פרסום הנס ברבים - הודאה לה'

 

פתיחה

פרסום הנס כרוך עם הדלקת הדלקת הנרות בחנוכה. בדברים הבאים נראה שהוא בא לידי ביטוי גם באמירת על הנסים בברכת המזון ובתפילה, בהפטרה שבשבת חנוכה, ובהלכה הקובעת שאין מתענים בחנוכה. זאת מפני שפרסום הנס הוא חלק מההודאה לה', והוא בעל מעמד וערך עצמי. שיקול זה של פרסום הנס נמצא בסוגיות נוספות מלבד סוגיות החנוכה, כמו קריאת המגילה בפורים, או שתיית ארבעת הכוסות בפסח.

מה הקשר והתלות בין חובת ההודאה לה' ובין מעשה פרסום הנס, במהות ודרך התקנות של חכמים?

  

א. פרסום הנס בחנוכה

חובת ההדלקה בחנוכה כרוכה עם פרסום הנס, אך ההדלקה איננה מותנית ביכולת הפרסום. אלו  שתי הלכות נפרדות שיש קשר ביניהם, אך הוא לא הכרחי ומחייב: ישנה תקנה של חכמים להדליק נרות, וישנו דין נוסף לפרסם את הנס. הפרסום המצוי ביותר, הוא במסגרת הדלקת המנורה, אך יש לו ביטוים נוספים הקשורים לתפילות ולקריאה בתורה, גם שלא במסגרת ההדלקה. מה ניתן ללמוד מחנוכה לימים ומצבים אחרים? 

פרסום הנס בהדלקת נר חנוכה מופיע בגמרא בסוגיית חנוכה, במסגרת דיון בסדרי עדיפות כשיש לאדם סכום כסף מוגבל לקנות נר שבת, יין לקידוש או נר חנוכה. כך נאמר בגמ' בשבת (שבת כג ע"ב):

"אמר רבא: פשיטא לי, נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? קידוש היום עדיף - דתדיר, או דילמא: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא? בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא."

ענינו של נר שבת הוא שלום בית, ועל פי מסקנת הגמרא שיקול זה גובר על הצורך לפרסם את הנס. אך לעומת הצורך לקדש את השבת דוקא על יין, הדלקת נר חנוכה עדיף בשל פרסום הנס שבו[1]. זהו האיזכור היחידי של פרסום הנס בהקשר של הדלקת הנרות בסוגיית חנוכה. אף כשהגמ' (בשבת כא ע"ב) מציגה את התקנה להדליק נר חנוכה, לא נזכר הטעם של פרסום הנס[2].

פרסום הנס הוא פועל יוצא של ההדלקה או אף מטרתה העיקרית, וטעם זה משמש בגאונים ובראשונים  כמקור והנמקה למספר הלכות הקשורות להדלקה. להלן מספר דוגמאות:

1. פרסום הנס במעשה ההדלקה

בגאונים מופיע הנימוק "פרסום הנס" באשר לעצם חובת ההדלקה. כך בשאילתות דרב אחאי (פרשת וישלח שאילתא כו): "תקינו רבנן תמניא יומי לאדלוקי שרגא דחנוכה לפרסומי ניסא". כך גם ברש"י (בגמ' שבת כא ע"ב): "מבחוץ - משום פרסומי ניסא.."[3]. בגמ' (בבא קמא כב ע"א) נזכרים דברי  ר' יהודה הסובר שהמניח נר חנוכה בחוץ וגמל טעון פשתן הצית את הבירה, בעל הנר פטור, ורש"י מנמק: "שמצוה להניחה ברה"ר לפרסומי ניסא" (כך גם בב"ק ל ע"א רש"י ד"ה מאי).

גם את ההלכה, בגמ' (שבת כב ע"א), לפיה המדליק נר חנוכה מעל כ' אמה פסולה, נימק רש"י: "דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה, וליכא פרסומי ניסא" (כך גם בב"ק סב ע"ב, רש"י ד"ה למעלה).

הרא"ש (שבת פ"ב, ה; בבא קמא פ"ו, יח) מנמק מטעם זה את ההלכה מדוע יש להניח נר חנוכה למטה מי' טפחים: "מצוה להניחה למטה מעשרה. כדאמר רבינא משמיה דרבא, וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה".

הרואה נר חנוכה, מברך אף הוא שעשה ניסים ושהחיינו, ומסביר הרב דוד אבודרהם בספר אבודרהם (חנוכה ד"ה המדליק נר): "תקנו לברך על ראיית נר חנוכה יותר משאר מצות, ויש לומר משום פרסומי ניסא".

גם הנהגות חדשות בהקשר להדלקה נומקו בטעם זה. מימות הראשונים הנהיגו להדליק נרות בבית הכנסת. הפוסקים מציינים, שאנשים המדליקים אח"כ בבתיהם, אינם יוצאים ידי חובה בהדלקה זו של בית הכנסת, ואם כך מדוע מדליקים? בראשונים נאמרו מספר סיבות: להוציא ידי חובה את אותם שאינם מדליקים בביתם, או את אותם הגרים בבית הכנסת. יש שראו בזה הנהגת זכר למקדש[4]. בספר כלבו (סימן מד) כתב: "נהגו כל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת, גם כי הוא הדור המצוה ופרסום הנס, וזכר למקדש".  כאן יש רק את המרכיב של הפרסום, על אף שאין יוצאים ידי חובת ההדלקה.

 

2. פרסום הנס בזמן ההדלקה

בדיון הגמ' (שבת כא ע"ב) על זמן ההדלקה, ועל משך הזמן שעל המנורה להיות דולקת, ניתן למקד את מחלוקת ראשונים בשאלה: האם פרסום הנס הוא תנאי מחייב בהדלקה או לא? 

"מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי. "

אפשרות ראשונה: הברייתא מלמדת על פרק הזמן בו ניתן להדליק - משקיעת החמה עד שתכלה רגל מהשוק. אפשרות שניה: הברייתא מלמדת על משך הזמן בו הנרות צריכות להיות דלוקים, ללא תלות בזמן ההדלקה, משקיעת החמה עד שתכלה רגל מהשוק. אך להדליק בשיעור זה לאורך כל הלילה.

התוספות (שם, ד"ה דאי לא אדליק מדליק) מציין מחלוקת בפסק ההלכה:

"אבל מכאן ואילך עבר הזמן, אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא. ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים."

לפי ר"י פורת, לכתחילה יש להדליק בלילה מיד, ורק מאחר ויש תירוץ נוסף בגמ' ניתן בדיעבד להדליק גם אח"כ. לפי ר"י ניתן לכתחילה להדליק כל הלילה, מאחר וממילא אין מדליקים (בזמן הגזירה) בחוץ אלא בתוך הבית.

נראה לתלות את מחלוקתם באופן הבא: לר"י פורת לכתחילה יש להדליק על מנת לפרסם לאחרים רק בזמן השקיעה שאז הרבים עוברים ושבים. בדיעבד, על פי התירוץ השני של הגמרא אפשר להדליק מאוחר יותר, כיון שהזמן המוזכר הוא רק לקבוע את כמות השמן ומשך ההדלקה ולא זמן ממש. ולר"י ההדלקה איננה תלויה בפרסום לאחרים, ולכן מאחר וממילא הפרסום הוא כלפי בני הבית, ניתן להדליק כל הלילה. נראה שכמוהו כתב במחזור ויטרי (סימן רלו):

"מצותה מן המובחר להדליק משתשקע עד שתכלה. מיהו כל הלילה יכול להדליקה עד הבקר. דלא נתנו בו הזמן הזה, אלא משום פרסומי ניסא, דהוי אז יותר."

דברים דומים כותב השלטי גבורים בשם הריא"ז:

נראה בעיני שאם היה עומד בין הנכרים אע"פ שאין לו בית לעצמו, ולא פתח לעצמו, חייב להדליק נר לעצמו, אע"פ שאשתו מדלקת עליו בביתו, שהרי אין הנס מפורסם אצלו, ואינו רואה נר חנוכה לברך עליו בין הנכרים אם לא ידליק הוא לעצמו[5].

ניתן אמנם להסיק מכאן שיש לאדם לפרסם לעצמו, ועל כן חייב להדליק גם אם הוא לבדו. אך מכל מקום נראה שהפרסום הוא איננו מחויב להיות כלפי אחרים הרואים, ואיננו מותנה בזה.

ההסתמכות של ר"י פורת על שני תירוצי הגמ', מלמדת שכבר בגמ' ניתן לראות זאת כך: האם "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" זה סימן או סיבה? לפי ההסבר הראשון בגמ' זה סיבה. מטרת ההדלקה היא לפרסם בחוץ, ולכן יש להדליק לכתחילה בפרק זמן זה, משתשקע החמה עד שתכלה רגל מהשוק. ואילו לתירוץ השני בגמ' זה סימן, וכפי שמצינו דוגמאות דומות אחרות שהגדירו פרקי זמן, מדברים הנוהגים בחיי היום יום, כגון: "משיכנסו הכהנים לאכול בתרומתם" (ברכות ב ע"א), "עד שיבחין בין תכלת לכרתי" (ברכות ט ע"ב) וכד'.  מ"מ לפי ר"י פורת ההדלקה בזמן משתשקע החמה עד שתכלה רגל היא רק לכתחילה, ובדיעבד ניתן להדליק כל הלילה אף שלא יהיה פרסום הנס.

כך הסביר את מחלוקתם באריכות הרב משה פיינשטיין, (שו"ת אגרות משה ח"ד, או"ח סי' קה):

"מסתבר בפשיטות דגם נר חנוכה אין הפרסומא ניסא עיכוב לעצם חיוב הדלקת הנרות לומר דבליכא ענין דפרסומי ניסא שהוא נמצא במקום שליכא אינשי יפטר לגמרי. ...וניחא לפ"ז מה שבשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, ולא נאמר שבשעת הסכנה תיקנו משום שא"צ לתקנה מיוחדת לזה. משום דמתחילת התקנה לא תיקנו שיהיה פרסומי ניסא עיכוב במצות חנוכה שלכן בשעת הסכנה שא"א לקיימה בפרסומי ניסא מחוייב להדליק אפילו על שלחנו שליכא היכר כלל אפילו לבני בית....אבל המגן אברהם (או"ח סימן תרעב ס"ק ו) דסובר דבחנוכה הוי פרסומי ניסא עיכוב בהמצוה. ..אבל דברי המגן אברהם תמוהין וצריך להדליק בברכה אף כשבני הבית ישנים ואף כשהוא רק לבדו בבית וגם רק לבדו בכל העיר צריך להדליק בברכה, וכדבארתי." 

 להלכה פוסק הרב פיינשטיין, שאין תלות בין חובת ההדלקה לחובת הפרסום, ולכן יכול להדליק גם כשבני הבית ישנים, ובשונה מדברי המגן אברהם.  אמנם כמגן אברהם פסקו המלבי"ם בדרך חיים, והחיי אדם, אותם מביא המשנה ברורה, בשו"ע או"ח סימן תרעב ס"ק יא, ובשער הציון שם ס"ק יז. אך בשער הציון (סי' תרעב ס"ק יז) מציין את דברי החמד משה הכותב על דברי המגן אברהם "שלא ראינו זה בפוסקים" ואדרבה מדברי  הריא"ז המובא בשלטי הגבורים (לעיל הע' 5), ניתן להסיק, שגם אם הוא לבד ידליק בברכה:

אלא ודאי אם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף, אבל אי ליכא אנשים בשביל זה לא יבטל המצוה. כן נראה לי וכן נוהגים העולם.

על כך כתב בשער הציון (שם):

"וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כותה אין מוחין בידו. "

מכאן שאין תלות מחייבת בין החובה להדליק והחובה לפרסם[6].

 

3. פרסום הנס בהודאה בתפילה ובברכת המזון

פרסום הנס הוא לא רק במסגרת הדלקת המנורה, אלא גם בהודאה על הנס בברכת המזון בחנוכה. בגמ' (בשבת כד ע"א) נאמר: 

"איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא - לא מדכרינן, או דילמא: משום פרסומי ניסא מדכרינן? - אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר בהודאה. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי בבונה ירושלים. אמר להו רב ששת: כתפלה, מה תפלה - בהודאה, אף ברכת המזון - בהודאה. "

מתוך תשובת רבא ניתן ללמוד שאין צורך להזכיר, ואם רוצה רשאי להזכיר בברכת המזון. הגמ' מבינה שאזכור הנס בברכת המזון, במסגרת ההודאה היא סוג של פרסום הנס, על אף שאין מדובר על הדלקת נרות. בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) נאמר: "רבי זריקן בר חמוי דרבי זריקן הזכיר של חנוכה בארץ, וקילסו אותו". לא כתוב מדוע קילסו אותו, אך מ"מ שבחו אותו על שהזכיר ההודאה בברכת המזון. הזכרת ההודאה היא לא רק מתן רשות כמו בבבלי. נעיר, שבתלמוד ירושלמי לא נזכר אף פעם הנימוק פרסום הנס.

התוספות (שבת כד ע"א, ד"ה מהו להזכיר של חנוכה בבה"ז) מסבירים מדוע הגמרא איננה שואלת על אמירת על הנסים בתפילה אלא רק במסגרת ברכת המזון: 

"בתפלה פשיטא ליה דמזכיר משום דתפלה בצבור הוא ואיכא פרסומי ניסא, אבל בבהמ"ז שבבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי[7]."

מה בכך שתפילה היא בציבור, הלא כל אדם מתפלל לבד עמידה? ואם בגלל חזרת הש"ץ, מה הדין בערבית? מה דינו של אדם המתפלל יחיד? האם לא יאמר הודאה על נס חנוכה בתפילה? בשאילתות דרב אחאי (פרשת וישלח שאילתא כו, עמ' קעא), מנומק ההבדל אחרת:

"תפלה משום דחובה הוא לצלויי מחייב, אבל בסעודה דרשות היא לא חייבו רבנן[8] ."

 האור זרוע (ח"ב - הלכות חנוכה סימן שכז), מציג את הדברים קצת אחרת: 

"בעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בבהמ"ז. בתפלה פשיטא לן שצריך, שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדא' לעיל."

לפיו, עיקר התקנה בהלל ובהודאה היתה במסגרת התפילה, ועל כן שאלה הגמ' על ברכת המזון, והמסקנה היא שניתן לומר במסגרת ההודאה. הלכה למעשה הוא ממשיך לכתוב: 

 "והאידנא דנהיגי בה, חובה נעשית עלינו, וחייבין אנו להזכיר של חנוכה בברכת המזון. מיהו אם לא הזכיר אין מחזירין אותו."

בהמשך הגמ' (בשבת כד ע"א) היא דנה בשאלה:

"איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספין? כיון דלית ביה מוסף בדידיה - לא מדכרינן, או דילמא: יום הוא שחייב בארבע תפלות? - רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו: אינו מזכיר, רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו: מזכיר. "

בשבת חנוכה, ובראש חודש טבת החל בחנוכה מתפללים מוסף, האם יש להזכיר את חנוכה במוסף? במסגרת השאלה, הגמ' איננה מזכירה את מרכיב פרסום הנס. מדוע הגמ' לא מנמקת את הסיבה לאמירת הודאה במוסף בשל פרסום הנס, כמו בברכת המזון?

אמנם כבר בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א, ובתענית פ"ד ה"א) נידון הדבר, ושם התשובה הייתה פשוטה:

"רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה מזכיר של חנוכה במוסף. אוספון עלה: ראש חדש שחל להיות בתוכה אף על פי שאין מוסף בחנוכה, מזכיר הוא של חנוכה. "

אלא שגם בירושלמי לא נזכר פרסום הנס, וכאמור בירושלמי בכלל הוא איננו נזכר. מכל מקום על פי הבבלי, האזכור של חנוכה בברכת המזון הוא בשל פרסום הנס, וזהו פרסום נס שלא במסגרת ההדלקה.

 

4. פרסום הנס בקריאת ההפטרה בשבת ראש חודש טבת

כשראש חודש טבת חל בשבת, קוראים בשלושה ספרי תורה, כך נאמר בגמ' (מגילה כט ע"ב):

"אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות וקורין בהן: אחד בעניינו של יום, ואחד בדראש חודש, ואחד בחנוכה."

כשראש חודש טבת חל בחול קוראים בשני ספרי תורה, כך נאמר בהמשך הגמ' (מגילה שם):

"איתמר, ראש חדש טבת שחל להיות בחול. אמר רבי יצחק: קרו תלתא בראש חדש וחד בחנוכה. ורב דימי דמן חיפא אמר: קרו תלתא בחנוכה וחד בראש חודש. אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, דתדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. אמר רבי אבין: כוותיה דרב דימי מסתברא, מי גרם לרביעי שיבא - ראש חדש, הלכך רביעי בראש חדש בעי מיקרי. מאי הוי עלה? רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש. ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה. והלכתא: אין משגיחין בחנוכה, וראש חודש עיקר. "

התוספות (מגילה כט ע"ב, ד"ה והלכתא אין משגיחין בחנוכה): "פירוש לעשותו עיקר". דהיינו ראש חודש קודם לחנוכה[9].

בירושלמי (ברכות פ"ז ה"א) נידון ענין זה:

"יצחק סחורא שאל לר' יצחק: ראש חדש שחל להיות בחנוכה, במה קורין? א"ל קרין שלשה בר"ח, ואחד בחנוכה. רבי פינחס ורבי סימון רבי אבא בר זמינא מטו בה בשם רבי אבדימא דמן חיפא קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חדש, להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חדש. בר שלמיה ספרא שאל לרבי מנא הגע עצמך שחל ראש חדש של חנוכה להיות בשבת ולא שבעה אינון קורין, אית לך למימר שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חדש." 

באשר לקריאת הפטרה בשבת ראש חודש טבת, התוספות (שבת כג ע"ב ד"ה הדר), כותבים שיש להפטיר בחנוכה בשל פרסום הנס שבהפטרה:

"ונראה לרשב"א כשחל ר"ח טבת להיות בשבת, שיש להפטיר בנרות דזכריה, משום פרסומי ניסא, ולא בהשמים כסאי שהיא הפטרת ר"ח. ועוד כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה, יש לו להפטיר מענין שקרא. ומה שמקדימים לקרות בשל ר"ח, משום דבקריאת התורה כיון דמצי למיעבד תרוייהו תדיר ופרסומי ניסא עבדינן תרוייהו ותדיר קודם, אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף. ועוד דבקריאת התורה אין כל כך פרסומי ניסא שאינו מזכיר בה נרות כמו בהפטרה. ועוד נראה לרשב"א דעל כן הקדימו של ר"ח כדי שהמפטיר יקרא בשל חנוכה ויפטיר בנרות דזכריה[10]."

בשל תדיר ושאינו תדיר, קוראים את קריאת ראש חודש לפני נשיא היום בחנוכה, ועל זה נאמר שאין משגיחים בחנוכה. אך ההפטרה היא במנורת זכריה (זכריה ב, יד- ד, ז), וקוראים אותה ולא את הפטרת שבת ראש חודש. הקריאה בספרי התורה עסקה בסדרי קדימויות, ואילו ההפטרה היא על פי סדרי עדיפיות. פרסום הנס במנורת זכריה גובר על קריאת הפטרת ראש חודש[11]. מלבד זאת, יש לקשור את ההפטרה למפטיר, ולכן מפטיר מעניני חנוכה. 

אמנם בספר שבולי הלקט (חנוכה סימן קצ), כתב אחרת: 

"ראש חדש טבת שחל להיות בשבת, ההפטרה דחנוכה. אמרינן שהיא בא לפרקים, ולא אמרינן דראש חודש שהיא תדיר. וכן כתב גם רבינו שלמה זצ"ל, וכן מצאתי כתוב ראש חודש טבת שחל להיות בשבת אומר מורי שמפטירין ברני ושמחי משום דאמרינן פרסומי ניסא עדיף וכן השיב ר' יהודאי גאון זצ"ל. ובמעשה הגאונים מצאתי במגנצא נחלקו שני גדולי הדור ר' יצחק ב"ר יהודה ור' שמואל ב"ר דוד הלוי. ר' יצחק צוה להפטיר ברני ושמחי [חנוכה]. ור' שמואל העיד מפי אביו ז"ל שאמר לו שמפטירין בשל ראש חודש וקיימו את עדותו. וכן דעתי נוטה, ובראש חודש מפטרינן ולא בחנוכה, דקיימא לן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואי משום פרסומי ניסא די בקריאת ספר תורה ועל הנסים וקריאת הלל גמור. ואינו דומה לשיר של ראש חודש שקודם לשירו של שבת דהתם צריכינן להודיע שהוקבע ראש חדש בזמנו. אבל הכא כבר נודע שהוקבע חנוכה בנרות ובתפלה ובכמה גווני. מיהו כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה נהגו גם להפטיר בשל חנוכה כדי שתהא ההפטרה דומה לקריאה. שקריאת המפטיר בתורה מפני כבוד התורה שלא יאמרו שוה קריאת ההפטרה בנביא לקריאת בספר תורה, וכיון שרואין שאין רשאין להפטיר בנביא עד שיקראו בתורה תחילה הכל יודעין שקריאת התורה היא העיקר וקריאת ההפטרה טפילה לה א"כ ראוי להפטיר בנביא מעין קריאה בתורה, וקשה לנו לשנות המנהג."

לדעתו אין צורך בדבר מאחר, וענינו של חנוכה נזכר כבר בעצם ההדלקה ובתפילה, אך הוא מודה שנהגו להפטיר בשל זכריה, אבל בעיקר כדי שההפטרה תהיה דומה למפטיר, ולא מצד פרסום הנס. השפת אמת (שבת כג ע"ב) מנמק אחרת מדוע קוראים את של ראש חודש לפני חנוכה, אך מפטירים בחנוכה:

"דעזרא תיקן כל הקריאות דשבת ור"ח, אבל קריאה דחנוכה הי' תקנה מאוחרת לכן דר"ח קדים אבל ההפטרות שנתקנו אח"כ שפיר יש להקדים פרסומי ניסא כנ"ל."

מ"מ ניתן ללמוד מכאן שבעצם קריאת הפטרת זכריה יש מרכיב של פרסום הנס, גם בשבת חנוכה שאיננו חל בראש חודש טבת[12]. פרסום הנס הוא אם כן לא רק בהדלקה, ולא רק בהודאה שבתפילה ובברכת המזון, אלא גם בקריאת ההפטרה בשבת חנוכה.   

 

5. פרסום הנס ותענית בחנוכה

בברייתא בה מסופר על תקנת חנוכה, נאמר שאין להתענות בחנוכה (שבת כא ע"ב):

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. "

ברייתא זו מקורה במגילת תענית, בה מסופר על אירועים מיוחדים בסוף בית שני, שהם ימים שלא מתענים בהם. כך נאמר גם במשנה (בתענית פ"ב מ"י): 

"אין גוזרין תענית על הצבור בראש חודש בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל. אמר ר' מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין. "

אעפ"כ לאחר החורבן, התקיים דיון בענין זה בין תנאים. כך נאמר בתוספתא (תענית (ליברמן) פ"ב ה"ה):

"מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד. אמרו לו לר' ליעזר וסיפר לר' יהושע ורחץ. אמר להם ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם. כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, לאחר מיתתו של רבן גמליאל בקש ר' יהושע לבטל את דבריו. עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא בתר רישא גופא אזיל. כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, עכשיו שמת בקשתם לבטל את דבריו? אמר ר' יהושע אנו שומעין לך. נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל, ולא עירער אדם על דבריו. "

עם זאת, בגמ' (ראש השנה יח ע"ב) נאמר שבטלה מגילת תענית, ואין אנו שומרים על מעמדם של הימים הנזכרים במגילה, למעט חנוכה ופורים: 

"מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר, ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! - אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה. - אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא[13]. "

חנוכה ופורים לא בטלו למרות שהם כתובים במגילת תענית, וזאת מאחר "שמיפרסם ניסא", ועל כן אין להתענות בחנוכה. גם בירושלמי (תענית פ"ב הי"ב, ובמגילה פ"א ה"ד, ונדרים פ"ח ה"א) מסופר על דיון זה, אך שם לא נאמר מדוע לא בטלה מגילת תענית ביחס לחנוכה ופורים:

"ר' חנינה ורבי יונתן תריהון אמרין בטלה מגילת תענית. רבי בא ורבי סימון תריהון אמרין בטלה מגילת תענית. רבי יהושע בן לוי אמר בטלה מגילת תענית. אמר רבי יוחנן אמש הייתי שונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ואמרו עליו על רבי אליעזר שסיפר, ועל רבי יהושע שרחץ. אמר להם רבי יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם, ואת אמר בטלה מגילת תענית. אמר רבי בא ואפי' תימר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו מיליהון... רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא אין אתת איתא מישאלינכון אימרון לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובי' וראשי חדשי' וחולו של מועד וחנוכה ופורים. "

לא בטל ענינם של ימי חנוכה ופורים, אך לא נאמר מדוע. כאמור בירושלמי לא מופיע אף פעם הנימוק של פרסום הנס. אלא שיש להבין את כונת רב יוסף בבלי: "שאני חנוכה דמיפרסמי ניסא"? אם הכונה להדלקת הנרות, מה בכך שצמים במשך כל היום, יצומו וידליקו נרות? 

רש"י (בראש השנה יח ע"ב, ד"ה דמפרסם ניסא) מסביר: "כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצות, והחזיקו בו כשל תורה - ולא נכון לבטלו". רש"י איננו מתייחס רק להדלקת הנרות, אלא לחנוכה כיום שנהגו בו מצוות.

 

ב. פרסום הנס חלק מחובת ההודאה ולא מחובת ההדלקה

כאמור, פרסום הנס נקשר להדלקת המנורה, להודאה בברכת המזון, להפטרת שבת חנוכה, ואיסור תענית בחנוכה. מה המשמעות של פרסום הנס? בפני מי מפרסמים, ומה ייעודו? נראה להציע פתרון לענין ע"פ דברי הרמב"ם.

הרמב"ם פותח את הלכות חנוכה (פ"ג, ה"א-ה"ב) ברקע ההיטורי והאמוני, ומסביר את התקנה להדליק נרות בעקבות כך (שם, פ"ג ה"ג):

"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס." 

הרמב"ם בהלכות שאחר כך, ולאורך כל פרק ג, ממשיך לעסוק בהלכות ההלל של חנוכה ושל כל השנה, ואילו בהלכות ההדלקה עוסק הרמב"ם בפרק הבא. נראה שהרמב"ם הוסיף את הנימוק לעצם תקנת ההדלקה, במסגרת פרק בו הוא עוסק בעניני ההלל, כדי לומר שההדלקה כלפי חוץ על פתחי הבתים, היא חלק מההודאה. זאת על פי מקור נוסף ברמב"ם, בו הוא חוזר על הערך והצורך להודיע את הנס. הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד הי"ב) בהלכה בה הוא כותב שאף עני חייב שיהיה לו שמן ונרות להדליק נר חנוכה, כותב: 

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס,  ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק."

פרסום הנס הוא חלק מהודאה על הנס, הוא איננו חלק מחובת ההדלקה. אכן גם ע"י ההדלקה ניתן לפרסם את הנס, אבל הפרסום במהותו הוא שבח לה', בנוסף להלל הנאמר בימי החג, וההודאה בתפילה.

כך גם ניתן להבין מדברי הריא"ז (שבת כא ע"ב):

"לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים שגומרים בהן את ההלל, ומודים על הנס בהדלקת הנרות ומזכירין אותו בתפילה. "

לפיו, הדלקת הנר עצמו היא חלק מההודאה לה', ופרסום הנס דרך ההדלקה, מגדיל ומעצים את ההודאה. כך פירש את דברי הרמב"ם וריא"ז, הרב יעקב בצלאל ז'ולטי[14]:

"נראה בדעת הרמב"ם דמפרש דהא דאמרו  "הודאה", כמש"כ בפסקי ריא"ז ש"מודים על הנס בהדלקת הנרות", והיינו שעצם הדלקת נר חנוכה שהוא משום פרסומי ניסא, זהו הודאה על הנס, כלומר שמודים על הנס ע"י פרסום הנס."  

אם נראה את חובת הפרסום כחלק מההודאה לה', ולא כמרכיב הכרחי של ההדלקה, אם כי כמובן גם דרך הדלקת המנורה מפרסמים את הנס, ניתן יהיה להסביר גם את המקורות האחרים שהבאנו לעיל הדנים בצדדים שונים של הפרסום. חנוכה הוא יום של הודאה ושבח לה', בהדלקת המנורה, בקריאת התורה בתפילה ובברכת המזון. האפשרות לומר את נס חנוכה  בברכת המזון ובתפילה הוא בשל פרסום הנס שבדבר, שענינו הודאה לה', על ניסי המלחמה עם היוונים, ולכן לא ראוי לצום ולהתענות ביום שמהותו הוא שבח והודאה לה'.

כך גם הפטרת זכריה בשבת ראש חודש טבת. אמנם בכל שבת שיש בו מאורע מפטירים במאורע ולא בהפטרת הפרשה, אך כאן היה מקום לבחור באחד מבין שני אירועי היום- ראש חודש וחנוכה, ואעפ"כ מפטירים הפטרת זכריה, העוסקת במנורת המקדש, ומזכירה את נס המנורה. קריאת הפטרה זו היא אם כן גם אופי מסוים של הודאה לה' על הנס במנורה עליה קוראים.   

כך באשר להדלקה בבית הכנסת. אכן אין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו, אך מקיימים את המרכיב של פרסום הנס, שהוא כאמור שבח לה' על הנס, למרות שהוא איננו חלק מההדלקה המקורית המחויבת.

ההפרדה בין חובת הפרסום לחובת ההדלקה, יכולה להסביר מדוע פסק הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ד) שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, ומאידך פסק (שם פ"ג הי"ד) שנשים פטורות מאמירת ההלל. שהרי אם נשים חייבות בהדלקת הנר משום שאף הם היו באותו הנס, יאמרו גם הלל בחנוכה[15]. לדברינו, ההלכה שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה הכוונה היא רק להדלקה אך לא לפרסום הנס. פרסום הנס הוא חלק מההודאה, וכשם שאישה פטורה מהלל, כך פטורה מפרסום הנס[16]. גם לדברי החתם סופר (שבת כא ע"ב), שנשים אינן מדליקות כיום, על אף חובתן להדליק, משום שאין הדבר צנוע לאישה שתדליק בפתח הבית או החצר, וכל כבודה בת מלך פנימה. לדברינו, אכן ממרכיב הפרסום שענינו הודאה, אישה אכן פטורה וכפי שפטורה מהלל, אך היא תהיה חייבת להדליק בביתה או בחדרה[17].

ענין נוסף נובע מההפרדה בין חובת ההדלקה לחובת הפרסום. מה הדין באדם שהניח את מנורת החנוכה בחוץ, אבל קרה שאף אחד לא עבר שם באותו לילה ובעצם הוא לא פרסם את הנס ברבים (היה בחוץ מזג אויר סוער- רוח, שלג)? או גם אם עברו שם אנשים, אך הם לא מבינים ולא יודעים מה משמעות המנורה המוצבת בחוץ (עולים חדשים או יהודים שרחוקים מאד ממסורת ישראל), האם הוא לא קיים את חובת ההדלקה? מה יהיה הדין באדם שגר בקצה רחוב, ומניסיונו במשך השנה, אף אדם איננו עובר ליד פתח ביתו או מתחת לחלונו, האם לא ידליק? התשובה היא שבודאי שהוא קיים מצות הדלקה ואף פרסום הנס. עצם ההדלקה ואמירת הברכות הקשורות לענין, והצבת המנורה בחוץ, היא שבח והודאה לה'. אי ראית העוברים והשבים איננה משנה דבר. הוא שיבח את ה' בהדלקת המנורה. זהו דין בהדלקתו שלו, ואיננו מותנה באחרים.

 

סיכום

פרסום נס ייעודו הוא שבח והודאה לה'. לעיתים ביטויו הוא באמירה ובאזכור כלפי שמיא בלבד, ללא רואים וצופים[18], ובמצבים אחרים הוא נעשה בפני אחרים, ומטרתו העיקרית שבח לה' בדרך זו. פרסום הנס יכול גם להתבטא ע"י סיפור הדברים ואמירתם, וע"י מעשים ופעולות שמזכירות ונקשרות לנס, והם עצמם שבח והודאה לה'[19]. כיון שכך, גם בחנוכה, אלו הן שתי חובות: חובת ההדלקה וחובת הפרסום. ע"י הדלקת המנורה מפרסמים את הנס, אך חובת הפרסום איננה מותנית ומעכבת את חובת ההדלקה. בחנוכה מצינו אפשרויות נוספות לפרסום הנס, בקריאת התורה ובברכת המזון.