ט"ו באב - השבת השראת השכינה

א. הקדמה

פרשת ואתחנן חלה באופן תמידי לאחר ט' באב ולכך קרויה היא 'שבת נחמו' אודות ההפטרה, בה מנחם הקב"ה את ישראל לאחר החורבן.

כיצד קשורה הפרשה בה מתואר מתן הלוחות לנחמה שלאחר ט' באב?

בנוסף, "תמיד יארע ט"ו באב בימים שקודם או אחר שבת פרשת ואתחנן",[1] אירוע שיש לתת עליו את הדעת בהקשר שלו עם הפרשה ועם העיתוי שלאחר ט' באב.

בדברים הבאים נתוודע לאירועי ט"ו באב, הבאים לסמל את הנחמה שלאחר החורבן והחטא.

ב. ט"ו באב

בתענית (ל ע"ב-לא ע"א) מתאר ה' דברים שאירעו בט"ו באב, שמחמתם נקבע יום זה ליו"ט:

1. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
2. יום שכלו בו מתי מדבר וחזר הדיבור למשה.
3. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו לרגל.
4. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.
5. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

יש להבין מהו המכנה המשותף החורז אירועים אלו.

בנוסף יש להבין את העיתוי של אירועים אלו, שהרי לאחר שהמשנה תענית (פ"ד מ"ו) אומרת: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" וממשיכה לבאר את ענייני ט' באב, עוברת היא לפרט את עניינו של ט"ו באב, עיתוי הכורך את אירועי ט"ו באב לימים שלאחר ימי האבל והחורבן על המקדש, כפי שמסיימת המשנה (שם מ"ח) בנחמה: "זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו".

והדבר תמוה, הרי ארבעה מתוך חמשת האירועים הנ"ל לא אירעו לאחר החורבן ובגינו, אלא לפניו?

לאור זאת עולה שיום ט"ו באב אינו מתייחס בהכרח לחורבן המקדש, אלא שורשיו נעוצים עוד בימי ישראל במדבר.

נראה, שהמכנה המשותף לכלל אירועים אלו שחלו בט"ו באב הוא בחזרת השראת השכינה בישראל.

יום ט"ו באב מהווה שינוי בצורת הקשר והיחס בין ישראל לבין הקב"ה, כאשר ראשיתו של שינוי הצורה מתבטא בשבירת הלוחות הראשונות.

זאת ניתן ללמוד מדברי הרב דוד טעביל (בית דוד, דרוש ו): "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים, כי כל אלו השמחות המנויות בגמרא היו על השראת השכינה בישראל ששבה לשכון בתוכנו אחרי שנסתלקה מאיתנו".

רעיון זה יש לפרוט לפרוטות ולראות כיצד כל אירוע מחמשת האירועים שאירעו בט"ו באב עונה על יסוד זה של שיבת השכינה לישראל, וכיצד ט"ו באב עצמו טומן בחובו רעיון זה.

ג. סוגי קשר

ראשית, עלינו להבין שלאחר חורבן המקדש אירע שינוי בקשר שבין ישראל להקב"ה.

כל עוד היה המקדש על תילו היה הדיבור בין הקב"ה לישראל, באמצעות משה מבין הכרובים, באופן ישיר ונגלה. אולם, מעת חורבן המקדש נוצר סוג של קשר שונה, כפי המתואר בגיטין (נו ע"ב) ביחס לחורבן המקדש: "מי כמוכה באלים ה' - מי כמוכה באילמים". השתיקה והאילמות אפיינו את החורבן, שתיקת הקב"ה מביעה סוג קשר חדש בינו לישראל. אם עד עתה הקשר היה בצורה של השפעה מלמעלה למטה, יוזמה מהקב"ה לעם, הרי מעתה יוזמי הקשר הם ישראל, מלמטה למעלה, דבר שייעשה על-ידם באמצעות לימוד תורה.

זו כוונת הנביא האחרון החותם את ספר הנבואה: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".[2] בדבריו אלו חותם הנביא את פרק הנבואה בישראל, הקשר הישיר בין ישראל לבין הקב"ה, ומתחיל מעבר לסוג קשר שונה, 'תורת משה', באמצעותה ניתן להתקשר להקב"ה.

בכך יש להסביר את השוואת המשנה (תענית פ"ד מ"ח) בין ט"ו באב ליום הכיפורים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". ביום הכיפורים ניתנו הלוחות השניות,[3] נתינה שיש בה ביטוי לחידוש הקשר בין ישראל להקב"ה לאחר שחטאו בעגל. אולם, חידוש הקשר אינו מהווה העתקה של זה הקודם שהיה במתן הלוחות הראשונות, אלא יש במתן הלוחות השניות יצירת סוג קשר חדש ושונה.

ההבדל בין שני סוגי הקשר מובע במקורם של הלוחות, כאשר אלו הראשונות היו "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים"[4] והשניות מעשה משה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים"[5]. הבדל המבטא שני סוגי קשר עם הקב"ה.

במידה ולא היו ישראל חוטאים בעגל והיו נשארים עם הלוחות הראשונים, "לא נשתכחה תורה מישראל, ולא הייתה אומה ולשון שולטת בהם",[6] "הופעת אור האלוקי פועל בם והיו מזוככי החומר והיו ממלכת כהנים וגוי קדוש".[7] אך מחמת חטא העגל ירדו ישראל ממעלתן, ובחזרת השכינה לישראל ביום הכיפורים בעת נתינת הלוחות השניות זקוק האדם ליזום את הקשר עם הקב"ה באמצעות עמל ויגיעה: "כעת צריך כל אדם ליגע לזכך חומריותו בתכונות נפשו, במידות ישרות וטהורות, גם לעמול על לימוד התורה ולהשחיר את פניו כעורב, ואח"כ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא".⁶

על השינוי בקשר בין ישראל להקב"ה יש ללמוד מהדו-שיח בין הקב"ה למשה לאחר החטא:[8]

משה מבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ... הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". על כך עונה הקב"ה: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". הפנים והאחור מבטאים את שני סוגי הקשר עליהם עמדנו, כאשר 'הפנים' מייצגות את הקשר הישיר, החיבה הנרכשת בדיבור פנים אל פנים, ואילו 'האחור' מייצג את הדיבור העקיף, בבחינת הסתר פנים, שעל האדם לעמול על יצירת הקשר וגילויו.

נחזור עתה לט"ו באב - מהשוואת חז"ל יום זה ליום הכיפורים, שכאמור מסמל את השראת השכינה המתגלה במתן הלוחות השניות שסימלו את הצורך בעמל האדם בלימוד התורה כאמצעי קשר להקב"ה, ניתן ללמוד שיום זה מסוגל הוא ליצירת הקשר עם הקב"ה באמצעות לימוד התורה, כדברי הבבלי (תענית לא ע"א; בבא בתרא קכא ע"ב) המתייחס להוספה בלימוד התורה מיום זה ואילך: "מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף - יאסף". וכתב על כך הרב צדוק מלובלין (פרי צדיק, לחמישה עשר באב, עמ' כה): "זה מה שאמרו במשנה לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, ששניהם מעניין בחינת תורה שבעל פה יום הכיפורים יום שניתנו בו לוחות אחרונות שכלול בהם גם תורה שבעל פה, וכן ט"ו באב זמן מוכשר להוסיף בתורה שבעל פה".

ד. אירועי ט"ו באב המסמלים את השבת השכינה

בדברים הבאים נסקור את חמשת האירועים שאירעו ביום ט"ו באב, ונראה כיצד הם מבטאים את המהלך שהובע לעיל בעניינו של יום זה כיום השראת השכינה בישראל:

1. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה

את עניינו של אירוע זה ביאר רש"י (תענית ל ע"ב ד"ה שהותרו): "דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה, וכתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל, ועמדו והתירו דבר זה בחמישה עשר באב".

ובהמשך דברי הבבלי שם נאמר אודות עניינו של אירוע זה: "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאישה".

שני עניינים אלו, הפגת חששן של בנות צלפחד להינשא לבני שבט אחר מחשש שמא תיסוב הנחלה לשבט האחר והתרת שבט בנימין לבוא בקהל, מהווים אחדות בין שבטי ישראל דרך מוסד הנישואין.

כיצד אירוע זה מהווה את הביטוי להשראת השכינה בישראל?

הרב פנחס הורוביץ (הפלאה, כתובות ח ע"א) מבאר את דברי חז"ל: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו - על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם",[9] בכך שחששו ישראל להינשא לבני שבט אחר, רצו המה להינשא בתוך המשפחה מחמת ההיכרות הקיימת מכבר עם בני אותה משפחה.

לימים, רצונם זה היווה בסיס לחוסר שמחה המלווה את הנישואין, כדברי הבבלי (שבת קל ע"א): "כל מצווה שקיבלו עליהם בקטטה, כגון עריות, דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו, עדיין עושין אותה בקטטה".

יש בכך מידה כנגד מידה - מטרת הנישואין היא האחדות בין בני הזוג, כהשבת אבידה לבעליה,[10] אחדות המביאה לידי השלמת הבריאה, כפי שמתבטא בברכת האירוסין 'יוצר האדם' שמשמעה שכל עוד לא נשא אישה היה הוא חסר,[11] חסרון בבריאה, כשבהשלמתה ראויה היא השכינה לשרות בישראל, "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן".[12] בכייתן של ישראל על כך שנאסר להם להינשא בתוך המשפחה מהווה חוסר הרצון לאחדות השבטים, אחדות המביאה לידי השלמת הבריאה והשראת השכינה שיסודה באחדות.[13]

לכן, העונש על כך הוא שמצווה זו אינה נעשית בשמחה - השמחה באה לו לאדם מתוך שלימות והרמוניה נפשית, "אין שמחה אלא בבשר... אין שמחה אלא ביין",[14] ב' עניינים מנוגדים שבהתאחדותם בסעודה באה השמחה,[15] אחדות המביאה להשראת שכינה, "אין שכינה שורה... אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'",[16] כאשר לא בכדי הובא מקור להשראת שכינה בעתיה של שירה המורה על הרמוניה.[17]

מכאן, שחוסר השלימות במוסד הנישואין, המבוטא בבכיית ישראל, מהווה פגיעה באחדות הגוררת בעקבותיה חסרון השראת השכינה, וממילא העונש על כך הוא שאירוע זה ילווה בחוסר מסוים בשמחה. מעתה מובן שהתרת השבטים להינשא אחד לשני ביום זה מהווה את האחדות בישראל והשראת השכינה בעקבותיה, כדברי רד"ק (שופטים כ, א) בביאור הפסוק בפרשיית שבט בנימין: "וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל ה' הַמִּצְפָּה - במקום שיתקבצו כל ישראל או רובם שם שכינה שורה, כמו שנאמר אלוקים ניצב בעדת א-ל".[18]

2. כלו מתי מדבר, וחזר הדיבור אל משה

בעקבות חטא המרגלים היו מתים כל לילה אנשים מישראל, עד שבשנת הארבעים, בט"ו באב, הפסיקו מלמות וקבעו יום זה ליום טוב.[19] ביום זה בו כלו מתי מדבר, חזר הקב"ה לדבר עם משה, דיבור שנשלל ממנו לאחר חטא המרגלים.[20]

מהי 'המידה כנגד מידה' של חטא המרגלים לשלילת הדיבור עם משה וכיצד השבת הדיבור למשה מסמלת את השבת השכינה לשרות בישראל, כחלק מאירועי יום ט"ו באב?

חטא המרגלים התבטא בדיבור לשון הרע על הארץ,[21] בעקבות כך עונשם היה מידה כנגד מידה[22] "שנשתרבב לשונם ונפל על טיבורם והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם".[23] בכך יש עונש על השימוש הלא-ראוי בדיבור, "שמתו ממקום שהוציאו דיבה, דהיינו לשונם שנשתרבב הוא עיקר מוציא דיבה שע"כ נקרא לשון הרע".[24]

הפגיעה בארץ ע"י הדיבור מהווה פגיעה בכבודו של הקב"ה המשרה שכינתו בארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ",[25] כדברי הבבלי (סוטה לה ע"א) המתאר פגיעה זו בכבוד הקב"ה: "דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו - אל תקרי ממנוּ אלא ממנוֹ, כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". בעתיו של חטא המרגלים שבדבריהם פגעו בהשראת השכינה בארץ, נשלל הדיבור עם משה שיסודו בהשראת השכינה בארץ. בכך יש מידה כנגד מידה, שהרי יסודו של הדיבור הוא ביכולת האדם להוריד למציאות הארצית את המחשבה הפנימית הנובעת מהנשמה שהיא חלק א-לוק ממעל, ובכך להשפיע קדושה בעולם הזה. וביום ט"ו באב שחזר הדיבור למשה בעקבות סיום מות דור המדבר, חזרה השכינה לשרות בישראל.

3. ביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל

אף באירוע זה מובעת חזרת השכינה לשרות בישראל, כאשר שובה של השכינה באירוע זה נעוצה באחדות ישראל המצויה בעלייתם לרגל לבית-המקדש, אחדות המביאה להשראת השכינה.

בעליית ישראל לרגל התחדדה האחדות שבאה לידי ביטוי בהלכות טומאה וטהרה,[26] "לפי שהכלל אצלינו, כל ישראל חברים ברגל, שנאמר ויעלו כל ישראל כאיש אחד חברים".[27]

אחדות זו גוררת בעקבותיה את השראת השכינה, כדברי שפת אמת (אמור, תרנ"ה) העומד על סמיכות פרשיית המועדות למצוות "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - "ונראה, דזה סמיכות פרשת מועדות למצוות ונקדשתי. דהנה מקראי קודש הם בכוח התאחדות בני ישראל... ובמועדות בא הקדושה בכוח התאחדות בני ישראל, כדאיתא כל ישראל חברים ברגל. ובכוח התאספות ואחדות בני ישראל נמשך הקדושה לעולם". דבר זה מובע אף במציאות הכרובים, כדברי הבבלי (יומא נד ע"א): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".

4. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה

על הפסוק "גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל",[28] נאמר בבבלי (גיטין נז ע"א):  "אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול... שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל".

להשלמת הסיפור כתב הרמב"ן (בבא בתרא קכא ע"ב): "מצינו במדרש איכה, כרם גדול היה לאדרינוס המלך מהלך י"ח מיל על י"ח מיל כמן טבריה לציפורי והקיפוה מהרוגי ביתר מלא קומה ופשוט ידיים ולא הבאישו ולא הסריחו. ולא גזר עליהם שיקברו, עד שעמדה למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה". כאשר ניתנו ההרוגים לקבורה תיקנו חכמים ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון: "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה".[29]

מהו הקשר בין נתינת הרוגי ביתר לקבורה, לבין ברכת 'הטוב והמטיב' שנתקנה בעקבות כך?

התשובה תעמיד אירוע זה ברצף האירועים שהיוו את ט"ו באב כיום השבת השראת שכינה:

על הטרגדיה הגדולה בחורבן ביתר ניתן ללמוד מדברי חז"ל המשווים את חורבנה לחורבן ירושלים: "בתשעה באב... נלכדה ביתר ונחרשה העיר"[30] - "והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש".[31]

מקורה של השוואה זו נעוצה בתקווה גדולה שהפיח בר-כוכבא לאחר חורבן המקדש, עת בה כבש את ירושלים והתכונן לכינון המקדש השלישי, אך לאחר שחרבה ירושלים ונלכדה ביתר, המעוז האחרון של המורדים בהנהגתו של בר-כוכבא, נגוזו כל התקוות 'ונגדעה קרן ישראל'.[32]

הרוגי ביתר מסמלים את התזכורת לאכזבה מרה זו, שכל עוד לא ניתנו לקבורה שימשו סמל לחורבן.

אולם, הבאתם לקבורה ביום ט"ו באב והנס שאירע שלא הסריחו, מסמלים את השראת השכינה גם בעת הגלות, בעת בה שבה רוחם לבוראם, המסמלת חידוש הקשר עם הקב"ה לאחר החורבן.[33]  

מחמת כן מובנת התקנה של ברכת 'הטוב והמטיב' הסמוכה לברכת 'בונה ירושלים' המסמלת היא את התיקון לאכזבה זו, כאשר "אף שאנחנו חוץ למשכן שכינה והשכינה לא זזה מכותל מערבי, משם משפעת עלינו לסייע להבא להיטהר שיוכל לשמור עצמו מסירחון העבירות ולהתקדש בקדושת התורה".³³

5. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה

"מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא, וקרו ליה יום תבר מגל".[34]

כדי לבאר אירוע זה בהקשר למגמה בה אנו הולכים, שאירועי ט"ו באב היוו את התיקון והשבת השכינה לשרות בישראל, ניתן להיעזר בדבריו של הרב צדוק מלובלין (פרי צדיק, דברים לחמישה עשר באב, אות ג): "הטעם הזה מרמז על הוספת התלהבות הקדושה בנפש מיום הזה. כי עניין הבאת עצים למזבח היה בבית שני שחרבו הגויים העצים שבארץ ישראל ולא היה מצוי מה לבער על המזבח ותיקנו להתנדב עצים להלהיב את אש הקדושה על המזבח. וביום ט"ו באב פסקו מלכרות עצים כי יש די באש הקדושה הנשפע באותו יום על כל השנה".

מבואר, שיש בהבערת האש בעצי המערכה הבערת אש הקדושה היוקדת במקום השראת השכינה. הפסקת כריתת העצים מסמנת את שיבת השכינה לשרות בישראל, ומעתה יוקדת אש הקדוּשה.

ה. סיכום

לאור האמור בביאור חמשת האירועים שבגינם קבעו חכמים את יום ט"ו באב ליו"ט, נמצאנו למדים שיום זה מסוגל להשבת השכינה לשרות בישראל. יסוד זה מהווה הוראה של שיבה ותיקון, שיש יכולת לאדם הפרטי ולכלל ישראל לשוב לקב"ה ובגין זאת תשוב היא השכינה לשרות בישראל.

אשר על כן, לא בכדי נסמכו אירועים אלו בדברי הבבלי לאחר אירועי ט' באב המסמלים את החורבן, להורות על כך שאף לאחר החורבן בהעדר המקדש, שורה השכינה בישראל.

בדברים אלו ישנה נחמה גדולה לישראל, ולכן לא בכדי "תמיד יארע ט"ו באב בימים שקודם או אחר שבת פרשת ואתחנן"¹ שיש בה את מעמד נתינת התורה המבטא את הקשר בין הקב"ה לישראל באמצעות לימוד התורה, סוג קשר שנוצר לאחר החורבן, כאמור. 

מכאן נבין את סיומם של אירועים אלו בדרשה הבאה: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קיווינו לו ויושיענו זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".[35]

שני יסודות מרכזיים יש במעגל:  ראשית, המרחק ממרכז העיגול אל כל הנקודות שווה הוא, דבר המורה על אחדות ושוויון.[36] שנית, יש בו במעגל חזרה תמידית אל הנקודה הראשונה. כלומר, הגם שנראה שמתרחקים אנו מנקודת המוצא, מ"מ חוזרים אנו אליה בעצם הריחוק.[37]

שני עניינים אלו מבוטאים היטב באירועי ט"ו באב - יסוד האחדות והשוויון בישראל המהווה בסיס להשראת השכינה, וכן עניין השיבה אל נקודת המוצא, למקוריות, התבטאו בעצם התיקון החוזר ונשנה באירועים שהיוו את קביעת יום זה ליום טוב, אשר התייחד להיקרא "חַג ה' בְּשִׁלוֹ",[38] לשון המורה על קשר של אחדות בין ישראל להקב"ה, המסוגל להשבת השכינה בעצם.

 

 

 

[1] פרי צדיק, דברים, לחמישה עשר באב ד"ה ואמרו בגמ'.

[2] מלאכי ג, כב.

[3] תענית, ל ע"ב.

[4] שמות לב, טז.

[5] שמות לד, א.

[6] עירובין, נד ע"א. ראה: שערי יושר, הקדמה ד"ה ולראשית ההכשרה.

[7] משך חכמה, שמות לד, כז.

[8] שמות לג, יג-כג.

[9] שבת, קל ע"א; רש"י, במדבר יא, י.  

[10] קידושין, ב ע"ב.

[11] יבמות, סג ע"א; מהר"ל, גור אריה בראשית א, כא; משך חכמה, בראשית ד, א.

[12] סוטה, יז ע"א. על שלימות האדם ביחס לנישואין והשראת השכינה, ראה: משך חכמה, בראשית לג, יט.

[13] רש"י, שמות יט, ב; אלשיך, במדבר א, א-ב.

[14] פסחים, קט ע"א.

[15] סוכה, כה ע"ב.

[16] שבת, ל ע"ב.

[17] מהר"ל, נצח ישראל, פרק יט.

[18] השווה כן לדברי רד"ק, שמואל ב, ה, ג ד"ה לפני ה'. ראה גם: הרב צדוק מלובלין, דובר צדק פה, ב.

[19] רש"י, תענית ל ע"ב ד"ה שכלו.

[20] תענית, ל ע"ב; רש"י, דברים ב, טז.

[21] ערכין, טו ע"א; רש"י, במדבר יג, ב ד"ה שלח.

[22] רש"י, במדבר יג, ב ד"ה במגפה.

[23] סוטה, לה ע"א.

[24] מהרש"א, סוטה לה ע"א, חידושי אגדות.

[25] דברים יא, יב. על הקשר בין הארץ להשגחה, ראה: אור החיים, שם; רמב"ן (בראשית כו, ה; ויקרא יח, כה).  

[26] שקלים, פ"ח מ"א; חגיגה, כו ע"א.

[27] רמב"ם (פיהמ"ש שקלים פ"ח מ"א; השווה לדבריו, פיהמ"ש חגיגה פ"ג, מ"ו-מ"ז).

[28] איכה ב, ג.

[29] ברכות, מח ע"ב.

[30] תענית, פ"ד מ"ו; תענית, כו ע"ב.

[31] רמב"ם, הל' תעניות פ"ה ה"ג. ראה עוד: תוספות הרא"ש, ברכות מח ע"ב, בשם הירושלמי, סוכה פ"ה ה"א: "כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל".

[32] הרב שלמה גורן, תורת המועדים, עמ' 457.

[33] הרב יחזקאל לנדא, צל"ח, ברכות מח ע"ב.

[34] תענית, ל ע"ב.

[35] תענית, לא ע"א.

[36] אוהב ישראל, פרשת ויצא ד"ה אך ידוע; יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ד; כלי יקר, במדבר ב, ב.

[37] הרב יוסף דב סולובייצ'יק, על התשובה עמ' 58.

[38] שופטים (כא, יט). ראה: פרי צדיק, דברים לחמישה עשר באב, אות א.