תיקון הפירות והאדם

כך כתב בפרי עץ הדר:

'ומורי ז"ל היה אומר לכוון באכילת פירותיהן לתיקון חטא אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן. כי אף כל ימי שנה כל כוונתנו לתיקון זה, מכל מקום חביבה מצווה בשעתה, זה היום תחילה וראש לפירות האילן. ואשר להיות כבר הודענו בכמה מקומות כי יש בכוח הדיבור להיות מעורר כוח מידות העליונות להאירן באור נפלא יתר גדול מאד להשפיע שפע רצון ברכה ונדבה בכל העולמות, על כן נכון להגות לפני אכילת כל פרי ופרי בסוד שורשו הבא בספר הזוהר ובתיקונים בקצת מהם, לעורר שורשיהן למעלה'.

עניינו של הסדר הוא ה'תיקון', השלמת תכלית הבריאה ותיקונה על ידי אכילה בקדושה. האדם המאמין יודע שהוא אורח בעולמו של הקב"ה, מי התיר לו לקחת מפירותיו ולטעום מיצירתו? מי נתן לו זכות ורשות לגעת במה שאינה שלו?

בראשית הוויית האדם, כאשר הוצב בגן עדן הותרה לו הבריאה: 'ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל' (בראשית ב, טז). אבל מה עשה האדם? במקום להתנהג כאורח, הוא שלח את ידו אל הפרי האסור ואכל ממנו. מאז אנו מסתובבים נזופים בעולמו של הקב"ה ואיננו יכולים ליהנות ממנו בחופשיות. סדר אכילת הפירות בט"ו בשבט בא לתקן את אכילתו האסורה, הגנובה והחפוזה של אדם הראשון. במקום להסתאב באיסור תבוא אכילה בהיתר, עם ברכה, המכוונת לתכליתו המיוחדת  של כל אחד מן הפירות.

האדם בחטאו הרס את ההרמוניה בעולם, אולם הוא לא היה לבדו, עצם טבעו החומרי החסר של העולם מביא לחטא, גם הארץ עצמה חטאה. כך נוצרה בעולם שניות, קיטוב שלא ניתן לגשר עליו, בין החומר לרוח, הקשר ביניהם נותק והם נעשו אויבים זה לזה במקום להשלים זה את זה ולהפרות זה את זה. צריך אפוא לתקן את החטא הקדמון על ידי אכילה בקדושה, המתקנת את החומר ומרוממת אותו, ויוצרת אפיק חדש של חיבור וקשר:

כך כתב הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג, קדושת האכילה בישראל, לא):

'חטא הארץ, שאין טעם עצו ופריו שווים, הוא הגורם לכל השינויים של הדרגות, שיהיו באופן מנוגד זה מזה, ובעולם המוסרי והחברותי הוא היסוד לשינויי הדעות שבין האנשים שתפקיד חייהם הוא הרוחניות, המדע, האמונה, התורה והמוסר העליון, ובין האנשים, שהממשלה וההנהגה הוא גורלם, הנדיבים הגבורים המלכים, וכל ההמון כולו.                                   

אכילת הצדיקים, המרימה את יסוד החיים הכמוס שבכח הארץ, היא מחזירה את הארץ לתפקידה, והדרגות מתחילות לקבל צורה הדדית, שתהיה מוכנת להתחברות האופיים של המעשיים והרוחניים בכל יסודי החיים'.

חכמים הציגו שני פסוקים המגדירים את היתר העולם לאדם באופן ניגודי: 'ר' לוי רמי, כתיב: לה' הארץ ומלואה. וכתיב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם', ותשובתם היא: 'לא קשיא, כאן לפני ברכה כאן לאחר ברכה' (ברכות לה ע"ב).

כיצד פותחת הברכה לפני האדם את השער הנעול?

הברכה היא קביעת עמדה ערכית כלפי תופעות המציאות בהן האדם נתקל. כאשר הוא יוצא בחודש ניסן ורואה אילנות בלבלובן, עליו לברך על יופייה של היצירה ופארה 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם'. בכך מציב האדם את הנאתו במקומה ונותן לה את משמעותה הנכונה. הברכות מעוררות את האדם להכיר את גדולת ה', לשבחו ולהודות לו על טובו וחסדו המלאים את הארץ. להכיר שהיבול לא הושג בכוח האדם, אלא הכל בא מאת ה'. כמו שדוד מודה בענווה: 'וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כוח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך: כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבתינו כצל ימינו על הארץ ואין מקווה' (דברי הימים א כט, יד-טו).

אדם הראשון גנב ואכל את האסור לו. חכמים מרחיבים את האיסור ורואים איסור גמור גם באכילת היתר בלא ברכה. הם ניסחו את חובת הברכה לא רק באופן חיובי, אלא גם בשלילה והכניסו את הרעיון הזה לתוך הגדרות הלכתיות משפטיות: 'אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה בלא ברכה, מעל' (ברכות מג ע"ב). הברכה היא התמורה שנותן האדם. כאשר הוא מקלס את בוראו ומגלה את כבודו ותפארתו, הוא נותן תמורה לפרי, הוא עצמו נכנס תחתיו, הפרי יוצא מקדושתו לחולין, לתועלת האדם, לבניית גופו למלא את תפקידו בהודאה לה', בהכרת גדולת ה' ואדנותו על הבריאה. היעדר הברכה הופך את ההנאה מקדשי שמים למעילה, לפגימה ביצירה, כביכול יצאה האנרגיה האלוקית שבבריאה לשווא וחזרה ריקם.

לכך נועד סדר ט"ו בשבט בו נאכלים הפירות בברכה ובלימוד סודות שורשיהם.

כך כתב בפרי עץ הדר:

'ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי. ועם כי בדברי כתבי הרב זלה"ה לא נמצא מנהג זה, מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר. כי הנה הובא בירושלמי פרק עשרה יוחסין וזה לשונו: ישמעו ענוים וישמחו, א"ר איבון עתיד אדם לתת דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל. רבי אלעזר הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש. וטעם הדבר שכשם שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן, מפני שעל ידי הברכה גורם להמשיך שפע עליון על ידי כח הברכות, והשר הממונה על אותו הפרי הוא מתמלא משפע זה כדי לגדל הפרי שנית, ולכן הנהנה בלא ברכה גזלן הוי, כי אכל הבריה שהרוחניות היה שורה בה וכילה ומנע כח ההוא מן העולם, והיה ראוי לו להמשיך ברכה מלמעלה, והכח הממונה על זה בטל וריק מאותו השפע שהיה בידו ולכן נקרא גזלן'.

סדר ט"ו בשבט מניח על פי הסוד, שיש פגם בפירות העולם ועל האדם להעלות אותם ולתקנם באמצעות אכילת הפירות בקדושה. אולם מאז תוקן הסדר השתנו הדברים, סדר החל לשרור בעולם, הדרכים נפתחו, מקצת מפירות הארץ הגיעו לגולה, וכל אחד ביקש באהבה להשיג מהם ולטעום משהו מקדושת הארץ ומאז נדמה שפירות ארץ ישראל חזרו לתפוס את המקום המרכזי בט"ו בשבט. לפיכך יש להקנות לסדר משמעות חדשה לגמרי, לפחות לפי הנגלה, מקום שידינו הכהה מגעת: בפירות של ארץ ישראל יש קדושה משל עצמם, לא זו בלבד שאינם זקוקים לאדם שיתקן אותם אלא הם מתקנים אותו.

לאכילת פירות מעשר שני ונטע רבעי בירושלים, העיר בה השכינה שורה, יש השפעה רוחנית טבעית. מי ששוהה בקרב אנשי ירושלים ילמד מהם: 'למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים' (דברים יד, כג): 'לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד ליראה שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה' (תוספות בבא בתרא כא ע"א).

לא רק אנשי העיר קדושים אלא עצם קדושת המקום גורמת ומביאה להשראה רוחנית. קדושה כזו קיימת לא רק בירושלים אלא מופיעה בכל הארץ. יש קדושה בפירות שביעית שבכל מקום, ומשהו מקדושת הפירות המיוחדים בזמן ובמקום המיוחדים מופיע בכל פירות הארץ, גם פירות חולין, של כל השנים. משום כך נקבעה ברכה ייחודית לשבעת המינים שבהם הכתוב משבח את הארץ, החתימה מבליטה ומייחדת את הפירות 'על הארץ ועל פירותיה'. לפירות הארץ, גם פירות חולין, יש מעמד מיוחד בגילוי הקדושה.

שפע הקדושה מתגלה בארץ באופן ישיר 'עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה'. ההשגחה האלוקית המיוחדת הזאת מטביעה קדושה ממשית בגוף הפירות: כך הסביר הרב יואל סירקש (בית חדש, טור או"ח סימן רח):

'קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ואמר, אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל. כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש, ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל, יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה'.

אין מדובר בתהליך נפשי המתעורר באדם על ידי ברכת הפירות, אלא הקדושה מיוחסת כאן לפירות עצמם, וכוח הקדושה הממשי הטבוע בפירות מקדש את אוכלם.

אמנם, גם בפירות של ארץ ישראל קיימת גשמיות מנוולת, ובגלל חשכת החורבן והגלות מתגברת החומריות הזאת ומתעבה מדור לדור, והסכנה שבמאכל הולכת וגדלה. אולם, חומריות זו קיימת רק בחיצוניותם של הפירות ואילו בפנימיותם הם מקדשים את האדם. אם אדם מתחבר אל פנימיותה של הארץ, אל קדושתה ומצפה לישועתה, הוא זוכה לטעום בפירותיה טעם רוחני, וככל שגדלה ציפייתו כך יוכל ליהנות מפנימיות הפרי בלי להשתעבד לחיצוניותו: כך הסביר הראי"ה קוק (אורות הקודש חלק ג, דרך הקדש, סדר שלישי, לב,  המאכל של ארץ ישראל):

'המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי צפית הישועה, המובלטת במזמורים האמורים'.

הוטל על האדם לתקן את החטא הקדמון, וארץ ישראל היא היא התיקון לחטא ההוא. האדם גורש בגלל החטא מגן העדן, כל גלגוליו במהלך ההיסטוריה מכוונים להחזיר אותו לשם והכתובת היא ארץ ישראל. אין מדובר בחזון עתידני בלבד, אלא ניצוצות מן העתיד לבוא הופיעו וקיימים בהווה, והמקרא מציג דרכים בהם ניתן לחזור אל גן העדן.

'עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר' אמר שלמה, וחכמים ראו כאן כינוי לתורה, הסוללת לאדם דרך רחבה חזרה אל עץ החיים. אין מדובר במושג מופשט, התורה נמצאת בארון הברית שבמקדש ומי שישמור את התורה יזכה להגיע לשם. כך היה בתקופת שלמה. העם הגיע אל שלמותו החומרית והרוחנית. המקדש נבנה והשכינה שכנה בישראל. שלמה מזכיר את מושגיה הפנימיים של פרשת גן העדן וארבעת הפעמים בהם חוזר המושג 'עץ החיים' בכל התנ"ך הם דווקא במשלי שלמה.

להיטותו של שלמה לטעת עצים, 'עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל-פרי' (קהלת ב, ה), מבטאת את שאיפתו לחזור לתור הזהב ולימי התפארת של גן העדן. אלא ששלמה גילה לאכזבתו שאין מתגברים על מגבלות האדם וחטאיו באמצעים חיצוניים ונטיעת עצים, אלא בתיקון מוסרי פנימי ואמיתי. כל עוד חולשות האדם נותרו בעינן הרי הן חוסמות בפניו את הדרך חזרה: 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' (קהלת יב, יג), ומסקנה זו לגבי כל אדם, כוללת גם את לקחו של אדם הראשון.

ישעיהו תיאר את גאולת ישראל וארצו כשיבה אל גן העדן: 'כי-נחם ה' ציון נחם כל-חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן-ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה (ישעיהו נא, ג). גם יחזקאל דימה את הגאולה העתידה לגן עדן: 'ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן-עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו' (יחזקאל לו, לה). והוא חזר לכך בתיאור הנהר המופלא שיצא בעתיד לא מעדן אלא מן המקדש. 'ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה' (יחזקאל מז, יב).

 

• התעלות הפירות ע"י האדם

כתב המגן אברהם (או"ח תקלא, טז), נוהגים להרבות במיני פירות בט"ו בשבט.

יש לבאר את הסיבה שמרבים ומברכים על הפירות בתקופה זו.

ומצאנו שגם מברכים בפסח ברכת הטל ובשמיני עצרת ברכת הגשם.

ונראה לאור דברי הבבלי סנהדרין (קי ע"א), שהשמש והירח לא יוצאים להאיר לעולם עד אשר לא מפצירים בהם שיאירו.

ונשאלת השאלה, מדוע נמנעים השמש והירח האיר ללא ההפצרה.

התשובה מצויה בדברי רבי פנחס הלוי הורוביץ (ספר המקנה, קידושין פב ע"א) המבאר את דברי רבי שמעון בן אלעזר האומר: 'ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער. אלא שהורעתי מעשי, וקפחתי את פרנסתי'.

'כי ידוע שבחינות הבריאה הן ד' זה למעלה מזה והם דומם צומח חי ומדבר, וכל א' מצפה לעלות למעלה והארץ מתאווה להוציא פריה, שעי"ז היא מתעלה מבחינת דומם לבחינת צומח, וכן הצומח מתאווה לבחינת חי, ולכן הבהמות וחיות מתפרנסים שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאווה להן שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינת החי האוכל אותו ומתגדל ממנו וכ"ש שראוי שכל בחינות החיות והעופות יצפו שיאכלם האדם כדי להעלות מבחינת חי לבחינת מדבר, שכיון שהאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם בנשמתו שהיא חלק אלוק ממעל ודביקותו בשרשה.

אמנם, הטעם שאין הדבר כן, שהחי בורח מן האדם ואינו מתאווה לו שיאכלנו, כי בהיות האדם אוכל בכוונה הראויה אז הוא תיקון גדול להמאכל עצמו שמתעלה לשורש נשמתו העליונה, כמו"ש ונתן לי לחם לאכול, שהלחם שיתאווה שיאכל אותו, וכן הבגד ללובשו כי עי"ז הוא מתעלה והוא תכלית בריאתו ונאמר עליו זה השולחן אשר לפני ה', אבל אם אינו מכוון באכילתו אלא לתאוות הגשמיות... ובבחינה זו אינו מעלה את האוכל אלא ממיתו... וכיון שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלו וקרוב הדבר שימיתו, ע"כ הוא בורח ממנו, משא"כ בדומם וצומח שהם בטוחים שיתעלה הדומם בצומח וצומח בחי ולא יקלקל אותו'.

הסיבה שאין השמש והירח רוצים להאיר היא מחמת חששם שמא ישתמשו בהם אנשים לא הוגנים, כפי שכתב רש"י בסנהדרין, שיש אנשים העובדים לשמש ולירח, ובכך לא יוכלו להתעלות במעלתם, ומחמת כן יש לבקש מהם שיאירו.

כמו"כ מתפללים אנו תפילת גשם וטל שירדו לעולם ולא יחששו שישתמשו בהם שלא כהוגן.

בזה מבואר הטעם לברך על מיני פירות בראש השנה לאילנות, מבקשים אנו בתקופה זו שהאילנות יגדלו את הפירות ואל  יחששו שמא ישמשו בהם בני אדם שאינם הגונים.

ואכן, כתב בתנא דבי אליהו (פרק ג), שאין הפירות באים לידי הרקבה אלא מחמת מעשיהם של בני אדם. הרי, שמעשי בני האדם משפיעים על טיב ואיכות הפירות, וכאשר מברכים בכוונה ראויה על מיני פירות ומודים להקב"ה על היבול, בכך מטיבים את דרכינו, ודבר זה נותן כוח באילנות ובפירות.

בזה יש לבאר את דברי הרמב"ם (מעשר שני יא, טז) שכתב בנוסח וידוי מעשרות: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים, עד כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, זו בקשה שיתן טעם בפירות'.

מבואר מדבריו, ש'ארץ זבת חלב ודבש' אינה שבח האמור על הארץ שנתן לנו ה', אלא זו בקשה שמבקש האדם מאת הקב"ה, שיהיה טעם בפירות, דבר המלמד שיש על האדם לבקש ולהתפלל על דבר זה של איכות פירות הארץ, דבר המסייע לו עצמו להתקדשות.

וכן נראה הכוונה בדבריו של רבי יעקב עמדין בסידורו (חודש שבט, אות טו): 'בארץ ישראל נוהגים להביא כמה מיני פירות האילן לברך עליהן ביום זה שהוא ראש השנה שלהן, שיתברכו גידולי האילנות'.

גידול ואיכות הפירות נובע הוא מחמת הברכה בכוונה הראויה לה, כדברי המקנה הנ"ל, שהרי יסודה של ברכה היא הורדת השפע למציאות העולם הזה.

 

• קדושת הארץ בפירותיה

בילקוט שמעוני (יהושע, רמז ז) מובא, שאמר להם יהושע לישראל טרם כניסתם לארץ, עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ ואכלו מתבואתה.

יש להבין, מהו החטא שעליו היו ישראל זקוקים לעשות תשובה. וכמו"כ, מה הקשר בין תשובה לאכילת תבואת הארץ.

הביאור הוא, ידוע שהקב"ה מנהיג את העולם בשני מיני הנהגות; הנהגה ניסית מעל הטבע והנהגה טבעית. וכתב הרמב"ן (ויקרא כו, יא), שהקב"ה נוהג עם כל אדם כפי מעלתו, במידה והאדם מאמין שהקב"ה יכול לסייע לו רק בדרך הטבע, הרי שכך הקב"ה מתנהג עימו, בדרך הטבע. לעומת זאת, אדם שמאמין שהקב"ה יכול לסייע לו בדרך ניסית מעל הטבע, כך הקב"ה מתנהג עימו.

בדרך זו כתב קדושת לוי (בשלח ד"ה או יבואר) בשם הבעל שם טוב שביאר את הפסוק (תהלים קכא, ה): 'ה' צלך', שהקב"ה כביכול צל למעשיו של האדם, הוא מתנהג עם בריותיו כדרך התנהגותם עימו.

והנה, בדברי התוספות (קידושין לז ע"א ד"ה הואיל) מבואר, שאם היו זוכים ישראל, היו נכנסים לארץ מיד ומתחייבים מיד בעשיית קרבן הפסח. ודבריו תמוהים, הרי החיוב בקרבן פסח הוא לאחר ירושה וישיבה, היינו לאחר י"ד שנה של כיבוש וחלוקת הארץ.

ונראה, בעניין שליחת משה את המרגלים לתור את הארץ, כתב רש"י (במדבר יג, ב): 'שלח לך - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו... ומשה נמלך בשכינה. אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה'.

ודברים אלו צריכים ביאור, אם אכן היה חטא בהצעה לשליחת המרגלים מדוע לא מנע הקב"ה זאת מישראל. ואם לא היה חטא בדבר, מדוע א"כ נכשלו בדבר זה.

אלא הביאור כפי שהוסבר לעיל, הנהגת הקב"ה תלויה בהתנהגות האדם בדרכיו. א"כ, אילו היו ישראל במדבר במדרגת אמונה שיכול הקב"ה להביאם אל הארץ בדרך על-טבעית, הרי שכך היה הקב"ה מתנהג עימם ומביאם לארץ באופן ניסי ולא היו זקוקים לתחבולות בדרך הטבע כשליחת מרגלים. ברם, מפני שהתנהגותם ודרגתם של ישראל הייתה בדרך הטבע, דבר הבא לידי ביטוי ברצונם לשלוח מרגלים, הרי כך גם התנהג עימם הקב"ה ואמר למשה: 'שלח לך לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח'.

עולה מכך, שהצורך בהמתנה של י"ד שנה של כיבוש וחלוקת הארץ נובע הוא מחמת חטא המרגלים שהתנהגו ישראל בדרך הטבע עם הקב"ה, ואילו היו מתנהגים בדרך ניסית, הרי שהיו נכנסים לארץ מיד, כדברי התוספות, וממילא היו מחויבים בקרבן פסח מיד.

והנה, כתב הב"ח (או"ח סי' רח) בביאור מה שאומרים בנוסח ברכה אחרונה 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה':

'קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל, כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה הייתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה'.

כלומר, בפירות ארץ ישראל יש שני הפכים; אם אוכלים אותם בקדושה ובטהרה הרי שנכנסת הקדושה והטהרה באדם, אך אם ההיפך הרי שנכנסת הטומאה באדם.

הקדושה והטהרה של האדם במאכליו באה לו מהתודעה שמאכלו מושגח בידי הקב"ה, דבר שהובלט בברכותיו של האדם, כדברי הרמב"ם (ברכות א, ג-ד): 'ברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד...נמצאו כל הברכות...דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו'.

כמו"כ כתב המשך חכמה (במדבר יא, יח) אודות ההתקדשות שצריך האדם לעשות טרם אכילתו:

'התקדשו למחר ואכלתם בשר - כי האוכל נפש בהמה צריך שיהא דבוק במושכלות, ויהיה שכלו דבוק לשכל הנאצל מהשכל האלקי, כי אז שאר רוח לו ומותר לו מן הבהמה, ונפש הבהמה נתעלה בהתחלפו למעלת משכיל יודע ה'. אבל ברודפיכם אחרי תאוות... ולזה רמז, אם תרצו לאכול התקדשו'.

לאור זאת נבין את אזהרת יהושע , 'עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ ותאכלו מתבואתה'.

כוונתו היא, עד עכשיו בהיותם במדבר אכלו ישראל מן שהוא לחם מן השמים שמזוכך כולו ואין בו פסולת גשמית כלל ועיקר, וגם אם לא כיוונו כראוי באכילתו הרי שמעלתו הייתה עצמית והשפיעה קדושה על האדם האוכל גם באופן כזה. אולם, כעת בבואם אל ארץ ישראל, עת שהמן ייפסק ויאכלו מתבואת הארץ, זקוקים המה לעשות תשובה על חטא המרגלים שבו התנהגו בדרך הטבע וממילא התנהג כך עימם הקב"ה, ועתה זקוקים הם להתקדש ולהיטהר טרם אכילתם, להשריש בקרבם את התודעה שהקב"ה מנהיג ומשגיח על כל העניינים בארץ, 'עיני ה' אלוקיך בה', כדי שתשפיע עליהם קדושת תבואת הארץ, כדברי הב"ח.

יסוד זה, שהנהגת הקב"ה עם ישראל בארץ תלויה כפי התנהגותם עימו, ובאופן של התנהגות בקדושה מוליד הדבר קדושה בתבואת הארץ ובאדם האוכל ממנה, מובע בדברי הרמב"ן (ויקרא יג, מז) אודות נגע הצרעת המופיע בבתים, עליו נאמר (שם יד, לד): 'כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם', שעניין הצרעת אינו עניין טבעי ובא להורות על השגחת ה':    

'בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה... לא יבא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה'.

כלומר, 'כי תבואו אל ארץ כנען', אם הכניסה לארץ היא בהבנה שהינה ארץ ככל הארצות, 'ארץ כנען', ואינה מושגחת בייחוד ע"י הקב"ה, למרות שזו ארץ 'אשר אני נותן לכם לאחוזה' והיא ארץ מושגחת מאת הקב"ה, אזי 'ונתתי נגע צרעת', דבר שאינו בא בדרך הטבע אלא בהנהגה על-טבעית, כדי לגרום ולעורר את האדם להכרה בהשגחת הקב"ה.

לאור דברים אלו נוכל להבין את הקשר לט"ו בשבט, שחל בסמיכות לפרשת בשלח בה קוראים אודות קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף השיגו ישראל השגה ברורה בהשגחת הקב"ה על עולמו, בו הוא מנהג עימם באופן של שידוד מערכות הטבע, בדרך זו הגיעו להשגה של 'זה א-לי ואנווהו'.

רמז יפה מצא רבי מאיר הורוביץ (אמרי נועם, ח"ג ד"ה טוב) לכך, מהפסוק (ירמיהו ח, יג): 'אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה... ואתן להם יעבורם'. היינו, לאחר שעברו ישראל את הים וראו את הנהגת הקב"ה, מכוח השגה זו ראויים הם לפירות האילן.