בקשת הגשמים בארץ-ישראל ובחוצה לארץ – בהלכה ובאגדה

השבוע התחלנו לבקש על הגשמים בארץ-ישראל – ונאמר במדרש לפרשתנו שכל העולם מתברך בגשמים בזכות תפילתם של ישראל – כשהמדרש מדייק זאת מלשון הפסוק (בראשית יב): "ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" וכך נאמר במדרש (לקח טוב בראשית יב אות ג): "ונברכו בכך כל משפחות האדמה ובזרעך - הגשמים בזכותך והטללים בזכותך - ישראל אין להם שדות וכרמים והם מתפללים בכל יום: "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה" - הוי אומר ובזרעך". כלומר, כשעם ישראל מבקשים גשם מהשי"ת הם דואגים לכל העולם.  

למעשה יוצא שהבקשה על הגשמים בתפילה בארץ ישראל מקדימה את כל ארצות-תבל. היות שעונת הגשמים התחילה בארץ-ישראל מיד אחרי סוכות שבו נידונים על המים(ראש-השנה פ"א מ"ב). כשמסיבה זו התחלנו לשבח ולהזכיר בתפילה כבר בשמיני-עצרת שהשם יתברך: "רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם". אלא שאת בקשת הגשמים: "ותן טל ומטר לברכה" שבשמונה-עשרה, דחו חז"ל עד ליל שבעה במר-חשוון, בכדי שעולי-הרגל הרחוקים ביותר בארץ-ישראל יצליחו לחזור לבתיהם סמוך לנהר-פרת לפני שיתחילו הגשמים (כדעת ר"ג במשנה תענית פ"א מ"ג וכהכרעת הגמ' תענית י ע"א, וכך נפסק להלכה ברמב"ם הל' תפילה פ"ב הט"ז,ובשו"ע או"ח סי' קיז סעי' א) ותקנה זו תקפה גם כשלצערנו איננו יכולים בינתיים לעלות לרגל לבית המקדש (בית יוסף או"ח סי' קיז אות א).

אולם בבבל ובשאר ארצות מבקשים על הגשמים מאוחר יותר - ששים יום מתחילת "תקופת תשרי" שאותה מונים לפי שנת החמה (60 יום לתקופה זה 5 או 6 לדצמבר למניינם, עי' על כך פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל). סיבת הדבר היא שבבבל זקוקים לגשמים מאוחר יותר, והראשונים כתבו שגם בשאר ארצות חו"ל מבקשים על הגשמים כמו בבבל, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע (שם).

אולם בני ארצות שאקלימם דומה לארץ-ישראל רשאים להתחיל לבקש "ותן טל ומטר" כבר מז' מר-חשוון כמו בארץ-ישראל - כפי שכתב בשו"ת הרא"ש (כלל ד סי' י) שכתב זאת מסברא ודייק כך בדברי הרמב"ם (פיהמ"ש תענית פ"א מ"ג).

כפי שהיה מנהג קהילת ג'רבא שהתחילו לבקש "ותן טל ומטר" כבר בליל ז' מר-חשוון כפי שכתב רבי משה מרדכי כלפון הכהן זצ"ל רב העיר ג'רבא (ספר ברית כהונה מערכת הג' אות א): "מנהג פשוט וקדום דור אחר דור פה אי ג'רבה וכל גלילותיה דשואלים הגשמים ואומרים ברך עלינו ה' א-לו-ה-ינו את השנה הזאת... וברכה בגשמי רצון וגו' בתפילת שמונה-עשרה מליל שבעה חשוון והלאה כמו ארץ-ישראל ממש. וכמו שכתב מרן ז"ל סי' קי"ז סעי' א בשאלת הגשמים לארץ-ישראל ע"ש.... טעם למנהגינו זה עפ"י דברי הרא"ש והרדב"ז והרשב"ץ ח"ג ע"ש".

החידוש בקהילת ג'רבא שביום זה נהגו אצלם גם שלא לומר תחנון, וז"ל הברית כהונה (שם אות ב): "המנהג הפשוט פה דבשבעה במר-חשוון אין אומרים וידוי ונפילת אפיים... וכן בתפילת המנחה של יום ו' בחשוון אין אומרים וידוי ונפילת אפיים כמו ביום הקודם לשאר הימים שאין אומרים בהם תחנון".

את פשר המנהג הוא מנמק בכמה טעמים הספוגים אהבה גדולה והתבטלות לארצנו הקדושה וכך הוא כותב:

"והגם דבארץ-ישראל גופה נראה דאין נוהגים להימנע מהוידוי ונפילת אפיים לא ביום ז' חשוון ולא ביום הקודם לו במנחה.... אולי יסוד מנהגינו מתוך השמחה על היות מצב ארצנו ומזג האויר כמצב ארץ-ישראל תבנה ותכונן. ועוד יש לומר עפ"י מה שכתב מז"ק ז"ל (מהרש"ך).... דאין להרחיק כל כך מה שאומרים הראשונים דאי ג'רבא חלק מא"י...ולכן לפי זה תקנו יום זה יום שמחה שזכינו להיות בחלק מחלקי התבל בתוך הים הנמשך ושייך לארץ-ישראל (כוונתו לשיטת רבי יהודה שאיי הים שבתוך קווי הרוחב של ארץ-ישראל דינם ארץ-ישראל). ועוד יש לומר דנהגו כן עפ"י מה שנאמר במס' תענית ח ע"ב: אמר ר' יוחנן: גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות.... ולכן כעין סימנא-טבא שתתקבל תפילתנו ברצון ויפתח ה' את אוצרו הטוב לתת מטר ארצנו בעיתו אנו שמחים ביום זה כאילו נתקבלה תפילתנו. וקרוב לזה יש לבאר עפ"י מה שפסק מרן ז"ל בשו"ע או"ח סי' תקע"ה סעי' יא, דאם היו מתענים על הגשמים ונענו... ואם התחילו לירד קודם חצות לא ישלימו אלא יאכלו וישתו ויעשו יום טוב. ולכן לסימנא טבא שתתקבל תפילתנו לפני ה' עשו יום זה יום התחלת שאלת גשמים כאותם הימים שאין אומרים בהם תחנון. ועוד יש לומר דהרבנים הראשונים תיקנו כן להיות לזיכרון שלא תשתכח הוראה זו בהמשך הזמן..... ומטעם זה גם כן יש לומר דהקדימו שלא לומר וידוי ונפילת אפיים במנחת יום ששה בחשוון למען ידעו כל הקהל הקדוש לשאול הגשם בליל ז' חשוון".

אך גם מבחינה מהותית הגשמים של ארץ-ישראל ראשונים במעלה, ובזכות זאת הם יורדים גם בשאר הארצות, כדברי הגמ' (תענית י ע"א) המביאה שלוש מעלות לגשמי הארץ על פני הגשמים של חו"ל:

1. "ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות".
2. "ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו מתמצית, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות".
3. "ארץ ישראל שותה תחילה, וכל העולם כולו לבסוף, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ...'".

את שלושת המעלות הללו שיש בגשמים היורדים בארץ-ישראל, תולה המהרש"א בתחילת דברי הגמ' (שם) ש"ארץ ישראל נבראת תחילה". כשסיבת הדבר היא משום "שהשגחתו יתברך ברוך הוא בכל דבר יותר בארץ-ישראל מבשאר ארצות, כי הוא "א-לה-י הארץ". על כן נקראת סתם "ארץ" כי חפצו ורצונו בה ועל כן אמר: "נבראת תחלה", שהיא העיקר ושאר ארצות טפלים ולכך נקראו "חוצות". וחשיב בהשגחת ארץ-ישראל בעניין מטר שמשקה א"י בעצמו כי היא נחלתו וחבלו, ושאר ארצות משקה ע"י שליח דהיינו שרי אומות שלמעלה ומזלות שלהם, אותם חלק ה' לכל העמים. ועוד חשיב בהשגחת ארץ-ישראל שהיא שותה מי גשמים מדשינה בארץ-ישראל לכתוב לשון "מטר" ובחוצות לשון "מים" כאילו אינן מי גשמים רק מים בעלמא. והוסיף עוד דארץ-ישראל שותה תחלה כו' היינו נמי שהיא עיקר ושאר ארצות טפלים לה וכמ"ש שא"י נבראת תחלה".

הבדלי נוסח "ברכת השנים" בחורף בין העדות השונות נידון בגאונים ובראשונים 

א.      נוסח רב עמרם גאון (סדר תפילה ד"ה ועומדין בתפלה) כל השנה נוסח ברכת השנים הוא נוסח הארוך, רק בחורף אומרים: "ותן טל ומטר לברכה", ובקיץ "ותן ברכה".

ב.       נוסח מחזור ויטרי (סי' פט ד"ה ברוך אתה) מיוחס לתלמידי רש"י והוא המקור למנהג אשכנז והחסידים. בנוסח זה גם אין הבדל בין חורף לקיץ – וכל השנה אומרים את הנוסח קצר עפ"י הטור (אורח חיים סימן קיז): "ובאשכנז אין משנין בה כלל אלא אומרים בימות הגשמים ותן טל ומטר לברכה ובימות החמה ותן ברכה", כשהם מדייקים מלשון הגמ': "מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים" – משמע שזה כל ההבדל בין החורף לקיץ.

ג.        נוסח רבי דוד אבודרהם (ספר אבודרהם שמונה עשרה ד"ה ברך עלינו) כנוסח רב עמרם גאון אך רק בברכת השנים שבימות החורף, כלשונו: "ובספרד נוהגין לומר ברכה זו בימות הגשמים בנוסח הזה שאמרנו". אך בקיץ הנוסח קצר: כלשונו (שם): "ובימות החמה מתחילין בה "ברכנו ה' אלהינו בכל מעשה ידינו וברך שנתינו בטללי רצון ברכה ונדבה וכו'" כך נוהגים כל עדות ספרד וחלק מיוצאי תימן, אולם נוסח "בלדי" של התימנים קצת שונה, הוא תמיד פותח ב"ברכנו" אך גם בנוסח זה יש אריכות לשון בחורף יותר מבקיץ.

אך לדעת כולם המשפט המעכב בברכת השנים בחורף הוא: "ותן טל ומטר לברכה". לפיכך, מי שלא אמר משפט זה בברכת השנים כאילו לא בירך ברכת השנים וצריך לחזור – כפי שיפורט להלן. לעומת זאת אם אמר את המשפט: "ותן טל ומטר לברכה" נחשב לו הדבר שבירך ברכת השנים בדיעבד, כיוון שמטרת הברכה לפי כל המנהגים אחת היא, שנבקש מרבש"ע גשם בעיתו ובזמנו באמירת: "ותן טל ומטר לברכה" (עפ"י הריטב"א תענית ג ע"א). אף שכמובן מלכתחילה צריך להתפלל את כל הברכה כפי נוסח אבותיו.

הלכה למעשה כשלא אמרו בחורף: "ותן טל ומטר לברכה" צריך לנהוג כדלהלן:

א. אם נזכר לאחר שחתם את ברכת השנים, קודם שהתחיל "תקע בשופר" – לדעת המשנ"ב (שם) ימשיך לברכת "שומע תפלה", ושם יאמר בתוך הברכה "ותן טל ומטר לברכה", אולם לפי מנהג חלק מקהילות ספרד עדיף שיאמר "ותן טל ומטר לברכה" וימשיך "תקע בשופר", שמא ישכח גם בברכת "שמע קולנו".

ב. אם נזכר אחר שהתחיל "תקע בשופר גדול", ימשיך עד ברכת "שומע תפלה", ויאמר לקראת סיום הברכה: "ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע תפלת כל פה וכו'..".

ג. אם לא נזכר אלא עד אחר שסיים ברכת "שומע תפלה", ועדיין לא התחיל את ברכת "רצה", יאמר: "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך בברכת "רצה".

ד. נזכר לאחר שהתחיל ברכת "רצה", חוזר לברכת "ברך עלינו" ומשם והלאה כסדר התפילה.

ה. אם נזכר שלא אמר "ותן טל ומטר לברכה", רק אחרי שסיים "יהיו לרצון אמרי פי" שלפני "עושה שלום", חוזר לתחילת שמונה עשרה, אע"פ שלא עקר רגליו.