'ענפיכם תתנו ופריכם תשאו'

יחזקאל הנביא מנבא על ימי שיבת עם ישראל לארצו: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא' (יחזקאל לו, ח).

הארץ שהחמיצה פנים לגויים שישבו כאן במשך שנות גלות ישראל, תאיר לעם השב אליה לחיקה. כשעם ישראל יתחיל בתהליך השיבה לארצו, תתברך הארץ, ותכין את עצמה לקבל את פני השבים. 'קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים - דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא' (מגילה יז ע"ב). לכשיתקבצו הגלויות לכאן, הארץ תתעורר אף היא לתחיה. העצים שהיו אף הם רדומים במשך השנים יצמיחו ענפים רעננים, והענפים ישאו פירות. זהו הביטוי העצום והעמוק ביותר המסמל את השיבה לארץ.

'ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא' (סנהדרין צח ע"א). 'כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר' (רש"י שם).

וכך אכן מתרחש מלפני למעלה ממאה שנה, מעת שעם ישראל החל לשוב לארצו. הארץ התעוררה, והחלה לגלות ולחשוף את שהיה טמון בה כל השנים. בניה השבים נתנו יד, והחלו אף לנטע מטעי מאכל, ועצי סרק, שדות וחורשות.

'כי תבואו אל הארץ ונטעתם - אמר להם הקב"ה לישראל, אע"פ שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע אלא הוו זהירין בנטיעות שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם' (מדרש תנחומא, קדושים סימן ח).

הנטיעה בארץ היא לא רק לצרכי מאכל או נוי, אלא היא מצווה. את יצחק אבינו ציווה הקב"ה: 'שכון בארץ אשר אומר אליך' (בראשית כו, ב). במה מתבטאת אותה שכינה בארץ? 'עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, הוי זורע הוי נציב' (בראשית רבה סד, ג).

על ר' ינאי מסופר שנטע ארבע מאות כרמים, ויתכן שהכוונה לקבוצות גפנים בני חמשה עצים, שנים כנגד שנים ואחד בזנב  (בבא בתרא יד ע"א). הראשונים מסבירים שנטיעות אלו הם: 'משום ישוב ארץ ישראל'. האם יש ללמוד מכאן שכל אחד מישראל חייב לטעת בעצמו - בגופו, או שיכול אדם מישראל לעשות גם ע"י שליח? הסביר זאת הראי"ה קוק (מאמרי הראיה, עמ' 465-467):

'מצוות ישוב ארץ ישראל מצד עצם עצמיותה היא מצווה פעולתית, ועל כל אחד מישראל מוטלת החובה לפעול ולעשות שהארץ תבנה ותתיישב. ואין הפרש אם פעולה זו של בנין ושל ישוב תעשה על ידי עושי המצווה בעצמו או ע"י שליחו. ואולם אחרי שר' ינאי לפי הסברת הגמ' השתדל לנטוע בעצמו למצער שטח של שנים כנגד שנים, הרי זה מוכיח כי מצווה זו יש בה גם מעין מצווה עצמית, נפשית, פנימית, המחייבת כל נפש מישראל לבלתי לצאת ידי חובה רק ע"י שליח, כי אם לעשותה עד כמה שאפשר בעצמו ולא ע"י אחרים'.

נטיעה בארץ ישראל, היא הליכה בדרכי ה':

'מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן, אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל' (ויקרא רבה, פרשה כה, ג).

כך החל עם ישראל לבנות ולהקים את גן העדן המחודש כאן עלי אדמות בארץ ישראל, עם שיבתו ארצה. אז באותם שנים ראשונות של התיישבות חקלאית מחודשת, בגליל, בשרון, ביהודה ובנגב, ביטא הראי"ה קוק את התחושות הגדולות שיש לנו מהנטיעות החדשות, בפתגם החודש, לחודש שבט תרע"ב: 'מטעי עצי פרי על אדמת קודש יפריחו תקוות דור דורים'.

השמחה בנטיעות החדשות עוררו לתחיה את התקוות שהיו כמוסות גם באומה במשך דורות רבים.

ובפתגם חודש שבט תרע"ד, ההדגשה היא שהרצון והחשק הפנימי לטעת, לשכלל את הארץ בנטיעות, נובע מתוך מבט אמוני גדול לעתיד, לדורות הבאים שימשיכו ויפתחו את אשר החלו כעת, באיזכור מובלע לחוני המעגל הנוטע לדורות הבאים: 'חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתוקפו בעץ החרוב'.