הרואה קשת

המביט לשמים בימי החורף הגשומים רואה מידי פעם את הקשת בין העננים. יש התמהים ונבוכים כיצד להתייחס למראה זה. הקשת נבראה בין השמשות[1], אך רבים נזכרים בדברי הקב"ה לנח ובניו שנאמרו לאחר המבול (בראשית ט, יב):

וַיֹּאמֶר אֱלֹקים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:(יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: (יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: (טו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: (טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָלִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָםבֵּין אֱלֹקים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: (יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶלנֹחַזֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

 

הם נזכרים גם בדברי הגמרא (ברכות נט ע"א):

ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפל על פני, לייטי עלה במערבא, משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. אבל ברוכי ודאי מברך. מאי מברך? ברוך זוכר הברית. במתניתא תנא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: נאמן בבריתו וקיים במאמרו. אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרוייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו.

 

ובפסיקת השו"ע (או"ח סי' רכט סע' א):

הרואה הקשת,אומר: בא"י אלקינו מ"ה  זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו; ואסור להסתכל בו ביותר.

 

במאמר זה ננסה להבהיר מהו מראה הקשת שחז"ל תיקנו עליה ברכה, ומה הנפקא מינה בין המראות השונים. מה משמעות האיסור להסתכל בה, והאם ראוי לספר לאדם אחר שראינו אותה, כדי שאף הוא יזכה לברך עליה.

 

א. מהו מראה המצריך ברכה?

בגמרא ובמפרשיה לא התבאר מהו המראה הקשת שעליו יש לברך, אך בפירושים השונים לתורה[2], בביאורם כיצד הקשת היא אות וסימן שהקב"ה לא יביא עוד מבול על הארץ, אנו מוצאים תשובות שונות לשאלת מראה הקשת: יש המסבירים שהכוונה לצורת הקשת, יש המסבירים שהכוונה לגוני הקשת ויש המסבירים שהעיקר הוא מראה הקשת שיוצא מתוך הענן.

 

1. מראה צורת הקשת

הרמב"ן (בראשית ט, יב) מבאר שצורת הקשת, שרגליה כלפי הארץ ולא כלפי השמים, היא האות והסימן שלא יהיה עוד מבול על הארץ:

זאת אות הברית אשר אני נותן...ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו), אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם.ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו.

 

וכן ביאר רבנו בחיי (בראשית ט יג):

וע"ד השכל: הקשת הוא כלי מלחמה, ונקרא קשת לפי שאינו מורה חצים אלא כשאדם מקשה היתר שבו, וכשהוא נראה בשמים אינו נראה כי אם רגליו למטה, ואלו היו רגליו למעלה היה סימן מלחמה כאלו מן השמים היו מורין בו על הארץ, ועתה כאשר רגליו למטה ונראה הפוך הוא הברית והוא סימן שלום, ועוד שאין המיתרים נראים בו לירות החצים. וכן מנהג האומות בזמן מלחמה לאחוז בידם הקשת כנגד פניהם וכאשר יקראו לשלום מהפכין את הקשת ואוחזים אותו אחורי הקשת כנגד פניהם.

 

דרך עורכי מלחמה להחזיק את קשת המלחמה כשרגליה כלפיהם ועיגול הקשת כלפי האויב, וכאשר הם קוראים לשלום, הופכים את כיוון הקשת, ששתי רגליה לכיוון היריב ועיגול הקשת כלפי עצמם. בכך מראים שאינם מתכוונים לירות חץ כנגד האויב. כן רומז מראה הקשת בשמים. צורת הקשת שהרגליים כלפי הארץ ולא כלפי השמים, מעידה שאין כוונתו של הקב"ה לערוך מלחמה ולהמית מבול על העולם.

נמצאנו למדים שברכת הרואה קשת נאמרת כאשר רואה צורת הקשת בשמים, שרגליה לכיוון הארץ ועיגול הקשת כלפי השמים.  

 

2. מראה גוני הקשת

האבן עזרא (בראשית ט, יד) מבאר מה החידוש שהתחדש בקשת שלאחר המבול, שהרי הקשת היא תופעה טבעית מששת ימי בראשית, ועל כך כתב:

ונראתה הקשת אלו היינו מאמינים בדברי חכמי יון, שמלהט השמש תולד הקשת, יש לומר כי השם חזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין.

 

נראה מדבריו שלאחר המבול חיזק הקב"ה את אור השמש, והתחדשו הגוונים בקשת, והם הסימן והאות לכך שהקב"ה שוב לא יביא מבול על הארץ.

 

הריקאנטי (בראשית ט, יג) מבאר כיצד גוני הקשת הם סימן ואות, על פי ספר 'הזוהר' ותורת הנסתר.

סוד הקשת נורא מאד,ולשונו מלשון קושי, והוא רמז לכבוד של מעלה הכלול משלש אמות אמש, בשלשה גוונין לבן ואדום ותכלת, זהו שנאמר (יחזקאל א, כח) כמראה הקשת וגו'. הוא מראה דמות כבוד יי' הכלול מחסד ודין ורחמים. והתבונן במראות הקשת כי הלובן בימין והאודם בשמאל והתכלת באמצע, כי הוא נגזר מכבוד של מעלה, והבן זה מאוד. וזהו אמרם בבראשית רבה (לה, ג) את קשתי נתתי בענן, את קשותי. דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן, אלא קשין דפירייא...והנה כוונת הפסוק את קשתי. שהיא מדת הדין, הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות הברית. והיה בענני ענן על הארץ, שלא יאיר יי' פניו אליה מחטאת יושביה, ונראה מדת הדין בענן, ואזכור את הברית בזכות הרחמים ואחמול על הטף אשר בארץ.

 

גוני הקשת אדום, לבן וכחול, מרמזים על המידות בהנהגת הקב"ה, חסד, דין ורחמים. הקשת מרמזת שבשעה שצריך העולם להיות נידון במידת הדין, זוכר הקב"ה את הברית בזכות מידת הרחמים, וחומל על הטף אשר בארץ. נמצאנו למדים שהרואה את גוני הקשת, ראוי לו לברך את ברכת הקשת.

 

3. מראה הקשת בענן

האברבנאל (בראשית ט יד) מתקשה כאבן עזרא לעיל, בכך שהקשת היא תופעה טבעית מששת ימי בראשית,והוא מבאר שהשינוי היה בחוזק העננים ודחיסתם במשקעים. אחר המבול נעשו העננים ממועטים במשקעים ועדינים יותר, ותוצאה מכך התאפשר לקרני השמש לחדור דרכם, ונראתה הקשת בענן, וזו לשונו:

מתחלת הבריאה היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ ודשנותה בבריאה וכמו שאמרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ר"ל שאד אחד בכמות מעט היה משקה את כל פני האדמה ולרבוי העבים ועביים היו העננים המתילדים מהם כל כך עבות וגסות שלא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בהם עד שלא היה מתרשם מראה הקשת לא באויר ולא בענן  ולכן לא היה חום השמש ונצוציו יכולין לשלוט עליהם ולדקדקם ולהתיך קצת לחותם והיו מפני זה מעותדים להביא מבול לעולם וכאשר רחם השם על הארץ אחרי התכת העננים הקודמים במבול המעיט את האדים ודקדק העננים כ"כ עד שנצוצי השמש יעברו בהם ומתוך כך תתרשל הקשת בענן שהוא המקבל האמתי לאותו התרשמות ולא יוכלו עוד להמטיר גשם שוטף על הארץ....ועל זה נאמר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו' להודיעו שידקדק את העננים כ"כ שתתרשם בהם תמונת השמש באמצעות נצוציה.

 

וכן ביאר ה'תולדות יצחק' (בראשית ט יג):

את קשתי נתתי בענן...אבל האמת הוא שהקשת היה נראה קודם המבול באויר הלח, לא בענן, ומשנתנו לאות היה בענן. והטעם לפי שהעננים היו חזקי הערפליות, ולא ירשם בהם זה המראה, להיותם נוטים אל טבע העפריות המסתבך עם האיד העולה, ולזה היו מאוחרות ההתכה, וכשריחם הש"י על הארץ, שינה טבעם והחזירם דקים עד שירשם בהם הקשת...

 

לפי הבנה זו, עיקר מראה הקשת שעליו יש לברך הוא קשת המבצבצת מבין העננים, ולא מראה גוני הקשת או צורתו שרגליו כלפי הארץ. לכן רק הרואה קשת בענן, ראוי שיברך "זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו".

 

ב. סוגים שונים של קשתות

 

1. ברכה על קשת בענן

מלשון הגמרא (ברכות נט ע"א) נראה לדייק, שהדגש במראה הקשת הינו שנראית הקשת מבצבצת מתוך ענן, וזו לשון הגמרא: 'ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן  צריך שיפול על פניו...'. וכן ציטט הרמב"ם (הל' ברכות פ"י הל' טז) בפסקיו: 'הרואה קשת בענן מברך ברוך אתה ה אלקינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו'.

 

אך השולחן ערוך (או"ח סי' רכט סע' א) השמיט את המילה 'ענן' מלשונו: 'הרואה הקשת, אומר: בא"י אלקינו מ"ה  זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו...'.

לפי השו"ע ניתן לומר, שהעיקר במראה הקשת הוא לא שמבצבצת מבין העננים, אלא צורת הקשת, שרגליה לכיוון הארץ כדרך עושי שלום, או גוני הקשת, שרומזים למידת הנהגת הקב"ה בעולמו.

 

2. הרואה חצי קשת

ה'ביאור הלכה' (או"ח סי' רכט, ד"ה הרואה הקשת) הסתפק האם יש לברך כשרואה חצי קשת: 'לא נתבאר אם בעינן דוקא שיראהו בתמונת קשת דהוא כחצי גורן עגולה או אפילו מקצת ממנו די'.

 

נראה לבאר שספקו תלוי בקביעת ההגדרה של הקשת שיש לברך עליה. אם הדגש הוא על ראיית צורת הקשת, כדברי הרמב"ן שמדובר במראה הקשת שרגליה לכיוון הארץ כדרך עושי השלום, הרי יש לברך דווקא אם רואה את כל הקשת, כולל את שתי רגליה לכיוון הארץ. אך אם הדגש הוא על ראיית גוני הקשת או מראה הקשת בענן, הרי אין צורך בראיית כל עיגול הקשת כחצי גורן, אלא די לראות מקצת ממנה כדי לברך. 

 

3. גווני קשת במי מפלים

פוסקי זמננו התלבטו בתופעת מראה הקשת הנראית מעל מפלי הניאגרה ובמקומות נוספים בעולם. המיוחד בקשת זו, שהיא נראית באופן תמידי במשך היום (גם כשאין עננים) מעל המפלים, כתוצאה מרסיסי המים העולים לגובה רב מעוצמת המפלים, ושבירת קרני השמש בעדם.

 

     

קשת מעל מפלי הניאגרה[3

אם נתייחס להגדרות השונות שהוזכרו לעיל, הרי מתקיימים במראה קשת כזה צורת הקשת ששתי רגליה לכיוון הארץ כדרך עושי שלום, וכן הגוונים שבקשת. אך אם הגדרת מראה הקשת היא קשת הנראית מתוך ענן שבא להמטיר גשם על הארץ, הרי קשת כזו אינה עומדת בהגדרה זו.  מכל מקום, הביאו הפוסקים צדדים נוספים לדיון בקשת הנראית מעל המפלים.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ  ('קובץ הדרום' ניסן תשכ"ז, 'שואלים כעניין' סי' יז) דן במקרה זה, וקבע שברכה זו תוקנה רק לרואה קשת הנראית מבין  עננים הממטירים גשם מן השמים, כפי שנאמר (בראשית ט יד) 'והיה בענני ענן על הארץ ונראתההקשת בענן', ורק היא כדוגמת הקשת שנראתה לאחר המבול.

שו"ת 'רבבות אפרים' (ח"ו סי' קג. ברכת הקשת) דן גם הוא בדבר, והציע לחלק בין מראה קשת שנראה לפעמים ובין מראה קשת הנראה תמיד. רק קשת שנראית לעיתים מזומנות לאחר הגשם, היא אות וסימן לברית שבין הקב"ה לאנושות, הברית שבה הבטיח הקב"ה שאף שבאופן זמני רבו הרשעים, הוא ברוב רחמיו, אינו מעניש אותנו כפי שהיה בימי המבול.

בשו"ת 'נחלת פינחס' (ר׳ פנחס אבההם מייערס, ח"א אות ל) נכתב שאין לברך אלא על קשת שנראית ברקיע, כפי שנאמר 'את קשתי נתתי בענן...'.

 

4. מראה קשת בלילה

התופעה של מראה הקשת בלילה היא מאוד נדירה. בדרך כלל הקשת הינה תוצאה של שבירת קרני השמש, אך עקרונית היא יכולה להיות תוצאה של שבירת כל קרן אור שחוזרת מהשמש. לכן במצבים נדירים נראית הקשת אף בלילה, תוצאה משבירת קרני הירח.[5]

בגמרא (ראש השנה כג ע"ב ) הוזכר:

מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה,ולא פגימתה של קשת. פגימתה של לבנה  דחלשה דעתה, פגימתה של קשת דלא לימרו עובדי החמהגירי קא משדייא.

וביאר רש"י: 'החמה הזאת חצים היא יורה, להלחם בכופרין בה, שהיורה בקשת נותן פגימת הקשת לצד פניו'.

התוספות (ראש השנה  כד ע"א ד"ה גירי קא משדייא) מעיר מדוע אין לחוש שהירח יראה פגימתה של הקשת, וזו לשונו:

בלבנה אין לחוש אם רואה פגימת הקשת דאין קשת אלא ביום  ואז הלבנה כשרגא בטיהרא ולא אמרי עובדיה גירי קא משדייא.

משמע מהתוספות שאין מראה קשת אלא ביום ולא בלילה.

אך בספר 'אותות השמים'[6] (עמ' מה) כתב ר' שמואל אבן תיבון שתיתכן קשת בלילה :

ואמנם סיבת הוויתם והווית העמוד היא סיבה אחת והוא ניצוץ השמש החוזר אל האיד שכנגד העב בניצוץ הזורח מן המים המתפזר בכותל השב אליו, ופעמים יראה הקשת מניצוץ השמש ובלילה מניצוץ הירח וכבר חשבו הראשונים מן החכמים שהקשת לא יהיה בלילה והסיבה אשר בגללה חשבו זה הוא שאי אפשר שיראה בלילה מפני חשכת הלילה, ואומנם יראה בליל מלא הירח עם זריחתה או עם שקיעתה ולא נראה קשת בלילה בחמישים שנה אלא שני פעמים

 

על מראה קשת בלילה נשאל המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם, חלק ב סימן קכד):

מכתבו הגיעני ומה ששאל בדין שנזדמן שראו הקשת בלילה אם יש לברך הברכה ורמז לדברי תרגום יונתן ותתחמי קשתא ביממא: הנה בשל"ה פ' נח הביא בשם הרמ"א לבאר ענין אות הקשת וגם מ"ש נראה הקשת בימיך כי לא יתראה הקשת אלא ביום כשהשמש נגד הענן ואם הי' זוכין שירד הגשם בעתם בלילי שבתות לא הי' נראה הקשת ע"ש אבל בכ"ז כיון שבש"ס לא חלקו בזה[7] בע"כ צ"ל דודאי ע"פ רוב לא יתראה בלילה אבל אם לפעמים על צד מיעוטא דמיעוטא יזדמן שיתראה יש לברך... כנלע"ד וכן שמעתי שהרה"ק ר' יהושע אבד"ק בעלז זצ"ל בירך על הקשת בלילה[8]:

דברי התוספות שאין קשת אלא ביום ולא בלילה, יתבארו שבדרך כלל נראית הקשת ביום, ולא שכיח שתראה בלילה[9]. כפי שאכן כתב ר"ש אבן תיבון שהקשת נראית רק פעמיים בחמישים שנה.

 

יש נפקא מינה בין ההגדרות השונות למראה הקשת המחייב בברכה, שהוזכרו לעיל, לעניין חובת ברכה על קשת בלילה. 

א. לשיטה שראיית קשת ששתי רגליה לכיוון הארץ כדרך עושי שלום,  מחייבת בברכה, הרי שאף הרואה קשת בלילה חייב לברך.

ב. גם לשיטה שראיית קשת הנראית מתוך ענן שבא להמטיר גשם על הארץ, מחייבת בברכה, חייב הרואה קשת בלילה לברך.

ג. לשיטה שראיית גוני הקשת הנוצרים מחיזוק עוצמת השמש היא המחייבת בברכה, הרי כאן המראה הוא לאור אור הירח, ואולי אין זו הקשת שיש לברך עליה.     

 

ג. איסור הסתכלות בקשת

 

המקור להימנעות מהסתכלות בקשת הוא דברי הגמרא (חגיגה טז ע"א):

 

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מאי היא? רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת, רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר. מסתכל בקשת - דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'... דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות:בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת - דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'...

הרא"ש התקשה בדברי הגמרא, הרי במסכת ברכות למדנו שהרואה קשת בענן מברך, משמע שמותר לראות, אם כן מה המשמעות של איסור הסתכלות בקשת? מה הבדל בין ראייה המותרת להסתכלות האסורה? דבריו הוזכרו בספר 'אבודרהם' (ברכת הראייה, השבח וההודאה):

נשאל הרא"ש איך מסתכלין בקשת כשמברכין. והא אמרינן בחגיגה בפרק אין דורשין (טז, א) המסתכל בקשת עיניו כהות. והשיב דאין מסתכל כרואה. כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה.

 

הרא"ש חילק באופן הראייה: ראייה מהירה בעלמא מותרת, אך הסתכלות, דהיינו התבוננות דקדקנית, אסורה.

וכן נפסק  בטור ובשו"ע (או"ח סי' רכט סע' א)

הרואה הקשת,אומר: בא"י אלקינו מ"ה  זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו; ואסור להסתכל בו ביותר.

 

יש להעיר שהרמב"ם בפסקיו לא הזכיר דברי הגמרא במסכת חגיגה שאין להסתכל בקשת, וכן לא הזכיר בפסקיו שאין להסתכל בנשיא. אמנם ב'הלכות תפילה ונשיאת כפים' (פי"ד ה"ז) הזכיר איסור הסתכלות בכוהנים, אך כתב שזאת מטעם שלא יסיח דעתו מכוונת הברכה.

כמו כן ההבחנה בין ראייה להסתכלות כפי שביאר הרא"ש קצת קשה, בשני המצבים אנו מביטים על תופעת טבע, ומה החיסרון בהתבוננות במשך זמן רב יותר? ממהלך הסוגיה נראה שהביטוי 'המסתכל' אין הכוונה למראה עיניים, אלא להסתכלות שכלית. הסוגיה מתחילה מביאור המשנה (חגיגה פ"ב מ"א):

כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור.

ברור שאין מדובר בהסתכלות חושית של מה שקדם לעולם ומה יהיה בסופו, אלא בהתבוננות שכלית.  וכן פסק הרמב"ם (הל' עכו"ם פ"ב הל' ג):

ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב...כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור...

כמו כן יש לבאר את המובא בהמשך הסוגיה במסכת חגיגה:

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מאי היא? רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת.

הכוונה היא הסתכלות שכלית מחקרית על הנהגת הקב"ה בעולמו, וכן ביאר המאירי ('בית הבחירה' חגיגה פ"ב, ביאור משנה ראשונה):

וכל שלא חס על כבוד קונו - פי' בגמ' זה המסתכל בקשת ר"ל הנכנס במחקר הרמוז במקרא שנזכר בו עניין הקשת האמור עליו הוא מראה דמות כבוד ה'

לפי הסבר זה ולפי מה שנראה מפסיקת הרמב"ם, אין איסור בהסתכלות בעיניו בתופעה הטבעית, אלא רק הסתכלות מחשבתית, שכלית  ורוחנית אסורה.  

 

ד. לספר לאחרים על מציאות קשת

 

בהלכות אבלות (שו"ע סי' תב סע' יב) יש הלכה שאין ראוי לספר דבר רע:

מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל

החיי אדם (חלק א כלל סג סעיף ד) העיר הערה בסוגריים, בשם ספר ששמו נעלם ממנו, שהוא הדין באמירה לחברו שיש קשת:

ואסור להסתכל בו ביותר (ומצאתי בספר א' שמו נעלם ממני, שאין להגיד לחבירו שיש קשת, מטעם מוציא דבה).

הלכה זו נובעת מהבנה שמראה הקשת הוא מעין תמרור, המרמז על דבר רע, שראוי היה העולם להגיע לאבדון. כפי שפירש רש"י (בראשית ט יד,טז): 'כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם, בין מדת הדין של מעלה וביניכם אני רואה את האות ונזכר'. לכן בדור שהוא חייב נראית הקשת, ובדורות שהם זכאים לא נראית הקשת. כדברי הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב): 'כל ימיו של רבי שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת בענן', וזאת משום שדורו היו זכאים ולא היה צורך במראה הקשת. וכן פירש רש"י (בראשית ט יב) 'לדרת עולם -  נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי'.

 

אך ישנה גם הבנה אחרת, שמראה הקשת אינו תמרור למצב של הדור, אלא הוא תופעת טבע שיש בה רמז להבטחת הקב"ה מהימים לאחר המבול, שלא יהיה יותר מבול בעולם. והוסיף רבנו יוסף מאורליאנש בפירושו לתורה 'בכור שור' (בראשית ט, יג) וכתב:

את קשתי נתתי בענן: לפי שהם יראים וחרדים שיושחתו, ונתן להם אות שלא יכלו עוד, כמו שעשה לקין שהיה ירא שמא יהרג ונתן לו אות... וכן כאן שהיו יראים נתן להם אות 'את קשתי' הוא אות גדול, כי הקשת דמות כבוד ה'... וכשהגשמים מתרבים אני מביא לפניהם דמות-כבוד, שתקבלו פני השכינה, ואם דעתו להשחיתכם לא הייתי מראה כבודי לכם, שאין דרך מלך לבוא בין שונאיו (בעת) שהם נזופים ממנו.

ולכן שנראית הקשת בענן איננו מתחילים לחשוש, אלא שמחים ונותנים תודה וברכה להקב"ה אשר בחסדו כרת הברית הזאת, שלא להשחית את עולמו עוד.

כך הבינו בקהילת יהודי ג'רבא, כפי שנכתב בספר 'ברית כהונה' (או"ח ח"א, מערכת ק אות ג, מובא בספר  'מנהגי ג'רבא', מאת הרב משה כהן):

המנהג פשוט פה דכל מי שרואה הקשת אומר לחבירו או לחביריו לברך על זה ומ״ש ה׳ כף החיים ז״ל סי' רכ״ט אות א׳ בשם הח״א והא׳׳ח דאין להגיד לחבירו שיש קשת משום מוציא דבה. לע״ד אינו נראה דאדרבא אנחנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה׳ אשר בחסדו כרת הברית הזאת שלא להשחית את עולמו עוד. וכ״ן דעת רבותינו  בגמרא ובפוסקים ודעת הראשונים שתיקנו ברכה זו . ועוד דאדרבא טפי עדיף להגיד לזולתו כדי שכל אחד הרואה ואחד השומע ישימו לב לשוב אל ה׳. כי בראותם כזאת יכירו וידעו כי העולם כולו במצב קשה ונורא לולי רחמיו וחסדיו ברוך הוא. לכן לענ"ד יפה נהגו פה להגיד :

לאור הבנה זו הרי הרואה קשת מבין את חסדי הקב"ה, וראוי לו לשמוח, ואף לספר ולשמח את חברו.[10]

 

מכל האמור לעיל נמצאנו למדים שהקשת, צורתה, גווניה ויציאתה מבין העננים, מראה נפלא היא.  הקשת הינה תופעת טבע מששת ימי בראשית, אך אף ביטוי לגילוי רצון ה' בעולמו. הן ביטוי הגורם ליראה ולמחשבות של תיקון מעשינו, והן ביטוי הגורם לשמחה, ולהרגשה עד כמה  מרחם הקב"ה על מעשיו.