"והריקותי לכם ברכה עד בלי די"

בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר... ואם נותנין - מתברכין, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די". מאי "עד בלי די"? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שייבלו שפתותיכם מלומר די (שבת לב ע"ב).

הגמ' במסכת תענית (ט ע"א) מספרת סיפור בהקשר לאותו מאמר:

אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך? אמר ליה: "עשר תעשר". אמר ליה (ינוקא): ומאי עשר תעשר? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה (ינוקא): מנא לך? אמר ליה: זיל נסי! אמר ליה: ומי שרי לנסויי להקב"ה? והכתיב "לא תנסו את ה'"! א"ל הכי אמר ר' הושעיא: חוץ מזו שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים...".

מתוך העיון בגמ' עולים כמה קשיים:

א. אם צודקים דברי ר' יוחנן, שכל מי שמעשר - מובטחת לו הברכה האלוקית ובעקבותיה יתעשר, מדוע כולם אינם "קופצים על המציאה" וייווכחו שהם מתעשרים? יתר ע"כ, הרי עינינו הרואות שהרבה אנשים נותנים את המעשר ואעפ"כ אינם מתעשרים (רי"ף, ענף יוסף בס' עין יעקב)!

ב. הסמ"ע (חו"מ סי' סז ס"ק ב) מתייחס להבטחה האלוקית של "וציויתי את ברכתי... לשלש השנים" לפני שנת השמיטה ואומר:

דדוקא בזמן שהיה שמיטה ויובל נוהג מהתורה - היה מקויים בהן הברכה לגדל בשנה שישית לשלש השנים.

ויש לשאול, והלוא בזמנו של ר' יוחנן כבר גלו ישראל מארצם. נמצא שאז חיוב תרו"מ לא היה אלא מדרבנן (רמב"ם הל' תרומות פ"א הכ"ו), ואעפ"כ אמר ר' יוחנן לבנו של ריש לקיש: "זיל נסי"!

מפרש הענף יוסף (תנחומא פ' ראה אות יח) שחז"ל לא התכוונו שכל מי שיעשר, ייהפך מיד לעשיר מופלג, אלא שבמצוות מעשר, דוקא, רשאי האדם לעשר ע"מ להתעשר. ומדוקדקים דברי חז"ל שאמרו: "עשר בשביל שתתעשר" ולא נאמר: עשר ותתעשר. ואמנם, דבריו מוקשים קצת, מתוך דברי ר' יוחנן שאמר לבנו של ריש לקיש: "זיל נסי", שנא': "ובחנוני נא בזאת...". לעומתו, המהרש"ל (ביאור לסמ"ג, חלק הל"ת מנין ד) כותב שאין כל ספק שמי שמעשר יתעשר, ושעל כן אין שום פגם בניסוי הקב"ה, משום שבודאי הקב"ה יגרום עושר למי שמעשר, שנא': "ובחנוני נא בזאת". בשאר מצוות, אסור לנסות את הקב"ה, כי אין השכר מובטח להינתן לאלתר. הבטחה זו של הקב"ה, מיוחדת היא למצוות המעשר, כי יש לה קיצבה, לעומת מצוות הצדקה, למשל, שאין לה קצבה.

גם בדברי המהר"ל (דרך חיים עמ' קלט) מוצאים אנו ביטוי להכרח ההגיוני של הברכה מכוח הפרשת המעשרות. המהר"ל מסביר שבמעשר, האדם נותן עשרה חלקים (מתוך מאה) של יבולו. המספר עשר מבטא מידה של שלמות איכותית, לכן נקרא "עשר" מלשון "עושר". כביכול, כשהאדם נותן עשרה חלקים ללוי - אזי הוא נותן את כל יבולו. יתר ע"כ, נתינה ללוי כמוה כנתינה להקב"ה ובזה דבק בהקב"ה, וממילא מתברך ומתעשר.

מתוך דברי המהר"ל אנו לומדים דבר נוסף, שההבטחה האלוקית לעושר מתייחסת דוקא לנתינת המעשר ללוי, ולא לשאר תרומות או מתנות עניים.  ועפי"ז יובן שגדול כוחו של מעשר, שאף כאשר חיובו מדרבנן, הרי הוא פועל לדבקות האדם בהקב"ה, וממילא מתעשר. והפסוקים שבמלאכי (ג א-י) גם מורים כך, כי דברי הנביא מתייחסים לעם שנמצא בגלות, ומבטיח להם: "שובו אלי ואשובה אליכם". ולשאלה, "במה קבענוך" (במה עושקים אנו את הקב"ה), עונה הנביא: "המעשר והתרומה". לעומת זאת, במצות השמיטה, לא חלה ההבטחה הכתובה בתורה של "וצויתי את ברכתי" כאשר המצוה אינה נוהגת מן התורה. 

כהמשך לדברי המהר"ל, נוכל לראות בדברי מרן הרב קוק זצ"ל (עין איה שבת לב אות רכד-רכו) המבאר, שברכת ה' תחול בנו ביחס ישר למציאות הרוחנית שבה עם ישראל נמצא בכל המישורים. כאשר האדם נותן מיבולו לכהן ללוי או לעני, אזי בכך מבטא את היחס הנכון שיש לו לחלקים אחרים של האומה. הוא מבין שיש צורך בכהן המופקד על החדרת הקדושה בעם, יש צורך בלוי ואף בעני.

ברכת ה' באה עלינו בעיקר כתוצאה מהמדרגה הרוחנית בה אנו נתונים, ולא בגלל קיום טכני של המצוה. הנתינה הטכנית, מטרתה להוכיח את מדרגתה של האומה שהיא מקושרת בחלקיה ומקושרת בכוהניה מדריכיה. ומוסיף הרב זצ"ל, כשהעם במדרגה רוחנית ראויה, ממילא אין הוא חסר דבר במישור החומרי עד כדי "שייבלו שפתותיכם מלומר די" או כלשון הירושלמי (תענית פ"ג ה"ט): "דיינו ברכה, דיינו ברכה".

בברכת: "אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".