ט"ו בשבט לאילן ולאדם

'נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט' (שו"ע או"ח סי' קלא סעי'  ו).

והוסיף במג"א (ס"ק טז): 'ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות'.

יש לשאול, מדוע ביום שמתחילים הפירות לחנוט, אין אומרים תחנון? לכאורה, משמעות היום היא משמעות הלכתית גרידא ונוגעת לקביעת השנה למעשרות, מהי א"כ חשיבותו לאדם?

ההשוואה בין העץ לאדם נכתבה בתורה (דברים כ, יט): 'כי האדם עץ השדה', ובנביא (ישיעהו סה, כב): 'כימי העץ ימי עמי'. מבאר השוואה זו המהר"ל  (נצח ישראל עמ' מז) שהאדם הוא  עץ הפוך, שכן העץ שורשו בקרקע כי חיותו מן הקרקע, ואילו האדם שורשו בשמים, כי 'בצלם אלקים ברא אותו'.

הרב שמואל יעקב רובינשטיין  זצ"ל בספרו שארית מנחם (ח"ג עמ' שעז) מסביר בצורה נפלאה את ההקבלה בין העץ לבין האדם הישראלי:

על רצונו הפנימי של האדם הישראלי אפשר ללמוד מהרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) שכותב שבית דין כופים, במקרים מסוימים, את האדם לתת גט, ואין בכך חסרון של גט מעושה. הטעם הוא, כי רצונו של האדם מישראל לקיים את המצוות ואת רצון חכמים, אלא שיצר הרע הוא שאונס אותו לעבור עבירות. הכפייה אינה כדי לאנוס אותו לתת את הגט, אלא לשחרר אותו מכבלי היצר הרע. זאת הסיבה גם שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כי בעצם  זהו רצונו הפנימי, אלא שהוא מעוכב בגלל סיבות צדדיות שאינן תלויות בו. לעומת זאת, בגוי, אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, כי אין הוא משתוקק לקיים מצוות.

מסביר הרב רובינשטיין זצ"ל, זהו גם ההבדל שבין האילן לבין הירק. בירק הלקיטה קובעת את השנה למעשרות ובאילן החנטה. אף שבזמן החנטה, תחילת היווצרות הפרי, הפרי עדיין בתחילת גידולו, אנו רואים אותו כאילו הוא כבר מוכן  ובשל. סיבת הדבר, היא כי לאילן שורשים חזקים ועמוקים באדמה המאפשרים לו לאגור את מזונו אשר ערבים להמשך קיומו. לעומת זאת, הירק שהוא צמח חד-שנתי, שיש לו שורשים חלשים וכושר יניקתם שטחי, הריהו גדל על כל מים, וממילא אין ערובה לקיומו עד גמר גידולו.

נמצאנו למדים, שההקבלה שבין העץ לאדם היא שבשניהם אנו מוצאים שעומק השורשיות היא הערובה להוצאת הכוחות הפנימיים מהכוח אל הפועל.