שאלת גשמים לתייר

הצגת הבעיה

זמן שאלת גשמים בארץ ישראל הוא כידוע בשבעה במרחשוון, ואילו בחו"ל שואלים את הגשמים שישים יום לאחר תקופת תשרי. מה דינו של יהודי ארץ ישראלי השוהה לתקופה קצרה בחו"ל, האם יקדים לשאול גשמים כמנהג א"י או שימתין עד לזמנם של בני חו"ל?

א. ההולך ממקום שמתענים

בגמרא (תענית י ע"ב): "ההולך ממקום שמתענים למקום שאין מתענים - הרי זה מתענה ומשלים". ופירש רש"י (שם) שהטעם דההולך ממקום שמתענים צריך להתענות, "משום דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם". ומדבריו משמע שחייב להתענות גם באופן שיצא מעירו לפני שגזרו בית הדין להתענות, הואיל ודעתו לחזור - נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם. וכך גם דעת הרא"ש (פ"א סי' ז ועי"ש בקרבן נתנאל אות מ) שהטעם הוא משום שדעתו לחזור.

אבל התוס' (שם ד"ה ההולך), כתבו: "דלא שנא דעתו לחזור או אין דעתו לחזור חייב להתענות הואיל וקבל עליו התענית". משמע שמפרשים שהיה בעירו בשעת קבלת הציבור (עי' ט"ז או"ח סי' תקעד ס"ק א), וכיון שכך נתחייב בתעניות הקהל ואפילו אין דעתו לשוב לעירו כלל. והנה מדברי התוס' יש ללמוד שחולקים הם על רש"י, וסבורים שאין לחייב בתענית את היוצא מן העיר אפילו כשדעתו לחזור, אם לא היה בעיר בשעה שגזרו בית הדין על התענית.

ולכאורה צודקים דברי רש"י, שהרי בכל מנהגי העיר אנו נוקטים שהיוצא מן העיר באופן זמני ודעתו לחזור אליה, נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם  (עי' פסחים נ ע"א, שו"ע או"ח סי' תסח), ומדוע לא יחולו עליו גם תעניות דבני עירו אעפ"י שאינו נמצא בעיר?

ונראה לבאר, שהתוס' סבורים שתעניות הציבור שונות משאר תקנות ומנהגים של הציבור, כיון שהם נתקנות לאותה שעה בעבור אותה הצרה שבאה על העיר, ולכן הם שייכות רק למי שגר בעיר בשעה שהיתה הצרה ונגזרה התענית, אך לא למי שהוא בן העיר ואינו גר בעיר כרגע, בשעת הצרה וגזרת בית הדין. לעומת זאת שאר תקנות ומנהגים, נתקנים פעמים רבות לאורך זמן או לדורות ואינן צורך שעה בלבד, ולכן הן חלות על בני העיר גם כשעוזבים את העיר עזיבה זמנית.

ולפי המוסבר לעיל יש לומר ששאלת גשמים דומה לתענית ציבור, שאעפ"י ששאלת גשמים היא דבר קבוע החוזר בכל שנה, מכל מקום זמן התחלת הבקשה, נקבע ע"י חז"ל לפי הצורך בגשמים לבני א"י או לבני בבל (ושאר העולם נגררים אחר בני בבל), וכל אדם זקוק לגשמים עפ"י המקום בו הוא נמצא באותו זמן. וא"כ לדעת תוס', ההולך מא"י לחו"ל והגיע זמן שאלת גשמים דא"י אינו שואל גשמים, אף שדעתו לחזור לא"י, כיון שהוא עצמו אינו זקוק עדיין לגשמים בחו"ל, כשם שאינו מתענה תעניות דבני עירו, כשאינו גר בעיר (ולא קיבל עמהם). אבל לשיטת רש"י שכמותו פסק השו"ע[1] (או"ח סי' תקעד), ההולך מא"י לחו"ל והגיע זמן שאלת גשמים דא"י, אעפ"י שהוא אינו נמצא בא"י אלא בחו"ל ושם אינו זקוק עדיין לגשם, מ"מ כיון שדעתו לחזור - צריך לשאול  גשמים כמנהג בני ארץ ישראל, ואפילו אם עתיד לחזור לא"י רק לאחר עונת הגשמים ולא יצטרך להם כלל.

ונראה שמשום כך פסק הפר"ח (או"ח סי' קיז) בנד"ד:

שבני א"י שבאו לחו"ל כל זמן שדעתם לחזור בכל אותה שנה לא"י שואל כבני א"י. ואם אין דעתו לחזור אלא אחר שנה ושנתיים וכמו שלוחי א"י, אעפ"י שיש לו אשה ובנים בא"י שואל כבני חו"ל.

והרי זה כשיטת רש"י שכמותה פסק השו"ע (או"ח סי' תקעד) וכמבואר לעיל.

ב. שיטת הרדב"ז

הרדב"ז (ח"ו ב אלפים נה) נשאל בנידון דידן, והשיב:

נראה שיש ללמוד ממקרא מגילה שאם דעתו לחזור בזמן שאלת הגשמים שואל כבני א"י בז' במחשוון ואם אין דעתו לחזור אלא אחר שיעבור זמן הגשמים שואל כבני מקום שהוא שם כי למה יקדים להתפלל על הגשמים והוא אינו צריך להם. ומסתברא שאם יש לו אשה ובנים בא"י אעפ"י שאין דעתו לחזור אלא עד שיעבור זמן הגשמים שואל כבני א"י שהרי הוא צריך להם.

וכאשר נדייק בדברי הרדב"ז, נראה שמדגיש: "שדעתו לחזור בזמן הגשמים", והטעם משום שאז צריך לגשמים באופן פרטי, אבל כשדעתו לחזור לאחר עונת הגשמים אינו שואל גשמים אלא כבני חו"ל. נמצא שהרדב"ז נוטה יותר למבואר בשיטת התוס', שעיקר הדבר תלוי במה שצריך לאדם עצמו ולא במה שנצרך לבני עירו.

ויש להוסיף שייתכן שדברי הרדב"ז יכונו אף לשיטת רש"י דלעיל, דשאני תפילה מתענית שאם מזכיר בתפילה דבר שאינו צריך לו, יש בזה כעין "דובר שקרים לא יכון" וכו' שמראה שצריך לדבר והוא אינו צריך. ולכן פסק הרדב"ז שכל שעתיד לחזור לא"י בזמן הגשמים שפיר מקרי צריך לאותו דבר ורשאי לבקש עליו, משא"כ כשעתיד לחזור לאחר זמן גשמים לא ישאל מה שאינו צריך.

והנה הרדב"ז כותב: "שיש ללמוד ממקרא מגילה", וצריך עיון בכוונתו! שאם רצה הרדב"ז ללמוד שכמו שבמקרא מגילה, בן עיר שהלך לכרך ושוהה בזמן הקריאה בכרך קורא כבני הכרך, כך גם השוהה בחו"ל כל זמן שאלת גשמים - קרוי בן חו"ל ושואל כבני חו"ל - קשה! שהרי חידוש הוא במקרא מגילה שנלמד מן הפסוק ש"מוקף בן יומו קרוי מוקף" (מגילה יט ע"א ורש"י שם)?! אבל בשאר דינים ומנהגים, ההולך מעירו ודעתו לחזור - נחשב לבן עירו אא"כ אין דעתו לחזור כלל (כמבואר בשו"ע או"ח סי' תסח), וא"כ מניין לנו ללמוד מדין מגילה לדין שאלת גשמים, אדרבא נילף משאר דינים ומנהגים? וייתכן שכוונתו היא שכמו שבמקרא מגילה נקבע הדין עפ"י "דעתו" אף אם בפועל חזר לעירו (עי' משנ"ב סי' תרפ"ח ס"ק יג) כך גם לענין שאלת גשמים אף אם בפועל לא חזר לא"י בימות הגשמים כיון שדעתו היתה לחזור - נחשב כבני א"י, וצ"ע.

ג. דעת הברכי יוסף

והנה לעומת הפר"ח והרדב"ז, מצאנו לכמה פוסקים (מהר"י מולכו ומהר"ז גוטה) שהביאם הברכי יוסף (או"ח סי' קיז ס"ק ה) שפסקו שגם תייר שדעתו לחזור לא"י, ישאל גשמים כבני חו"ל ולא כבני א"י ואפילו אם דעתו לחזור בעונת הגשמים[2] ושכן הדין בבן חו"ל הנמצא בא"י ששואל כבני א"י. וכתב הברכ"י שהטעם הוא "דבן חו"ל הנמצא בא"י הוא צריך לחיי שעה באותם ימים, ובן א"י הנמצא בחו"ל הוא יחיד ואין היחיד שואל".

ונראה שכוונתו לומר שאפילו הניח אשתו ובניו בא"י ויצא לחו"ל אינו שואל כבני א"י אעפ"י שהוא צריך לגשמים עבור משפחתו, משום שיחידים הצריכים גשם אינם שואלים בברכת השנים אלא בשומע תפילה (שו"ע סי' קיז סעי' ב).

ג. מסקנה

למעשה, מסתבר שיש לנהוג כדעת הרדב"ז שבן א"י ששוהה בחו"ל ודעתו לחזור לא"י בימות הגשמים ישאל גשמים כמנהג א"י, שהרי מי שטעה ושאל גשמים בחו"ל לאחר ז' חשוון (כמנהג א"י) אינו חוזר[3], וזה עדיף משלא ישאל גשמים כלל, שלדעת הפוסקים המחייבים יצטרך לחזור על תפילתו. וכך פסק בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לח); ועי' משנ"ב (סי' קיז ס"ק ה) וכה"ח (שם ס"ק יא) שלא הכריעו בשאלה זו.

ומכל מקום, אם משמש שליח ציבור, לא ישאל בחזרת הש"ץ גשמים לפני שהגיע זמנם של בני חו"ל (כמ"ש הברכ"י שם ס"ק ח), והטעם, משום דהחזרה נאמרת בשביל הציבור בני חו"ל.