צמיחה והתחדשות מתוך משבר

א. הראייה הכוללת

באופן תמידי חל ט"ו בשבט בתחילת ספר שמות הרצוף באירועי שעבוד בני ישראל במצריים, עיתוי הממחיש לנו היטיב את עניינו של ט"ו בשבט.

אמנם ספר שמות נקרא 'ספר הגאולה', אך בתחילתו הוא רצוף בשעבוד קשה במצריים, אז הגאולה לא הייתה נראית כלל לישראל. ברם נראה שדווקא משום כך נקרא הוא 'ספר הגאולה', להורות לנו שהשעבוד והצרות הם חלק הכרחי מהגאולה אף שאין היא נראית וניכרת לעת עתה.

הביטוי המשמעותי לכך היה לאחר שעברו ישראל את ים סוף ושרו את 'שירת הים', בה נאמר 'ויאמינו בה''. וקשה, וכי רק עתה הגיע זמן האמונה, הלא ראו הם ישראל את שידוד מערכות הטבע במכות שהביא הקב"ה על מצריים, וכבר אז היה עליהם להאמין בו?

המענה לכך טמון בדברי רש"י (במדבר טו, מא) השוזר בין שירת הים למצוות ציצית:

ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים.

חוטי הציצית נפרדים המה זה מזה, אך מקורם בקשר אחד הכורכם יחד וממנו הם נפרדים, 'להזכיר דכל השתלשלות חיי האדם... באו ממקור העליון סיבת כל הסיבות יתברך'.1 אכן, לעיתים נראה לו לאדם שרצף אירועים סובבים אותו והוא אינו מוצא את מקורם וההקשר שלהם המוביל אותו אל היעד. כאן באה לה מצוות ציצית, אותה נושא האדם על לבושו במהלך יומו, להזכיר לו שיש להביט במציאות בראייה כוללת ואז נבין שיש מי שמסובב את האירועים וממקור אחד יצאו הם.

הטיב לבטא זאת הרמב"ן (במדבר טו, לח) כשמבאר את דברי חז"ל 'תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד':

הזיכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למידה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל... וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי בריחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת.

צבע המים שבים הוא שקוף, אך ככל שמתרחק האדם מהים ומביט בראייה רחבה, הוא נוכח לדעת שצבע המים הוא כתכלת השמים. ראיית התכלת שבציצית מהווה תזכורת חיה למידת 'כל' הכוללת את כל האירועים הפרטיים, רק אם אכן נביט במבט רחב.2

ברעיון זה מסביר הרב משה סופר את תשובת הקב"ה למשה אודות בקשתו 'הראני נא את כבודך', אז השיב לו הקב"ה 'וראית את אחורי ופני לא יראו':

הנה אנו רואים כמה דברים סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ מתחת, אשר אנו תמהים למה עשה השי"ת ככה. אבל לאחר רבות הזמן אנו רואים ומבינים למפרע הכל כאשר לכל, כל הסיבות תכלית כוונתן כי כולן היו הכנות כדי שיעשה דבר גדול כזה, כאשר היה בנס פורים הריגת ושתי ולקיחת אסתר, וכל הסיבות שהסביבו לדבר הזה הכל היה הכנה להצלת ישראל. אבל קודם שנעשה פתגם המלך אין אנו מבינים, רק מאמינים כי בלי ספק לא דבר ריק הוא, רק ממנו טעם כמוס ונעלם... וזה וראית את אחורי, לאחר שנעשה תכלית הדבר תראה ותבין למפרע מה שהיה ומה שנעשה. אבל פני לא יראו, קודם עשיית הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו.3

נראה שהבנה זו מצויה מכבר באבחנת חז"ל בין עולם הזה לעולם הבא:

לא כעולם הזה העולם הבא - העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא, כולו הטוב והמטיב.4

הרב יחזקאל לנדא הביא את ביאורו של הרב אפרים ריישר המגיד מבראד:

האדם בעולם הזה אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאילו הוא רעה, כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו ייסורים והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת. אבל החכם סובל בשמחה, וכן הוא ייסורי הרשעים הם תחבושת. אמנם, אחר מותו שרואה ומבין הטוב האמיתי. וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה, נאמר ביום ההוא אודך כי אנפת בי, שנותן הודאה לשעבר על שנתאנף בו הקב"ה לפי שעה להטיבו באחריתו.5

נשוב לשירת הים - אמנם ישראל ראו את המכות במצריים, אך עקב היותם בתוך האירועים והשעבוד הנפשי נדמה היה להם שאין כל קשר בין האירועים והם אינם מובילים אותם לגאולה. רק בעומדם על ים סוף התגלה לישראל למפרע שיש מקור וייעוד אחד לכל האירועים.

הבנה זו תעמיד לנו בקרן אורה את דברי המדרש המציין שבשירת הים תוקן חטאו של משה:

אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה, והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר משה.6

בקשת משה מפרעה לשחרר את ישראל עוררה התנגדות והכבדה בשעבוד ישראל, אך אירוע זה היה חלק מתהליך הגאולה, אף שבאותה העת לא ניכר הדבר. המילה 'אז' חוזרת על עצמה בדברי המדרש גם בהמשך:

אז ישיר משה, הה"ד נכון כסאך מאז. אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר נכון כסאך מאז.

המילה 'אז' מורכבת מהאות ז' המורה על הריבוי הטבעי7 ומהאות א' המורה על יחידו של עולם שכל האירועים והריבוי הטבעי במציאות ממקור אחד המה והם חלק מתהליך ארוך שיש לו ייעוד סופי.8 בשירת הים, אותה שרו ישראל בהבנה שיש מקור אחד לכל האירועים הנראים נפרדים, התיישבה מלכותו של הקב"ה, ניכר היה בעולם שיש מנהיג לעולם וכל האירועים מקורם מאלופו של עולם.

זו עניינה של שירה בכלל, כאשר למראית העין כל קול שונה מחבירו אבל ההרמוניה יוצרת מנגינה מופלאה שכל קול מוצא את מקומו וייעודו, כדברי הרב ברוך אפשטיין:

כל אחד משמיע קול בתכונה משונה משל חבירו, זה מרים קולו וזה משפיל, זה קולו עב וזה קולו דק, זה קולו ארוך וזה קולו קצר, לזה קול שאגת ארי וקול שחל ולזה קול דק ורך כמו עף השמים יוליך את הקול. ומכל אלה נראה בהשקפה ראשונה שקול כל אחד סותר את חבירו... וערבוביא משונה שוררת בניהם. אבל על האמת אין זה כן וסופו מוכיח כי הן לבסוף נראה תכלית הדבר, כי לבסוף מתברר אשר מכל ערבוב הקולות השונות ומשונות יחד תצא מנגינה יפה וזמרה נאה וערבה לאוזן ולרגש הנפש, תשמח את הלב, תענג את הנפש ותרומם את הרוח.9

מצאנו למדים, גם כאשר איננו מבינים את כל האירועים, ואין אנו רואים את התכלית שבהם, מ"מ עלינו לדעת ששורש אחד להם ותכליתם בוא תבוא.

ב. ט"ו בשבט: השינוי הבלתי-נראה

נראה שזהו גם עניינו של ט"ו בשבט, החל בפרשיות הגלות והגאולה, להורות לנו שהשינוי שמתחיל להתחולל בטבע, אף שאינו ניכר לעת עתה מ"מ בעתיד הוא יעשה פרי. ט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילן, כשההשלכה ההלכתית מכך היא המעבר בין שנות המעשר.10 כלומר, פרי שחנט עד ט"ו בשבט שייך לשנת המעשר הקודמת, ואילו פרי שחנט מט"ו בשבט והילך שייך לשנת המעשר הבאה.

חז"ל הסבירו זאת כך: 'משום הואיל ויצאו רוב גשמי שנה'.11 וביאר רש"י, אמנם החורף לא הסתיים, אך עונת הגשמים ממנה ניזון האילן עברה את שיאה, וכעת מט"ו בשבט מתחילים הפירות לחנוט.12

ברם, אם נצא למטעים בט"ו בשבט, קשה מאוד לראות חנטה במרבית האילנות (הן לפי השיטה שמדובר על תחילת הפריחה, והן לפי השיטה הסוברת שחנטה היא הוצאת פרי קטן), אז כיצד ניתן לקבוע שתאריך זה מהווה 'לשון מאזניים' לשנות המעשר, למעבר לשנה חדשה?

התשובה לכך היא, שבתאריך זה מתחיל להתחולל שינוי פנימי באילנות, אף שאינו ניכר לנו למראית העין. הירושלמי (שקלים ח ע"א) דן בהגדרות הזמן הקובעות את מועדי עישור בהמה. לדבריו, החנטה בפירות מקבילה לעיבור בבהמה. תחילתו של העיבור אינו נראה במציאות, ולעתים אף המעוברת עצמה טרם יודעת כי מעוברת היא. אולם בשעה זו מתחיל התהליך כבר להתרחש, הכלים מתחילים להיבנות והנשמה נמצאת בגוף.

נדמה שזו כוונתו של רבינו תם בהסבר המחלוקת האם בתשרי או בניסן נברא העולם:

דאלו ואלו דברי אלהים חיים. ואיכא למימר, דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן.13

ט"ו בשבט נמצא בשלב המחשבה, שלב ההיריון 'היום הרת עולם', הניצנים עוד לא נראו בארץ, הטבע אמנם מתחיל להתעורר אך טרם ניכר לנו הדבר. ביטוי לכך מצאנו בדברי הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב.14 לדבריו, לשיטה הסוברת שבניסן נברא העולם, נמצא שט"ו בשבט הוא ארבעים יום לפני יצירת האדם, החלה בתאריך כ"ה אדר. ארבעים יום קודם היצירה לא ניכר במציאות מאומה, ובכל זאת מדובר על יום משמעותי בבריאה ובאדם. להורות לנו, גם אם אין האירועים ניכרים לנו, מ"מ ישנם תהליכים פנימיים מתחת לפני הקרקע שתורמים ומביאים עימם את הבאות, כלשונו של הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים:

ביום הזה עולה השרף באילנות והפירות חונטים, אף שלא נראה מבחוץ השתנות מתמול שלשום, עם כל זה נכנס בפנימיותו בתוכו ושורשו לחלוחית ושרף שמזה מתחיל לחנוט עד אשר יעשה פרי.15

אם נבקש להעמיק עוד ברעיון זה, נמצא את דבריו המרתקים של הרש"ר הירש.16 לדבריו, התפיסה היהודית מבקשת לייחס חשיבות ומשמעות לא רק לתוצאה, לא רק למציאות שבפועל, אלא גם למחשבה, לתוכנית, להכרזה ארבעים יום קודם יצירת הוולד:

המחשבה השגרתית מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר ייחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו. אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באוזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים. מה נוקבים ויורדים חדרי בטן, הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נשכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור. צאו וראו אותם עניים סוערים לא נוחמו, ביום הולדת האביב בעיצומו של חורף, בט"ו בשבט, צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות הצמיחה שלהם. הלא מקושטים היו בעדי עדיים בסנסני פירותיהם, בזרי עליהם, בפאר ענפיהם.

והנה שודדו הפרות, נקטפו, הערים קמשו ונשרו בשלכת, ויבואו רוחות הסתיו וסופות החורף הנועזות ותכרותנה אף את העלה האחרון, נצפו ענף אחרי ענף, נתנו את קליפת העץ למשיסה וקרעוה לגזרים, ירו חיצי כפור שפגעו בלשד לב האילנות, הסתערו עליהם בשיטפונות מטר וברד ועטפוהו במרבדי פתיתים של קרה ושלג, כתרו את העצים ולפתו מכל עבר, ממזרח וממערב, מצפון ונגב טלטלום קדם ואחור, כפפו והשחו קומתם ימינה ושמאלה, עדי עפר. ועל אף כל זאת לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם חרף כל הפורענות הזו יחגגו יום זה בתוך תוכם בפנימיות ליבם, ולנוכח פני החורף ומוראותיו, את חג תחייתם חג האביב.

ג. מאמין וזורע

מה גורם לאדם להאמין שהאירועים בהם הוא נמצא מהווים את שורש הגאולה? כיצד יכול האדם מתוך המציאות בה הוא נמצא וטמון, להרים ראש ולראות מעבר לאופק?

את התשובה ניתן למצוא בטבע, בפעולת הזריעה. הטמנת הזרעים באדמה, מלווה באמונה שזרעים אלו עוד יפרחו, כדברי התוספות:

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'.

אמונת, זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי, שמאמין בחי העולמים וזורע.17

יתרה מכך, לאחר הטמנת הזרע באדמה הוא נרקב ודווקא מתוך הרקבון עולה לה הצמיחה, להורות לנו שגם אם כעת נראה שהמציאות קשה מ"מ העדר האור הוא זמני ובסופו של תהליך תהייה מכך צמיחה, כדברי הרב אברהם יהושע העשיל מאפטא:

זרעו לכם לצדקה18 - הנה הצדקה נמשל לזריעה ממש, דכמו שאנו רואין דרך בני אדם כשרוצים לזרוע לוקחים תבואה ומטמינים אותה בארץ עד שנרקבה וחוזרין וצומחין למעלה וכשנגמר גידולה קוצרין אותה ומוציאין אז כמה וכמה פעמים כמו שהוציאו בהזריעה. ומי הוא הפתי יסור הנה ויאמר בליבו מה לי לצרה הזאת להפסיד תבואתי שהוא כבר בעין ולאבדה בידיים להצניעה בארץ שתהא נרקבת ולהיות עיני מייחלות ומצפות שתצמח ומי יודע אם תצלח ולא יגיע לה איזה הפסד חס ושלום.

ובוודאי מי שהוא אומר זה הוא חסר תבונה ואינו מאמין בה' יתברך, שהגם שלעיני בשר ודם נראה שהוא הפסד וכיליון להתבואה עם כל זה יבטח בה' יתברך שישלח ברכה והצלחה במעשה ידיו ויעלה מכל גרעין וגרעין כמה וכמה גרעינים.

כמו כן בעניין צדקה - יש איש אשר ירע לבבו באחיו האביון ומתיירא לפתוח את ידו וליתן, צדקה כי היאך יחסר ממונו בחסרון לא יוכל להימנות ואינו מאמין שה' יתברך ימלא חסרונו ואדרבא יוסיף לו שפע וברכה על דרך מלח ממון חסר.

אך מי שיש לו איזה שכל ומדע אז הוא מאמין בה' יתברך בכל לבבו באמת כמו בזריעה.19

נמצא א"כ שהזריעה צריכה להיות מלווה באמונה גדולה בכך שהאירועים העוברים על 'האדם עץ השדה' הם חלק מתהליך שתוצאותיו יבואו בעתיד, וכדברי הרב דוד זכות:

מה שנהגו העולם להרבות קצת שמחה ושלא לומר תחינה ביום ראש השנה לאילנות הוא לרמוז על הביטחון לאדם דוגמת האילן, כי יש לעץ תקווה. וסימן, כימי העץ ימי עמי, דהיינו עץ החיים שנזכה לאכול ממנו ולחיות לעולם.20

אם נעמיק ברעיון זה המצוי בזריעה, שהזרע נרקב וצומח, נבין שהיכולת לצמיחה עוברת דווקא דרך הרקבון. כדי לבנות קומה חדשה יש להרוס את הקומה הראשונה ולהעמיק יסודותיה על-מנת שהקומה העליונה תהייה קיימת. בכך, השבר הוא המנוע לצמיחה והתחדשות, כדברי הרב אברהם יהושע העשיל מאפטא:

כל דבר בעולם קודם שבא לידי השבירה וביטול המציאות אז עדיין לא נגמר שלימות הכלי כי עומדת בכל יום להישבר ולבוא לידי הפסד וכליון. אבל כשבא כבר לידי ביטול ושבירה, ואז נכנס הדבר בבחינת מ"ה. ומזה המ"ה בא התחדשות הארה חדשה להכלי ההוא וזהו שמקיים אותה. כמו התבואה, כל זמן שהיא שלימה בארץ אז אי-אפשר לה שתצמח ותעשה פרי, אך כשהיא נרקבת ובא לידי אפס ואין אז מצמיח הישועה. והבן זה.

והנה אף שהשבירה זו הוא כפי הנראה גבורה ודין, אעפ"כ מעוטף בתוכו רחמים גדולים, מחמת שעל ידי השבירה והביטול בא התיקון.21

ברעיון זה הסביר הרמב"ן את הסיבה ששבט לוי היה מועט בכמות, זאת משם שהוא לא השתעבד במצריים. השעבוד, הקושי והסבל מהווים מנוע צמיחה, 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', ומי שלא היה בסבל ובשבר לא הייתה לו צמיחה:

וזה תימה, איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם?22

ואני חושב, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצריים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים, כמו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד, כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם. אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים.23 

ד. 'כי האדם עץ השדה'

הרב חיים הכהן, תלמידו של הרב חיים ויטאל, כתב שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, היינו הן לעץ השדה והן לאדם המשול לעץ:

ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, וכבר נתבאר מה שאמר בזוהר ממה שאמר ראש השנה לאילנות ולא שנינו ראש השנה לאילן, משמע שהוא ראש השנה לכל איש ישראל, כי האדם מכונה לאילן שנאמר כי האדם עץ השדה.24

לאור זאת עולה, שיום ט"ו בשבט הוא יום שמסוגל לו לאדם הנמשל ל'עץ השדה' לזרוע זרעים רוחניים של תקווה עתידית - לשאת תפילה שאת פירותיה יראה האדם בעתיד, לעשות מעשים טובים כדי לטעת את התוצאות שלהן לעתיד, שכן לדברי המהר"ל, בעוד ששורשי העץ טמונים בקרקע הרי ששורשיו של האדם הם למעלה 'כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים... כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים'.25

מכיון שזמן זה, ט"ו בשבט, הינו זמן של התחדשות הבריאה, התעוררות הפנימית של הטבע אף כי אינה ניכרת המציאות לעין כל, מכל-מקום זהו זמן מסוגל לו לאדם הנמשל לעץ השדה להתחיל שינוי והתחדשות אישית, 'כי אז מתחילין ימי הרצון והרחמים וישועה תהיה לנו',26 לזרוע את זרעי העתיד מהם יצמחו פירות טובים ומתוקים, כדברי הרב אברהם יהושע העשיל מאפטא:

ופירות האילן הם מצוות ומעשים טובים שהאדם עושה, וצריך להתחדש בכל שנה ושנה להתחזק ביתר שאת ועוז אך ביראת ה' כל היום.27

ה. סיכום

הימצאותו של ט"ו בשבט בשבוע בו עוסקים בגלות וגאולת ישראל במצריים, משקפת את התהליך אותו עוברת הבריאה והאדם בכללה, התחדשות הבאה דווקא מתוך שבר וקושי, כזרע הנרקב כדי לנבוט. ט"ו בשבט הוא זמן בו חל שינוי פנימי וסמוי בטבע הבריאה, הוא אינו ניכר לעין אך תוצאותיו עוד בוא יבואו. דרושה אמונה גדולה בתהליך, ראייה כוללת של המציאות, אף שאין התכלית נראית.

ודווקא כעת זהו הזמן הדורש מהאדם להתחדש, לטעת את זרעי עתידו להצמחת הפירות העתידיים.