שלושה מפתחות

שלושת המפתחות הללו שציינו חכמינו,

הם מפתחות הקשורים לשורש החיים,

בהם נ ו ג ע מְחיה החיים בעולמנו בשלוש תחנות מרכזיות של החיים, בהווייתם, בקיומם ובאחריתם.

 

הנגיעה הראשונה - מפתח של חיה[1],

רגע הלידה, הופעת החיים הראשונה היא מפלאי היצירה שבהוויה.

מראשית ריקומו של הוולד בסתר, בתחתיות ארץ, עד למלאות ירחי הלידה -

זהו מסע מרתק ומדהים בהתפתחותו.

מן המציאות הזעירה האפסית, של הטיפה הסרוחה

מתפתח העובר ומכפיל את גודלו פי כמה מליונים

עד לפתיחת דלתות הרחם ברגע המתאים, המדויק -

זוהי חכמה נפלאה ועצה עמוקה של מאציל החיים לבריותיו, חי העולם.

 

היאך שואל ה' את איוב:" הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר"!?[2] (לט, א)

חכמינו תיארו בצורה דרמתית מאוד רגע מרטיט זה של הלידה אצל האילה והיעל,

כיצד היא מתרחשת בתנאים קשים ומסובכים, ואמרו:

"ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד, מיד מתה" (בבא בתרא טז, ע"ב),

כן פתיחתו של הרחם וחילוצו של הוולד ברגע המתאים.

ההמלטה היא 'ישועת הבן' כי הוולד נושע ונמלט ממעי אמו,

כדברי הנביא (ישעיה סו, ז)  "וְהִמְלִיטָה זָכָר" (בבא קמא פ ע"א, תוספות ד"ה לבי, דעת רבנו תם)

ובלבד שלא יקדים ולא יאחר - זהו  מפתח של  חיה.

אישה שזכתה לפרי בטן, לחוויית הלידה,

קורנת כולה מאושר היצירה הממלא אותה,

היא נעשית שותפה לבוראהּ במעשה בראשית.

לעומתהּ, צערהּ של העקרה המצפה להיפקד, מהול בקנאה נסתרת,

נדמה לה, כביכול, שהיא מיותרת בעולמו של הקב"ה,

כי לשווא נבראו בקרבה אברי האמהוּת וההולדה.

היאך אומרת רחל במרירות ליעקב?: "הָבָה לִּי בָנִים! וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"  (בראשית ל, א).

"מפתח של עקרות אין כל בריה שולטת עליהן, לא מלאך ולא שרף" (דברים רבה ז, ו).

הפקידה היא זכייה בחיים חדשים - לא רק לעובר אלא לירך אמו.

פרשה זו למדוה חכמינו מרחל :"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל...  וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל, כב).

 

הנגיעה השנייה – גשמים, קיום החיים.

הגשמים נועדו להחיות את הבריאה, לדאוג להתמד קיומה,

להעניק לה חיים על ידי המים, המגדלים את הצמחים שעליהם יתקיימו בעלי החיים,

זהו מפתח של גשמים.

"יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּו" (דברים כח, ב).

בפי הנביא קרויה תופעה זו לידה:

"כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ,

וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ, וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל" (ישעיה נה, י).

גם פה ישנה פריצה מן ההעלם אל הגילוי,  והוצאה מן הכוח לפועל.

בתפילת עמידה, בברכת 'אתה גיבור' חברו יחדיו 'גבורות גשמים' עם 'תחיית המתים' .

כי שתיהן שייכות לשבחו של מקום, הם מבטאים את גדולתו של בורא העולם

בפעולותיו ובמעשיו הכבירים, המתפשטים עד לאין חקר,

ללמדנו שיש קשר וזיקה ביניהם.

 

תהליך הצמיחה הוא לידה מחדש לזרעים שנרקבו ונפסדו באדמה,

ובשורת חיים לאילנות, שהיו נעדרי חיים ושקעו עמוק עמוק בתרדמת החורף.

פריצתם של הזרעים מן האדמה החוצה, ולבלוב האילנות אחר הגשם,

הם תרועת חיים משמחת ומעין 'בשורת תחיית המתים'  לעולמנו,

ומכאן, אנו מסוגלים להתקרב אל עבר חתימת הברכה בבשורת תחיית המתים -

למפתח השלישי.

 

הנגיעה השלישית - תחיית המתים, אחרית החיים ותקוותם.

מה שנראה לבני אדם כסוף הדרך, כקץ כל בשר,

כמו שנדמה לבני אדם בפגישתם עם המוות,

באה אמונת ישראל ומלמדת אותנו, שהטמנת האדם באדמה אינה לשם סילוקו מארץ החיים,

אלא מעין זריעתו לקראת צמיחתו מחדש בעתיד.

"וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (תהלים עב, טז. ועיין בסנהדרין צ, ע"ב).

באוצר העליון מזומן טל תחייה "טל שעתיד להחיות בו מתים" (שבת פח, ע"ב).  

לקראת אותו עידן חדש בעתיד, שיבשר על פתיחת מעגל חיים נוסף מכין אותנו הנביא:

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם"  )יחזקאל לז, יג).

 

הגדרת נגיעות אלו כמפתחות שבידי הבורא,

נועדה להדגיש את הזיקה, את הקשר הישיר ואת התלות בבורא עולם,

מכאן נוכל ללמוד על דרכי השגחתו על העולם, לקיימו ולהחיותו,

הן בדרך הקבועה והסלולה של הטבע,  זריחת השמש ושקיעתה,

שנוכל לצפות ולדעת מראש את הזמנים הקבועים הללו,

והן בדרך של מפתחות, בפתיחת מהלכים שאינם כפופים למסגרת הסדורה והקבועה.

 

את  הגשמים, ואת  הלידה לא ניתן לקבוע מראש בצורה החלטית.

מה יהיה מזג האוויר בחודש פלוני ביום פלוני, לא נדע ממרחק.

גם בעידן שלנו, עם כל האמצעים המשוכללים והמדויקים

שבהם נוכל לחזות מראש את מזג האוויר ממבט של לוויין, או מתחנות חיזוי שבקרקע,

לא נוכל לדעת זאת מעבר לארבעה או חמישה ימים בלבד,

מפני שאין לצפות מראש תהליכים שאינם חקוקים וקבועים בהוויה הטבעית.

 

הנה לעתים, לאחר הייאוש, מופיעים לפתע הגשמים,

ויורדים גשמי ברכה, מעבר לחישובים ולהערכות סטטיסטיות.

כשם שבנושא הלידה לא ניתן להבטיח מראש בצורה החלטית,

כיצד עקרות נפקדות במפתיע לאחר מצב מיואש ואבוד לכאורה.

ללמדנו, שמעבר לכוחות הנגלים שבטבע

פועלים כוחות סמויים ונעלמים מכוחה של נגיעת המפתח,

שלא ניתן להשיגם ולדעתם אלא בכח ההשגה הנבואית ורוח הקודש.

 

בתלמודה של ארץ ישראל הוסיפו מפתח רביעי, מפתח של פרנסה,[3]

שנאמר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהילים קמ, טז).

אולם לדעת ר' יוחנן אין חידוש במפתח זה,

כי גם הוא דן בשאלת הקיום והוא כלול במפתח של גשמים,

כי הגשמים נועדו לקיים את הבריאה.

חכמינו הפליגו בעניין הפרנסה ואמרו:

"קשה הפרנסה מן הגאולה, שהגאולה על ידי שליח,

והפרנסה על ידי הקב"ה" (מדרש שוחר טוב, תהילים קלו).

הפרנסה נמצאת במעלה כה עליונה, שעליה נאמר:

"שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה" (פסחים קיח, ע"א).

הקיום הכללי תלוי רק בבורא עולם בכבודו ובעצמו,

ואילו הדברים החלקיים יכולים להימסר לידי שליח.

מה שקשור לעצמוּת החיים, לקיומם, זוהי הפרנסה,

כשם שהחיים מעורים ודבוקים במקור החיים הכללי,

כך גם קיומם ופרנסתם משיקים ונוגעים במפתח החיים הכללי.

תפקיד זה לא ניתק ממקור החיים, ועל כן לא נמסר לידי שליח.

 

אם כן המסירה ל'שליח' [4] פירושה מסירת שרביט ההנהגה לכוחות הטבעיים, הקבועים,

עם הענקת הסמכות ליכולת ההפעלה בצורה עצמאית,

כמובן בהתאם לתוכנית שנקבעה להם מראש על ידי בורא העולם.

הטבע פועל בדרך הסיבתית המסודרת,

באמצעות מערכות מורכבות ומסובכות של סיבות ומסובבים,

ואילו ה'פתיחה' היא נגיעת הבורא בדרך בלתי תלויה,

שאינה כפופה למהלכים הקבועים של הטבע.

שלושת המפתחות שנשארו בידי הבורא גם לאחר קביעת סדרי הבריאה הטבעית,

נותנים מרחב גדול לכוח הבחירה של האדם לפעול על ידי תפילתו,

לעורר ולהפעיל את הכוחות העליונים הרתוקים וקשורים למפתחות שבידי בורא העולם.

זהו סוד כוחה של השפעת עבודת הלב בתפילה.

מכאן התשובה וההסבר לקשר שבין בקשת הגשמים והתפילה [5].

"ומנא לן דבתפילה – ? דתניא: 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם'

איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפילה.

כתיב בתריה: 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ' ".

(תענית ב, ע"א)

 

לשלושת המפתחות הללו,

מצא הגאון מוילנה רמז בפסוק: "וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה' " (שמות כח, לו)

במילה חתם נרמזו המפתחות בראשי התיבות:

ח=חיה, ת=תחית המתים, מ=מטר.

בכתוב זה, נרמזות ג' פתיחות:  'פתחת', 'פתוחי' (שהרי מיעוט רבים: שניים)

כרמז לשלושת המפתחות: 'ו פ תחת עליו פתוחי – חתם' –  

שהם בלבד ביד ה', והם קודש לה' בלבד, ולא נמסרו לשליח.

גם לארבעת המפתחות כפי גירסת תלמודה של ארץ ישראל,

נתן ר' יעקב בר אשר בעל ה'טור' סימנים (אורח חיים, סימן קיד),

בראשי התיבות של המילה: מפת ח.

מ=מטר, פ=פרנסה, ת=תחית המתים, ח=חיה, יולדת.

 

מהי מעלת המפתח?

בביאור מידת ה'קדושה' בפרק ה'הויה' של מסילת הישרים לרמח"ל  (פרק כו), מדובר על כך שבאחרית כל המדרגות של מסילת הישרים מגיעים למדרגת הקדושה. מה פירושה של דרגה זו?

"כללו של דבר:  ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך בא-לוהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שירד הוא מדבקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים".                    

בהגדרה זו מבקש רמח"ל לצייר לנו את המעלה הנשגבת של קדושה, שפירושה, העלאה.

האדם הקדוש מצליח להעלות את הדברים הגשמיים למעלה,

ואין הדברים הגשמיים גורמים לו לרדת ולהיגרר אחריהם.

מעבר למדרגה זו רואה רמח"ל את מדרגת רוח הקודש,

שהשכלתו מתעלה מעבר להשגה האנושית הרגילה,

"ויכול להגיע דבקותו אל מעלה כל כך גדולה,

שכבר ימסר בידו מפתח של תחית המתים,

כמו שנמסר לאליהו ולאלישע,

שהוא מורה על עוצם ההתדבקות בו יתברך,

שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים,  הנותן חיים לכל חי,

וכמאמרם זכרונם לברכה: 'שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח' וכו',

הנה הִדַּבֵּק בו יתברך דבקות גמור,

יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם".

זהו סוד כוחם של בעלי המפתחות

שזכו שיאציל עליהם ה', מעין הכוח הא-לוהי.

 

 

הערות מכת"י:

[1] מפתח של חיה, הסברנו בשני אופנים:

א. רגע הלידה, ב. עקרות,

מאחר שישנם שני מקורות המסבירים זאת כך.

א. רגע הלידה - במסכת נדה (טז, ע"ב) נאמר: "אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו".

עיין בתוספות (שם, ד"ה מלאך): "אבל על הלידה אין שום מלאך ממונה,

כדאמר בריש תענית (ב,ע"א): ג' מפתחות בידו של הקב"ה, של חיה, וכו' ".

ובזהר (וירא קיז, ב) במדרש הנעלם:

"תניא אמר רבי שמעון: מפתח של חיה בידו של הקב"ה, ובעוד שהיא יושבת על משבר,

הקב"ה מעיין באותו ולד אם ראוי הוא לצאת לעולם וכו'. "

ב.  מפתח של עקרות -

במדרש דברים רבה (ז, ו) נאמר על ג' המפתחות שביד ה':

"מפתח של עקרות, שנאמר: 'ויפתח את רחמה' " (בראשית כט, לא).

וכן בזהר (וירא קב, ב): "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה,

דהא מפתחא דא למפקד עקרות בידא דקב"ה איהו,

ולא בידה דשליח אחרא".ועיין עוד בזהר (וירא קטז, ב): "וה' פקד את שרה".

(עקרות – 'יערות דבש' חלק ב' לט)

בקשר לתהליך הלידה עצמו, לא ידוע עד היום

מהו הגורם הראשוני המעורר אותו.

כאן המקום להסביר את מקומו של המפתח כגורם הראשוני המעורר את יתר התופעות.

סימני הלידה מוכרים: התרחבות הרחם,

או לחץ העובר על הקטע התחתון של הרחם,

והפרשת הורמון האונה האחורית של יתרת המוח, המביא להתכווצות הרחם,

ועם זאת, תפקיד האסטרוגנים והפרוגסטרון ביחס לתחילת הלידה לא ברור עדיין. (עיין אנציקלופדיה עברית כרך כא, עמ' 190)

לעומת זה, אצל בעלי חיים,  ציינו את הפרשת ההורמונים בכבשים, כתחילתו של תהליך הלידה.

 

[2] "חולל אילות תשמור". בתיאור הדרמתי שתיארו חכמינו (בבא בתרא טז,  ע"ב) את האיילה,  שרחמה צר ובא דרקון ומכישה בבית הרחם, כדי שיצא הוולד, ואת היעל, העולה לראש סלע בהר, ובא נשר ומקבל בכנפיו את הוולד שלא יפול וימות,  הם ביקשו לצייר את גודל כוח היצירה,  ואת הדחף הפועל אצל בעלי החיים למילוי תפקידם בכל התנאים והנסיבות הקשות.  (השווה מדרש איכה רבה א, ל מעשה בכלבה). ה"הרים הגבוהים ליעלים" (תהלים קד, יח). היעלים אינן מפנקות את ולדותיהן להיוולד על כרי דשא, אלא באזור הררי וסלעי, ואלמלי ההגנה שניתנה להן גם היא בדרכי הטבע, בתוך התנאים הקשים הללו, לא היו הוולדות מתקיימים.

 

ניגש לפענוח חידתם של חכמינו. בתהליך הלידה יש צורך בפירוק ובהרס המערכות הקודמות כדברי חז"ל (נדה ל, ע"ב) "כיון שיצא לאויר העולם

נפתח הסתום ונסגר הפתוח, שאילמלא כן אי-אפשר

לחיות אפילו שעה אחת". העובר מקבל את מזונו דרך הטבור, וכן דם מחומצן מעורקים שליד הטבור,  הדם מגיע לעלייה הימנית, משם הוא עובר במעבר פתוח לצד השמאלי, ומשם, זורם הדם לכל הגוף. לאחר הלידה מתנתק העובר מן הטבור, פיו נפתח ליניקה וריאותיו נפתחות לנשימה, המעבר שבין העלייה הימנית לשמאלית נסגר. שידוד מערכות זה מתבטא בהרס המערכה הקודמת מחד-גיסא, ובהפעלת מערכת חדשה מאידך גיסא. שבירת המערכת ההרמונית של העובר במעי אמו,  היא כעקיצת נחש, הגורמת היעדר והפסד. כדי להצר את צעדיו ולדחוף אותו החוצה,   באים צירי הלידה,  שנמשלו בשפת חז"ל לדרקון המכיש את בית הרחם.  ה'עקיצה'  היא ביטוי לכוחות ההעדר שהורסים את המצב הקודם. ומן הצד האחר, באותה שעה ממש של פירוק והרס. הולכת ונוצרת מיד מערכת ההגנה לקראת קליטת המצב החדש (תהלים קנ, עב), ולהגן ולקיים את הולד. זהו המשל על ה'נשר' הפורשֹ כנפיו, כדברי המזמור: "תתחדש כנשר נעוריכי", כלומר הוא נותן את כח ההתחדשות וההגנה, הן ביחס למחזור הדם והן ביחס לאוכל. להכין לולד חלב בדדי האם,  שיתפתח וייוצר מיד עם הלידה, בתוך אותן שעות ספורות של ההתאוששות מהמצב הקודם העוברי והסתגלות למצב החדש.

(עיין בפירושי המהר"ל לאגדות הש"ס, בבא בתרא טז, ע"ב, שהסביר את הכוחות הרוחניים שמסמלים הנחש והנשר.)

 

[3] עניין הפרנסה מתבאר באריכות על ידי מהר"ל  בהסבירו את מעלת הלל הגדול (גבורות ה' פרק סה). שלושה הסברים נותן המהר"ל שם, מדוע הפרנסה גדולה מן הגאולה. אנו הלכנו בעקבותיו כאן, לפי הביאור שהפרנסה היא קיום כללי לכל הבריאה. בהגדה של פסח (עמ' קעד-קעו) הסביר המהר"ל את שיטתו בדבריו על כוס חמישי הבא לאחר

ד' לשונות של גאולה, שהוא כנגד הפרנסה, "בשורת המזונות שיפרנסם בארץ הכנעני,

אחרי הגאולה", כלומר זוהי מעלה יותר עליונה, ובין שאר דבריו הוא כותב בחריפות:

"כי המזון הוא יותר במדריגה מן הבריאה".

[4]  עניין השליח –  

בספרות חז"ל אנו מוצאים 'שליחות' בדוממים,  בבעלי חיים ובבני אדם. מובן שהמלאכים

הם  שלוחיו הקבועים.

בדוממים: בעקבות הכתובים המספרים על שליחותם של "רוח סערה עושה דברו" וכדומה, אנו פוגשים בניסוח חז"ל: "המבול – שלוחו, אש וגפרית – שלוחיו, הכוכבים – שלוחיו, הים – שלוחו, הירדן – שלוחו",  עיין במדרש בראשית פרק ח'.

לעתים מתנגשים עולם הדוממים והאדם, וזקוק האדם להתעלות עליהם בקדושתו כדי שינצחם. עיין באגדת ר' פנחס בן יאיר וגינאי נהרא, (חולין ז, ע"ב), ובפירוש המהר"ל בגבורות ה' (פרק מא).

בבעלי החיים: "בכל מקום הקב"ה עושה שליחותו, פעמים ע"י צפרדע, ופעמים ע"י צרעה ופעמים ע"י עקרב" (במדבר רבה יח, יח). וכדי להראות את חדלונו של האדם, הוא עושה שליחות  על ידי בריות קלות ושפלות, "בכל הוא עושה שליחותו, בגבורים שולח עליהם דברים נמוכים, להודיען שאין כח גבורתן מאומה", (פרקי דרבי אליעזר, פרק מט),

כמו היתוש באפו של טיטוס, (גיטין, נו ע"ב).

בבני אדם: "ד' מלכויות היו שלוחים של הקב"ה, ועשו את שליחותם שהגלו את ישראל מעל אדמתם", (ילקוט שמעוני, זכריה רמז תקעד). דברי חז"ל מעוגנים בהרבה מקראות, כגון:

"הוי אשור שבט אפי"... "בגוי חנף אשלחנו",

(ישעיה י, ה-ו), הגוי יקבל שכר על שליחותו.  

אם יעשה זאת מתוך תודעת השליחות. (עיין ברמב"ן על בראשית טו, יד).

השפת אמת בביאורו כותב: "יש דברים שנמסרו לשליח שיפתח ויסגור, אבל בהני ג' כשהקב"ה פותח, אז נותן רשות למלאך הממונה עליהן". ועיין בתוס' (נדה טז, ב) "ו'אף ברי יטריח עב' שהוא שר מטר אין עושה אלא ברשות הקב"ה", לאפוקי מבעל 'פרשת דרכים', (סימן כא), שתמה על דברי תוספות. ועיין 'מלאכי עליון' לר"ר מרגליות ערך  'אף ברי', בהערה.

[5] בלשון המשנה בברכות (לג, ע"א): "מזכירין גבורת גשמים בתחית המתים", ופירש רש"י: "משיב הרוח, שאינו לשון בקשה, אלא לשון הזכרה  ושבח". ובגמרא (בתלמוד בבלי), נאמר ההסבר: "מתוך ששקולה (שאילת גשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים". לעומת זה בירושלמי נתנו הסבר לזיקה ולהיקש: "כשם שתחית המתים חיים לָעולם כך ירידת גשמים חיים לָעולם".

(ברכות פרק ה, הלכה ב. ובתענית פרק א, הלכה א.) במקום אחר במדרש (בראשית רבה יג, ו.

וכן בדברים רבה ז, ו) מודגש הקשר בהיקש של מילים זהות: "גדולה היא ירידת גשמים,  ששקולה כתחית המתים. כיצד? בזו 'יד' ובזו 'יד', בזו 'פתיחה' ובזו 'פתיחה'. אף חכמים קבעו אותה בתחית המתים". בזו נאמר: "היתה עלי יד" (יחזקאל לז, א), בעניין תחית המתים בחזון העצמות היבשות,

ובזו יד: "פותח את ידיך" בענין גשמים ופרנסה לקיום העולם. בזו פתיחה: "יפתח ה' לך את אוצרו" ובזו פתיחה: "הנה אני פותח את קברותיכם".

(עיין בריטב"א, בראש מסכת תענית). 

 

*מאמר זה הוא מספרו של הרב עוזי קלכהיים, "ארץ מול שמים" שיצא לאחרונה במלאות עשר שנים לפטירתו (ט' אייר תשנ"ד), בהסכמת בני המשפחה, ועל כך תודתנו להם. הספר מבוסס על שיחות שנאמרו בערוץ 7, על גשמים בארץ ישראל, על גשמים בתקופת השנה, ושיחות לתחילת השנה. הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, לימד אמונה במשך שנים רבות בישיבת מרכז הרב, בישיבת כרם ביבנה ובמכון הרי פישל. כמו כן לימד במכללות לבנות, ושימש כרב במספר קהילות. חיבר מספר ספרים: "שירת אומה לארצה", פירוש למבוא שכתב הראי"ה קוק לספר "שבת הארץ", וכן "אדרת אמונה", ועוד ברורי אמונה מקיפים במשנת הרמב"ן, ריה"ל, הראי"ה קוק ועוד. בחרנו פרק אחד ממכלול של פרקים העוסקים בירידת גשמים בארץ ישראל, לקראת השנה החדשה וימי החורף הבעל"ט.