"כי תבואו אל הארץ…ונטעתם"

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין חישוב זמן השנים של הפירות לעניין ערלה ולעניין תרומות ומעשרות. במשנה מצאנו מחלוקת בענין (ראש השנה פ"א מ"א): "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו".

השלב הקובע באילן את שנתו הוא החנטה כדברי חז"ל: "אילן שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר בשבט לשנה שעברה (שנת המעשר כשנה שעברה). אחר חמישה עשר בשבט מתעשר לשנה הבאה" (ראש השנה ט"ו ע"ב). מצאנו גם שבתאריך זה רוב גשמי השנה כבר ירדו "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה בחוץ" (ראש השנה י"ד ע"א). ובירושלמי (ראש השנה, פ"א ה"ב) מתבאר שט"ו בשבט הוא מעין  "פרשת המים" ביניקת האילן: "עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה."

אופיו של ט"ו בשבט קיבל משמעויות נוספות במשך הדורות כיום מיוחד שראוי להתפלל בו על הפירות ובמיוחד על האתרוג: "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר שירות ותשבחות עליהן…" (תיקון ט"ו בשבט) וכן מצאנו הדרכה נוספת ליום זה: "כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו ה' יתברך לעת המצטרך את פרי עץ ההדר והנה תפילתו תעשה פירות". (בני יששכר)

בתקופה האחרונה של שיבת ישראל לארצו קיבל ט"ו בשבט משמעות נוספת שלמנהג נטיעת אילנות ביום זה כביטוי לבניין הארץ "עת לטעת… ועת לבנות" (קהלת ב).

המתבונן ימצא קשר עמוק בין שיבת ישראל לארצו, נטיעת אילנות בה ותוקפן של מצוות התלויות בארץ. מצוות כשמיטה ויובל ועוד, קשורות לכמות היהודים הנמצאים בפועל בארץ ישראל, ככל שיש יותר יהודים בארץ (רוב היהודים או כולם) כך תוקף המצוות עולה מדרגה של מידת חסידות או דרבנן  למצב של חיוב מן התורה.

חז"ל דרשו על הפסוק "וקראתם דרור לכל יושביה" (ויקרא, כה, י) "כשכל כל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן" (ערכין לב ע"ב). הרב קוק זצ"ל מסביר שיש קשר ישיר בין מצב האומה "רוב  יושביה עליה" למצוות היובל (הקדמה לשבת הארץ):

"כל אלה יחד (ערכי היובל והשמיטה) הם סימני חיים עליונים, שצריכה לגלותם אומה זו, שמוסר לאומי אלקי כזה חי בקרבה, ונכון הוא לפניה, בהיותה מבונה בכל תכסיסיה ברום עילויה המדיני כשכל יושביה עליה."

מבאר לנו הרב עוזי קלכהיים זצ"ל (שירת האומה לארצה עמ' קעא):

"בדרשה זו ציינו חכמינו את מצבה התקין והשלם של האומה… מצב זה מציין את הקשר שבין העם והארץ, אשר נוצר מהמפגש המשותף של כל העם עם נחלתו. כלומר, היובל יכול לשמש לנו כמודד למידת זיקתו ונכונותו של העם להיות בארצו. כשהוא חל, משמע שהעם שוכן בנחלתו וחי בה חיים טבעיים במדינתו ככל עם על אדמתו במצב שלם זה, יכולה להופיע גם רוחו בצורה מושלמת… בעת שיגיעו המצוות התלויות בארץ לידי חיובן מדאורייתא - הרי שהגיעה האומה להתחברות מלאה בארצה, אז היא תגלה כוחות גנוזים שבקרבה…". 

זאת אומרת ששיבת ישראל לארצו וההשתרשות בארץ היא בעצמה מביאה להעלאת רמתו הרוחנית של העם וחיזוק תוקף המצוות התלויות בארץ.

העיסוק בנטיעות ובבניין הארץ הוא זה אשר מעמיק את קשרנו הרוחני לארץ שמתגלה בקיומם של המצוות התלויות בארץ באופן יותר נרחב.

השנה שנבצר מאתנו לנהוג את מנהג הנטיעות בעקבות שנת השמיטה, יכולים אנו ע"י העמקת הלימוד במצוות התלויות בארץ ובבניינה של ארץ ישראל להגיע לחיזוק הקשר בין ישראל לארץ ישראל ולתורתו. קיום המצוות התלויות בארץ בזמן הזה, למרות שאינו אידיאלי ולמרות שיש בו חסרונות רבים ובולטים - אך הוא עצמו משכלל ומרומם את חיינו הרוחניים כאומה. וכן כתב הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א עמ' שנב):

"ההוד והפאר המיוחד, שיש במצוות התלויות בארץ, כשהן מתקיימות עכשיו בארץ-ישראל על ידינו, ע"י אותו החיל החלוץ ההולך ובונה את ארץ האבות, ומכין אחרית ותקוה יותר חזקה ויותר בהירה לדור יבא, מתגלה הוא לנו מתוך עז חפצנו הפנימי, המפעם בקרב נשמתנו, להעמיד את צביון אומתנו על ארץ אבותינו במלא תארה… לזאת אנחנו שואפים לחדש עלינו ימים קדמונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות… כן יביאו אותנו המצות התלויות בארץ לידי רוממות החיים, שע"פ צורתם השלמה הן נקבעו. וכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצוות התלויות בארץ כולן, ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה היינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים וחזקים, עד שיהיו אלה המצות מתקיימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק, שאנו יכולים לקימו בתור זכר לדבר, זכר קדש, זכרון לחיים שלמים, שיבואו לנו בבוא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים".

דווקא בזמן דיבורים של חולשה והתרופפות הזיקה של חלק מעמנו לנחלת אבות, שומה עלינו כתשובת המשקל להגביר חיל לבנין ארצנו, שמירת המצוות התלויות בה ובניינה, ומתוך כך נזכה בעז"ה לשיבת כל ישראל לכל ארצו ולקיום המצוות בצורתם השלמה.

ב"ה אנו זוכים להמשך התנופה של היוזמה של "אוצר הארץ" וב"ה מלבד הערך הגדול של צרכנות מהדרין וחיזוק החקלאות היהודית, גברה והתרחבה המודעות הציבורית בענייני שמיטה בכלל הציבור.

הרב אלישע וישליצקי קורא את הקריאה החשובה בעת הזאת "להתנער, להתרומם ולהרים" חובתנו לעת הזאת. הרב יעקב אריאל עוסק בסוגיית ייעוץ חקלאי לגוי בשמיטה ומכאן מרחיב בדיני אמירה לגוי בשמיטה והשוואתה לשבת. הרב זולדן והרב עמיחי עוסקים בדיני קדושת פירות שביעית ונתינתם לגוי ולמתגייר. שני מאמרים נוספים בעניין קדושת שביעית של הרב יהודה עמיחי העוסקים בקדושת שביעית בצמחי מרפא (אלוורה) וכן בדין פרעון חוב בפירות שביעית.

העיסוק בפתרונות ההלכתיים של שנת השמיטה: אוצר בית דין או היתר מכירה ממשיך בחוברת זו, דין ודברים בין הרב יהושוע בן מאיר והרב יואל פרידמן. חותמים אנו כדרכנו בשאלות ותשובות קצרות מרבני המכון.

מזמינים את כל קוראינו להשתתף ביום העיון השנתי של המכון בט"ו בשבט בבר אילן, כדרכו של יום העיון  נתחבר כולנו לעסוק בענייני המצוות התלויות בארץ ובמיוחד בעניינה של שמיטה.

בברכת שנה טובה תהיה לארץ, צוות המכון