעשיו הפרטיים האם הכריעו את העולם לזכות או חלילה לחובה.

אולם על-אף תודעה אינדיבידואלית זו, האדם הפרטי נתון בתוך מעגל הסובבים אותו, ובכך הוא מרכיב את הישות הנקראת 'ציבור'.[6] בכך, מעֵבר לתפקיד האישי המוטל על האדם ישנו תפקיד ציבורי המוטל על כלל הציבור להשלים ולהוציא מהכוח אל הפועל את שלימות ותכלית הבריאה.[7]

תפקיד זה מטיל אחריות על כל יחיד ויחיד, כי אם אינו ממלא את תפקידו הרי הוא פוגע בשלימות המיוחדת של הציבור כולו.[8] ומאידך, שותפות היחיד כחלק מהציבור מהווה זכות עבורו כשהוא מקבל את זכויותיו של הציבור.[9] זוהי הבחינה השנייה של הדין בראש-השנה, 'בסקירה אחת' שהקב"ה סוקר את כולם יחד, האם הציבור מילא את המוטל עליו להשלמת הבריאה.

נמצאנו למדים שיש בראש-השנה ב' בחינות בדין - בחינת 'בני מרון' המבטאת את עבודת היחיד ואחריותו על כל העולם, ובחינת 'סקירה אחת' המבטאת את עבודת היחיד כחלק מהציבור.

ב. היחיד והציבור ביום הכיפורים

ב' בחינות אלו משתקפות גם בכפרת יום הכיפורים.

הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ז) מגדיר את יום הכיפורים כזמן בעל משמעות כפולה: 'יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל'. יום הכיפורים הוא יום של תשובה ליחיד על מעשיו הפרטיים, אך בשל היות היחיד חלק מהציבור כולו הרי שיום זה מתייחד הוא גם כ'קץ מחילה וסליחה לישראל', היינו לכלל ישראל.[10]

כפילות זו במשמעותו של היום מופיעה גם בברכת קדושת היום: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל'. כלומר, 'לעוונותינו' כיחידים, 'ולעוונות בית ישראל'.[11]

בכך נוכל להבין את השוני בין הווידוי הנאמר בתפילת היחיד לווידוי הנאמר בציבור.[12]

ווידוי היחיד מתחיל בהכרת החטאים, 'אשמנו, בגדנו', ובבקשת סליחה בווידוי הארוך 'סלח לנו, מחל לנו'. בכך, היחיד עומד מול בוראו כבודד, אין לו תביעה לכפרה אלא רק בקשה לסליחה.

ואילו לווידוי הציבור קודמות הסליחות שהן מבטאות את הברית בין כנסת ישראל, הציבור בכללותו, לבין הקב"ה: 'זכור עדתך קנית קדם... זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך'. רק לאחר הקדמות מילים אלו שר הציבור בנעימה[13] את 'אשמנו, בגדנו' ותובע לאחר מכך את הכפרה: 'מחל לעוונותינו ביום הכיפורים הזה, מחה והעבר פשעינו'.

ג. שליח ציבור בימים נוראים

עבודת היחיד ועבודת הציבור בימים הנוראים באה לידי ביטוי בתפילות ימים אלו המחולקות לשניים - תפילת היחיד הנאמרת בלחש ותפילת הציבור הנאמרת ע"י שליח הציבור.

להבנת ב' סוגי תפילות אלו עלינו להבין את משמעותה של תפילת חזרת שליח הציבור על התפילה בקול רם.[14]

המשנה תענית (פ"ב מ"ב) הגדירה בצורה ברורה מי ראוי להיות ש"ץ בתעניות: 'עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא ליבו שלם בתפילה'.[15]   

ובדברי הבבלי תענית (טז ע"א-ע"ב) ישנה הרחבה משמעותית של גדרים אלו: 'אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל - איזהו רגיל? רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן... ביתו ריקם מן העבירה, ופרקו נאה... זה שלא יצא עליו שם רע בילדותו'.

הגדרות מדוקדקות אלו שנאמרו ביחס למינוי שליח ציבור בתעניות, לא הוזכרו בדברי הרמב"ם (הל' תפילה פ"ח הי"א) ביחס למינוי שליח ציבור לחזרת הש"ץ של הימים הרגילים.[16] לדבריו, התנאים למינוי שליח ציבור בימים הרגילים מסתכמים בהיותו 'גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו'.

ההבדל בכך הוא לאור הבנת מטרת חזרת השליח ציבור על התפילה - תפילה זו נתקנה כדי להוציא ידי חובת תפילה את מי שאינו בקיא בה.[17] כלומר, מוטלת חובת תפילה על היחיד[18] וכאשר הוא אינו מסוגל להתפלל מחמת העדר בקיאותו בה שליח הציבור מוציא אותו ידי חובה, ככל המצוות שאדם אחר יכול להוציא ידי חובה את חבירו.[19] בכך, מקבלת חזרת הש"ץ משמעות של תפילת היחיד להוצאתו ידי חובת התפילה המוטלת עליו.

לעומת זאת, חזרת הש"ץ בתעניות יסודה היא תפילת הציבור,[20] כאשר שליח הציבור מתפלל עבור הציבור ומביא את תפילתם לפני הקב"ה, ככהן המקריב את קרבן הציבור בעבורם.[21] דבר זה ניכר מדברי המשנה תענית (פ"ב מ"ב-מ"ד) בה מבואר שבחזרת הש"ץ בתעניות נוספו שש ברכות, אותן לא אומר היחיד בתפילת לחש.[22] ברכות אלו נאמרות ע"י השליח ציבור בלשון נוכח כלפי הציבור, לדוגמה: 'מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם', לשון אותה לא מצאנו בחזרת הש"ץ של הימים הרגילים בהם השליח ציבור כולל את עצמו בתפילה.

מכך נראה שברכות אלו הנאמרות בתעניות מהוות את מהותה של חזרת הש"ץ בימים אלו, בה השליח ציבור מתפלל עבור הציבור ומביא את תפילתן לפני הקב"ה.[23] לכן, דווקא בתעניות ישנם גדרים מדוקדקים למינוי שליח ציבור, שיהיה אדם ראוי ביותר לעמוד מול הקב"ה ולהביא את תפילת הציבור לפניו. לעומת זאת, מינוי שליח ציבור ביתר הימים אינו זוקק תנאים מדוקדקים אלו משום שגדר חזרת הש"ץ היא להוציא ידי חובה את שאינו בקי, ולשם כך אין צורך אלא בתנאים בסיסיים.

לאור האמור עד כה, שיש בתפילות הימים הנוראים את עבודת היחיד ועבודת הציבור, הרי שהדבר בא לידי ביטוי ומשמעות בחזרת הש"ץ בימים אלו, שהיא נושאת אופי כפול.

מצד אחד, ישנה חובה פרטית על כל יחיד להתפלל את תפילות היום, ובכך חזרת הש"ץ מהווה הוצאה ידי החובה הפרטית של היחיד. מצד שני, יש את תפילת הציבור כשכל יחיד מהווה חלק ממנו, ובכך שליח הציבור משמש כנציג הציבור להעברת תפילתם לפני הקב"ה,[24] כפי שאומר בעצמו בתפילת 'הנני העני ממעש': 'בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי'.

אשר לכן, אותם הדקדוקים שנאמרו במינוי שליח ציבור בתעניות תקפים גם במינוי שליח ציבור לימים הנוראים, כדברי חיי אדם (כלל קלח סעי' ד): 'ויש להחמיר בימים נוראים על כל פנים ליתן עליהם כל חומר תעניות'.[25]

נמצאנו למדים מכל האמור שמוטלת אחריות על כתפי האדם היחיד לא רק כאישיות פרטית, אלא גם כחלק מהציבור בו הוא שרוי. אך יתרה מזו, מוטלת אחריות על שליח הציבור בימים הנוראים לא רק להוציא ידי חובה את היחיד, אלא להיות נציג הציבור להביא את תפילתם לפני הקב"ה.   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] רש"י, ראש השנה יח ע"א ד"ה בראש.

[2] רש"י, ראש השנה יח ע"א ד"ה כמעלות.

[3] להסבר כל משל בפני עצמו, ראה: הרב יצחק בלאזר, כוכבי אור, בתוך: אור ישראל השלם, עמ' קכה ע"א-קכז ע"ב.

[4] ראה גם: מדרש, קהלת רבה פרשה ז.

[5] ראה: בבלי קידושין, מ ע"ב.

[6] להגדרת 'ציבור' בישראל, ראה: רמב"ן, ויקרא פ"א פס' א; מהר"ל, גור אריה שם; רש"ר הירש, ויקרא פ"י פס' ו; הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן, סי' קכד; אורות, אורות ישראל עמ' קמד אות ג; שם, עמ' קס אות ז). על תפקידו הכפול של היחיד, ראה: הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 86-87.

[7] זו הכוונה בדברי הבבלי (יבמות סב ע"א; נידה יג ע"ב): 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף', וביאר רש"י, שם ד"ה משום, שהכוונה על 'אוצר ששמו גוף'. וביאר רבי חיים ויטאל, עץ הדעת טוב, סוף פרשת בהר ד"ה את ספיח, שאוצר הנשמות הוא גופו של אדם הראשון לפני החטא שכלל בתוכו את כל נשמות ישראל. בכך, כל הנשמות הפרטיות מהוות פרטים בעבודה הכללית של אדם הראשון ושלימות הבריאה מושגת ע"י צירוף עבודת כל הנשמות. ראה גם: ספר חסידים, סי' תק.

[8] ראה: הראי"ה קוק, אורות התשובה פ"ח אות ג.

[9] ראה: תומר דבורה, פ"א מידה ד, על העשירי שמשלים את המניין, שנוטל שכר כל הבאים אחריו; כן בנוגע לקיום תרי"ג מצוות המתקיימות ע"י כל ישראל יחדיו, ראה: אור החיים, שמות לט, לב.  

[10] בזמן בית המקדש הביטוי לכך היה בכפרת השעיר, כדברי הרמב"ם, הל' תשובה פ"א ה"ב: 'שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל'.

על  הדרך שעל היחיד לעבור כדי לזכות בכפרת הציבור, ראה: הראי"ה קוק (נזיר אחיו, ח"א עמ' לד; מועדי הראי"ה, עמ' עג); הגרי"ד סולובייצי'ק, על התשובה עמ' 93.

[11] על היות יו"כ כיום כפרה על כלל ישראל ניתן ללמוד גם מדברי הרמ"א, או"ח סי' תרכא סעי' ה, שביום זה מזכירים נשמות המתים המהווים חלק מכלל ישראל הזקוק לכפרה. יתכן שלפיכך נקרא יום זה בלשון רבים 'כיפורים', על היחיד ועל הציבור; על עניין כפרת המתים, ראה: משנת רבינו יוסף (עמ' 226-227).

[12] ראה: הגרי"ד סולובייצ'יק (על התשובה עמ' 91; הררי קדם ח"א סי' נא אות ג).

[13] ראה: תפארת ישראל, תענית פ"ד מ"ח, יכין אות סג; משנה שכיר, מועדים ח"א עמ' 117; הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה עמ' 91.

[14] למשמעותה הפנימית של חזרת הש"ץ, ראה: כף החיים, או"ח סי' נג ס"ק קפו; שם, סי' קכד ס"ק ב.

[15] ראה גם: רמב"ם, הל' תעניות פ"ד ה"ד; טור, או"ח סי' תקעט; שו"ע, שם סעי' א.

[16] אמנם, בדברי הטור, או"ח סי' נג; שו"ע, שם סעי' ד, הובאו הגדרות אלו גם במינוי ש"ץ של הימים הרגילים. אך ראה: באר היטב, שם ס"ק ז, בשם אחרונים שדין זה אינו נוהג בש"ץ של הימים הרגילים; ראה גם: משנה ברורה, שם ס"ק יח; שם, ס"ק כב; כף החיים, או"ח סי' נג ס"ק יז.

[17] בבלי ראש השנה, לד ע"ב. השווה גם: שם, יז ע"ב. אודות השאלה האם תקנה זו נותרה גם כשכל הציבור בקי בתפילה, ראה: רמב"ם (שו"ת הרמב"ם פאר הדור, סי' קמח; בית יוסף, או"ח סי' קמח) שמעמיד את התקנה גם בצורה כזו. אולם, שו"ת הרדב"ז, ח"ד סי' צד, מביא שהרמב"ם עצמו ביטל את חזרת הש"ץ.

[18] בגדר החובה ותוקפה נחלקו הרמב"ם, הל' תפילה פ"א ה"א, והרמב"ן, השגות לספר המצוות מצוות עשה ה.

[19] ראה: שו"ע, או"ח סי' קכד סעי' ד; רמ"א, שם; בית יוסף, או"ח סי' קכד; דרכי משה, שם אות ב.

[20] על הגדרת חזרת הש"ץ כתפילת הציבור, ראה: הגרי"ד סולובייצ'יק, 'עניין חזרת הש"ץ', בתוך: מסורה ה (אדר תשנ"א) עמ' ו והילך; נפש הרב, עמ' קכג-קכח; מועדים וזמנים, ח"א סי' ז ד"ה ואקדים.

[21] ראה: מהר"צ חיות, כל ספרי מוהר"ץ חיות ח"ב עמ' תריא-תריב; לאור זאת יש להוסיף, שבתפילת לחש היחיד מדמיין מדמיין בעיני רוחו את השיבה למקדש ובחזרת הש"ץ הוא חש זאת בפועל, כאשר הוא משתחווה בתפילת 'רצה' וכהנים עולים לדוכן כבבית המקדש, וביו"כ הופך בית הכנסת לעזרה של המקדש בעת אמירת 'סדר העבודה' כשהעם משתחווה על הרצפה, ראה: הגרי"ד סולובייצי'ק, הררי קדם ח"א סי' ע אות א. עוד על החזרת הש"ץ ביו"כ כקרבן וההשלכות מכך, ראה: מקראי קודש (פראנק), ימים נוראים סי' כב הערות 1-3.  

[22] משנה תענית, פ"ב מ"ב.

[23] ניתן להביא ראיה נוספת לכך מלשון המשנה תענית, פ"ב מ"ב: 'עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ורגיל'. בשונה מהימים הרגילים בהם מינוי הש"ץ נעשה לפני תפילת לחש, בתענית המינוי בא לאחר שעמדו בתפילת לחש, דבר המורה על האמור שחזרת הש"ץ בתענית היא בעלת אופי מהותי שונה מחזרת הש"ץ ביתר הימים.

[24] ראה: ריטב"א, ראש השנה לד ע"ב ד"ה ר"ג, המבאר את עניינו של שליח ציבור המאחד ומאגד את כל היחידים לידי כלל: 'בציבור חשיב צירוף כאילו הוא מוציא בפיו... שכולם כאיש אחד'.

[25] ראה גם: רמ"א, או"ח סי' תקפא סעי' א.